"אין לנו סיכוי להביס את הישראלים בעזרת אלימות"

למה רק אי אלימות יכולה להביס את הכיבוש? איך צריכים הפלסטינים לשכנע את הישראלים ששלום הוא האינטרס שלהם? מי מפחד יותר הפלסטינים או הישראלים? מובארכ עוואד, ממובילי המאבק הלא אלים באינתיפאדה הראשונה, בראיון על התנגדות ועל החשש כי ללא תנועת אי אלימות חדשה יותר ויותר בני נוער ימשכו להתנגדות חמושה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: ואליד שהיד, פורסם במקור באנגלית באתר In These Times

ההתקוממות הפלסטינית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכיבוש הישראלי כבר נשכחה מזכרונם של מרבית האנשים. בשנות ה-80 עשרות אלפי פלסטינים לקחו חלק בשורה של פעולות "אי-ציות אזרחי" בקנה מידה נרחב – שביתות, הפגנות מחאה, חרם על מוצרים ושירותים, שביתות שבת בדרישה לחירות – שבהמשך הפכו למה שנודע כ"אינתיפאדה" הראשונה, המילה הערבית ל"התנערות".

תמונות של חיילים ישראלים מתעמתים עם בני נוער, נשים וזקנים פלסטינים הופצו אז ברחבי העולם ובשידורי החדשות האמריקאים המרכזיים הקדישו יותר זמן לכיסוי האינתיפאדה מאשר לכל סיפור חדשותי אחר. אולם בעוד "מיידי האבנים" הפכו לדימוי הדומיננטי שמייצג את האינתיפאדה, מהסיקור התקשורתי נעדרו כמעט לחלוטין ההחלטות היומיומיות של הפלסטינים לסרב לשתף פעולה עם הכיבוש הישראלי מבלי לעשות שימוש בנשק.

האינתיפאדה קיטבה את החברה בישראל – בין אלו שתמכו בשלום עם הפלסטינים לבין אלו שדרשו דיכוי מוגבר של ההתנגדות. "התסכול [בתוך ישראל] נבע גם מהעובדה שישראלים רבים, מכל הזרמים הפוליטיים, התחילו להרגיש שבכל הקשור לסכסוך עם הפלסטינים המדינה שלהם חיה בשקר", תיארו הכותבים הישראלים זאב שיף ואהוד יערי בספרם "אינתיפאדה" שיצא לאור ב-1990. "הישראלים עכשיו מאמינים שהמנהיגים שלהם רימו אותם כשהצהירו שהעם הפלסטיני לא קיים; שהערבים בשטחים לא רצו את המנהיגים שלהם; שאש"ף כפה את עצמו על הפלסטינים באלימות והפחדה; שהסטטוס קוו של הכיבוש יכול להישמר לנצח".

בשנת 1988 חתמו מעל ל-500 חיילי מילואים על עצומה והודיעו על סירובם לשרת בשטחים הפלסטינים, בטענה שהנוכחות של צה״ל בשטחים היא בלתי מוסרית ומסכנת את הביטחון של ישראל. אלפי ישראלים, בהובלת הארגון "שלום עכשיו", דרשו לקיים משא ומתן שיביא לסיום הסכסוך. ב-1989 פתחו תושבי הכפר בית סחור בפעילות בת שישה שבועות של אי ציות אזרחי. הם שרפו את תעודות הזהות הישראליות שלהם בפומבי וסירבו לשלם את המיסים לרשויות הישראליות.

האינתיפאדה לא הביאה לסיומו של הכיבוש הישראלי, אבל היא כן שברה קיפאון מדיני שנמשך כבר מספר עשורים בין המנהיגים הישראלים והפלסטינים. חשוב מכך, היא הפכה את הסוגיה הפלסטינית ללגיטימית ודחופה, והצליחה לשכנע ישראלים רבים שהפתרון לקונפליקט צריך להיות דיפלומטי ולא צבאי.

