מהתופת בסוריה לרחובות אתונה, חסרי כל: הפלסטינים, הפליטים הנצחיים

אחרי שנמלטו מתופת המלחמה בסוריה, ואחרי מסע אימה בלב ים, הגיעה קבוצת פליטים פלסטינים אל חופי יוון. כעת הם מסתובבים ברחובות אתונה חסרי כל, ביניהם גם בני משפחתי. ואני רק שואלת: למה הם לא הגיעו לעכו?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אחרי ארבעה ימים בלב ים, בלי מזון ודלק, חולצו 175 פליטים פלסטינים על ידי חיל הים היווני. אחרי שברחו בספטמבר מתופת המלחמה בסוריה לתורכיה השכנה, שילמו סכומי עתק למבריחים שהבטיחו להביא אותם במאי לאיטליה ולדאוג לאוכל ושתייה ולאשרות כניסה – מצאו את עצמם הפליטים חיים ברחובות אתונה. חולמים להגיע לאירופה מצד אחד, בסכנת גירוש כמעט מיידי מצד שני. "חשבנו שנטבע בים כמו רבים אחרים", אמרה לי אחת הניצולות.

חלק מאותם פליטים הם בני משפחת סלאימה, מהכפר סג'רה שנהרס ב-1948. הכפר של משפחתי.

כמו שנגררה לחופי יוון, כך נשטפה ספינת הפליטים הפלסטינים מסוריה גם לחוף התודעה שלי. זהו, אני לא יכולה יותר להעמיד פנים שהמלחמה בסוריה רחוקה ממני ומהילדים שלי. עכשיו שבני הכפר שלי, יחד עם פליטים אחרים, ברחו ממחנות אל-ירמוכ ואל-עאאדין (השבים), יש סיפור ויש בני אדם שיספרו אותו. יש תמונות של ספינה ויש ילדים שמתחננים לפיסת לחם אחרי שהאוכל אזל בלב ים. יש דמעות של אמא חסרת אונים מול ילדיה, שנראות לעין.

ויש את תעשיית הסחר בבני אדם שהתפתחה לה בין סוריה, תורכיה, מצרים ואיטליה. ״סוחרי המלחמה״, קרא להם אבו אחמד סלאימה, מהנדס בן 54, שנבחר לשמש כראש קבוצת הפליטים שיצאו מתורכיה בספינה עתיקה וחלודה, ועליה 175 בני אדם – ילדים, אמהות וחצאי משפחות.

> תמיד פליטים: למצוא את המשפחה שלך באל-ירמוכ ולאבד אותה שוב

"חשבנו שנטבע בים כמו רבים אחרים". פליטים פלסטינים נמלטים מסוריה

"חשבנו שנטבע בים כמו רבים אחרים". פליטים פלסטינים נמלטים מסוריה

לא הייתה על הספינה הזאת משפחה ״שלמה״. כולם משוסעים בין סוריה ותורכיה. ״לא שמים את כל המשפחה בספינה אחת קטנה בתוך הים הגדול״, סיפר אחד מהניצולים. וחוץ מזה, ״למי יש כסף למבריחים, שמקבלים בין חמשת אלפים לעשרת אלפים דולר לאדם? זה שווי בית שלם במחנה בסוריה. אז תתארי לעצמך, סמאח, יא בנתי, מה עשינו כדי להגיע לכאן. נגיע לאן שנגיע, ואז נבקש איחוד משפחות. כך עושים כולם".

התמונות וסיפורי הזוועות ממחנה הפליטים אל-ירמוכ, כמו גם כל הקרבות בסוריה, מחרידים כל נפש. אבל זה עדיין לא אצלנו, לא בפתח ביתנו, אנחנו נהיה בסדר. זו המנטרה שהרגיעה את לבנו, הפלסטינים בישראל.

בפליטות אין "כפל מבצעים" 

לפני שנתיים התגייסו הערבים בישראל למבצע הצלה וסיוע הומניטארי למחנה הפליטים הסורים בירדן ״אזעתרי״, ואז הגיעו הסיפורים על איסור מוחלט של רשויות ירדן על כניסת פלסטינים מסוריה. אני אישית רתחתי מזעם על הירדנים, שלא הכניסו פלסטיני יליד סוריה שנשוי לאישה סורית, בטענה שלפי האו״ם מגיע לאדם להיות פליט רק פעם אחת בחיים.

סוריה מקבלת את התמיכה מהעולם על קליטת הפלסטינים משנת 1948 וזה מעמד לכל החיים עד שיימצא פתרון והפלסטינים יחזרו לאדמתם – אמרו הירדנים. עכשיו, כאשר הסורים הפכו בעצמם לפליטים, הוחלט ש"אין כפל מבצעים״. גבולות ירדן נפתחו בחיבוק לסורים, והשערים נטרקו בפני הפלסטינים המסכנים.

במלחמה הזאת חצי מבני העם הסורי הפכו לפליטים. מלחמת כולם בכולם לא פסחה על מחנות הפלסטינים בשטחי סוריה. החכמים ובני המזל, שעזבו לפני הפלישה של דאעש למחנה אל-ירמוכ, מצאו להם מקלט ברחבי תבל, במיוחד בשבדיה, גרמניה והולנד, אצל קרובי משפחה ומכרים. הבדיחה על בירת פלסטין החדשה שהוקמה במאלמו שבדרום שבדיה לא מצחיקה אותי יותר.

> המשטר הסורי סגר את הברז: משבר מים חמור במחנה אל-ירמוכ

פליטים פלסטינים במחנה אל-ירמוכ בסוריה (צילום: Walla Masoud, אונר"א)

פליטים פלסטינים במחנה אל-ירמוכ בסוריה (צילום: Walla Masoud, אונר"א)

האנייה שנשאה על סיפונה חלק מבני משפחתי לא הגיעה ליעדה המקורי, איטליה. אחרי כמה ימים מלאי התמרים והצימוקים ומי השתייה הצטמצם, ולא נשאר בכלל לחם, שהיה מיועד לילדים בלבד. הדלק אזל באמצע הדרך, והמתדלק שהיה אמור להגיע למפגש בלב ים מבנגאזי שבלוב פשוט לא בא.

הקפטן המצרי הגיע למצב של אובדן עצות ולא הצליח להתקשר עם המבריחים. תחת לחץ מצד הנוסעים המפוחדים הוא הסכים בלית ברירה לקרוא לסיוע מחיל הים היווני. אחרי שעות הגיעה האנייה היוונית עם הליקופטר ומשכה את הספינה. עשר שעות נמשך המשט הזה רק כדי להגיע לאי היווני הקרוב ביותר.

שקיות אוכל בפארק ציבורי

בחופי יוון חיכו להם מתנדבים מהצלב האדום שהקימו מחנה אוהלים, נקי ומסודר להפליא. "סוף סוף אוכל ומזרן לישון עליו״, אמרה לי אישה אחת. "תודה לאל, האנשים באמת נחמדים במחנה הזה. יש אוכל, שתייה, טיפול רפואי, הכל. אפילו אינטרנט נתנו לנו כדי להתקשר לקרובים ולהודיע שניצלנו".

ואנחנו, הפלסטינים בישראל ובעולם, נשמנו קצת לרווחה. תמונת בני הכפר מהספינה פורסמה בדף קבוצת הפייסבוק של סג׳רה, וידענו שהקבוצה הגיעה לחוף מבטחים. מאות קרובי משפחה מיהרו לעשות לייק ולברך את הניצולים. אלא מה, התברר שאי אפשר להישאר במחנה הזה יותר מארבעה ימים, שמדובר במחנה חירום בלבד. היוונים גירשו את הפליטים כי ספינות אחרות כבר היו בדרכן לחוף, והחבורה התבקשה לעזוב את יוון בהקדם.

הפליטים נזרקו ברחובות אתונה, מחוסרי כל כמעט, עם קצת בגדים, חמישים יורו כל אחד, ותעודת חופש תנועה זמנית. הם התחילו לנדוד, בפארקים הציבוריים וברחובות אתונה, בדירות עלובות ובבתי מלון גדושים בבני אדם, תשע נפשות בחדר אחד במחירים מופרזים. "הנה עוד תעשייה של ניצול בעיר שסובלת ממיתון ומשבר כלכלי חריף", אומר לי אבו אחמד סלאימה, "כולם רוצים להרוויח כסף על כתפינו. ככה זה, מי שיש לו כסף חי, ולמי שאין, דורכים עליו".

כנסיות ובתי יתומים באתונה מלאים בפליטים. הסיפור על שני ילדים קטנים, שהוריהם טבעו באחת מהאניות, לא עוזב אותי כבר כמה ימים. פעיל הקהילה הפלסטינית בעיר, שכיום הוא אזרח יוון, סיפר שבני הקהילה הקטנה קורסים מעומס ומבקשות סיוע והם על סף ייאוש. בשגרירות פלסטין באתונה אין עם מי לדבר, והאנשים מחוסרי תקווה בכל חור בעיר.

> אילו רק היה מתחת לאל-ירמוכ מאגר נפט

למה הספינה הארורה הזאת, עם מבקשי המקלט החדשים-ישנים האלה, לא הגיעה לעכו?