> לעשות את הלא צפוי ולסרב למה שדורשים ממך: אי אלימות ככלי במאבק

האינתיפאדה הראשונה. נשים פלסטיניות מתעמתות על חיילים בעקבות מעצר של צעירים פלסטינים במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה. 1988 (צילום: Robert Croma, CC BY-NC-SA 2.0)

האינתיפאדה הראשונה. נשים פלסטיניות מתעמתות על חיילים בעקבות מעצר של צעירים פלסטינים במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה. 1988 (צילום: Robert Croma, CC BY-NC-SA 2.0)

האם אפשר לבחור לחיות תחת כיבוש?

מובארכ עוואד היה אחד הפעילים המובילים של ההתנגדות הלא אלימה במהלך האינתיפאדה הראשונה. לפני שעבר לגור בגדה המערבית והחל לעבוד עם בני נוער פלסטינים שחוו אלימות הוא בילה שנים רבות בארה"ב כמטפל ויועץ לבני נוער ב"סיכון". לאחר שלמד את הכתבים ואת דרכי הפעולה של מהטמה גנדי, מרטין לות׳ר קינג וג׳ין שארפ, עוואד החל לתרגם את עבודותיהם לערבית. הוא פיזר מאות עלונים העוסקים בטקטיקות של אי-ציות אזרחי עם השלטון ותאוריות על דינמיקות של כוח בחברה בתחנות אוטובוס ועל לוחות מודעות בכפרים ברחבי הגדה המערבית.

עוואד נכלא, לצד מנהיגים רבים של תנועת ההתנגדות הפלסטינית, עבר עינויים ואף גורש על ידי ישראל ב-1988 בגלל פעילותו בהפצת עלונים המעודדים התנגדות אזרחית. ב-1998 הוא הקים את המרכז הפלסטיני ללימודי התנגדות בלתי אלימה, בו עברו פלסטינים הכשרות ברזי ההתנגדות האזרחית הלא-אלימה. עוואד דחק בפלסטינים להיאבק על ידי נטיעת עצי זית באזורים בהם תוכננו התנחלויות ישראליות, סירוב לשאת ולהציג תעודות זהות ישראליות, חסימת דרכים בגופם, הפרת העוצר באופן מכוון, הפרת החוק והנפת דגלי פלסטין וחסימת מעבר הציוד ישראלי. עוואד גם קידם את הקמפיין שקרא "למלא את בתי הכלא" והתבסס על הקונספט של "מאסר המוני" בו נקטה התנועה לזכויות האזרח בארה"ב. ואכן, יותר מ-29 אלף פלסטינים נכלאו במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה.

עוואד, כיום בן 72, מתגורר עכשיו בוושינגטון די.סי. ומלמד על התנגדות לא-אלימה באוניברסיטה אמריקאית. אבל למרבית האנשים שאינם מהגדה המערבית העשייה של עוואד, הניסיון שלו, האסטרטגיות של התנגדות בלתי אלימה שהוביל אינם ידועים. לאחרונה שוחחתי איתו על הניסיון והחזון שלו להתנגדות אזרחית בישראל ופלסטין.

בשנות ה-80 הכרזת באומץ לפלסטינים, ״אנחנו תחת כיבוש בגלל שבחרנו להיות תחת כיבוש". מה אומרת ההצהרה הזו?

"כל אדם אחראי על הפעולות שלו או שלה גם במצבים הקשים ביותר. יש לנו אפשרות לבחור – להתנגד, לברוח, או לעמוד בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר. אם אנחנו לא עושים דבר זה אומר שאנחנו מקבלים את הסטטוס קוו: הכיבוש. אנחנו מקבלים את הכיבוש כחלק מחיינו. אנחנו צריכים לקחת אחריות ומנהיגות על מה שנעשה לנו ועל מה שאנחנו עושים לעצמנו. גנדי דיבר על הבריטים שהצליחו לשלוט במאות מיליוני הודים בעזרת מאות בודדות של חיילים בריטיים. הוא בעצם טען את אותה טענה: שמיליוני הודים נתנו לבריטים לשלוט בהם על ידי כך ששיתפו פעולה כל יום עם השלטון הבריטי.

"אני רציתי לאתגר את הפלסטינים לקחת אחריות על עצמם ועל מצבם. להתנגד לרוע בכוח הנשק זו דרך אחת, אבל אנחנו גם יכולים להתנגד לרוע באמצעים לא אלימים. אבל זה דורש משמעת, אסטרטגיה, אימונים, וידע על היריב שלך. רציתי שנדחוף עצמנו ליצור מקום למרכיבים אצל היריב שלנו כדי שיוכלו לעבור לצד שלנו. אם אנחנו לא מסוגלים לשכנע כמויות גדולות של ישראלים להסכים איתנו אנחנו לעולם לא ננצח.

"זהו מאבק לזכויות אזרח. לא מדובר כאן על גירוש של ישראלים או יהודים. בדרך זו או אחרת, שני הצדדים יהיו חייבים להפוך לחברים ולראות את עצמם בעיני האחר. המטרה והיעד מאוד פשוטים: סיום הכיבוש. אנחנו לא מדברים על הסטטוס של ירושלים או על פליטים או עניינים אדמיניסטרטיביים. אנחנו מדברים רק על החיים שלנו. שום דבר אחר לא יקרה עד שהכיבוש יעלם. וזה תלוי בנו להצליח לכפות על הכיבוש להיעלם מכיוון שאף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו".

> צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו

תושבי בלעין ופעילים ישראלים מחופשים לדמויות אווטאר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

תושבי בלעין ופעילים ישראלים מחופשים לדמויות אווטאר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ואתה התחלת את המעורבות שלך במאבק נגד הכיבוש בישראל ובפלסטין מכיוון שהרגשת שהחלק של התנגדות לא אלימה היה חסר. האם אתה יכול לתאר את החלל שניסית למלא בשנות ה-80?

"בזמן ההוא, המנהיגות שטענה לייצוג העם הפלסטיני הייתה אש"ף. אבל המפקדות שלהם אפילו לא היו ממוקמות בישראל או בפלסטין. הם חיו בגלות. המצב הזה יצר קשיים רבים ומחסור במקומות בהם אנשים רגילים יכלו להצטרף ולקחת חלק במאבק. הממשלה הישראלית התנגדה לאש"ף ולעיתים קרובות כלאה את מנהיגיו ופעיליו. היא רצתה שתקום אלטרנטיבה לאש"ף. הם רצו לנהל משא ומתן עם הירדנים והמצרים. הם לחצו חזק מאוד ולבסוף עזרו ליצור את הניצוץ שהניע את חמאס.

"זה יצר תחושה כללית שהפלסטינים הרגילים היו צריכים להישען על אנשים אחרים כדי להתנגד לכיבוש. לא היה שום מקום שבו יכלו הפלסטינים להתכנס ולנקוט בפעולות למען עצמם.

"ניסיתי להסביר לאנשים שיש כל מיני דרכים בהן ניתן להיפטר מהכיבוש. אש"ף היה פתוח אז לכל סוגי ההתנגדות, אבל בעיקר ראה את עצמו כחלוץ בדומה לקבוצות אנטי-קולונאליסטיות כמו החזית הלאומית האלג׳יראית. אני ניסיתי להסב את תשומת לב הפלסטינים לאסטרטגיות ולטקטיקות בהן נקטו בהודו גנדי ומאמיניו, ולדרכו של מרטין לות'ר קינג בדרום ארה"ב. רציתי להסביר מהי אי אלימות, שזה יכול לעבוד בפלסטין והצעתי לאמן מנהיגים חדשים בדרכי ההתנגדות הלא-אלימה.

"לאש"ף לא הייתה אז אסטרטגיה מגובשת וברורה, ובעיקרון הם אימנו מספר מוגבל מאוד של אנשים למאבק חמוש. אבל לא כל החברה יכולה לקחת חלק בהתנגדות אלימה. ילדים, נשים וזקנים לא יכולים להשתתף בצורת התנגדות כזאת. היא בעצם לא מאפשרת