למה הספינה הארורה הזאת, עם מבקשי המקלט החדשים-ישנים האלה, לא הגיעה לעכו?

ברחוב לפעמים יש אוכל ולפעמים אין, הכל תלוי בנדיבותם של עוברי אורח. אבו אחמד מספר:

״לפני כמה ימים הגיעה משאית לפארק וזרקו לנו שקיות אוכל, חבילות כאלה. הרבה אנשים רצו לעבר המשאית ואני עמדתי בצד להסתכל. כאב לי מאוד. כמובן שגם רציתי אוכל, אבל הרגשתי שהכבוד שלי נרמס. אני מהנדס והבנות שלי סטודנטיות חכמות ולומדות גם הנדסה ומחשבים. למה שאני אעמוד כך במעמד הזה? מה עשיתי בחיים שלי?

"כעסתי מאוד על הורי, שהפכו אותנו בזמנו לפליטים בסוריה, אבל איכשהו הצלחתי להסתדר. ואמרתי לעצמי שהעיקר להמשיך לחיות בשקט, 'מסתורה'. העיקר שיש קורת גג, עבודה ומשפחה ופרנסה.

"והנה אני כאן, מחכה לשקית אוכל מגבר זר. פתאום אני חושב שההורים שלי, שנעקרו מאדמתם, היו בני מזל. עם כל המצב הקשה והמלחמה הם היו עם בני הכפר שלהם, כולם מפלסטין, ונשארו יחד, והמסע שלהם הסתיים במדינה ערבית. הסורים מסכנים כמונו ודיברו ערבית לפחות. את יודעת, פתאום התגעגעתי למבטא הסורי מסביב. בתורכיה לא דיברו אתנו ערבית, ופה נצטרך ללמוד עוד שפה כדי לקבל קופסת שימורים אחת".

"אני בחרתי לברוח עם אבא שלי", מספרת לי הבת הסטודנטית, הנא. "אולי אמשיך ללמוד באירופה. אמא שלי נשארה במחנה עם שלושה אחים והיא מחכה שנקרא לה ונציל אותה גם ונחזור להיות ביחד. אני ואחותי היינו חייבות לצאת כי פחדנו שייקחו אותנו הלוחמים. הרבה צעירות נאנסו ונחטפו, ובדרך מחומס עברנו אזורים של כמה כנופיות, אל נוסרה, דאעש, אל אחראר. כל אזור בשליטה של מישהו אחר. שילמנו כסף למורדים כדי לעבור בשלום".

המשט המדומה

לפני כמה ימים השתתפתי במשט השיבה ליאפא שיזם ארגון "זוכרות". עלינו לאניית "סבאבה" מנמל יפו והקשבנו לקשיש, שגם לו קוראים, "אבו אחמד", שסיפר שבמלחמת 48' נדחף לאנייה עם מאות אנשים ללא הורים, ללא אוכל, אל הלא נודע. לאנייה שהייתה אמורה להגיע למצרים. הוא מצא את עצמו בחוף עזה, בן 11, לבד. לקח עוד כמה שנים עד שברח חזרה ליאפא דרך היבשה.

חשבתי לעצמי, מה אני עושה על משט השיבה המבוים הזה, באנייה שמוכרים בה גלידה ושתייה קרה, עם קבוצה של יהודים נאורים שמזועזעים מהעוול שנעשה לנו לפני 67 שנים? אותו הדבר הרי קורה שוב בחיים עצמם, עם הצאצאים של אותם פליטים, היום וכל יום.

הפעם האירוניה של החיים לא עשתה לי הנחות בכלל. לא יכולתי לשבת במסעדה אחרי הסיור ביאפא כמו כולם. חזרתי הביתה עם כאב בכל הגוף ודיברתי שעות עם ניצולי הספינה רק כדי לשמוע את הסיפור, לבכות ולכאוב יחד איתם.

ורק שאלה אחת לא עוזבת אותי מאז: למה הספינה הארורה הזאת, עם מבקשי המקלט החדשים-ישנים האלה, לא הגיעה לעכו?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> האם ישראל משתפת פעולה עם שלוחת אל-קאעידה בסוריה?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
חבר הכנסת והמפגין הטרי בני גנץ על הבמה בהפגנת האופוזיציה (אורן זיו)

חבר הכנסת והמפגין הטרי בני גנץ על הבמה בהפגנת האופוזיציה (אורן זיו)

בני גנץ ואיימן עודה עמדו על אותה במה, והשמיים לא נפלו

במצב חירום, מול המהפכה האנטי-דמוקרטית שמתכנן נתניהו, או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אבל כדי לייצר "ברית יהודית-ערבית", יש צורך בהרבה יותר מהפגנה אחת. צריך לגבש שפה חדשה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf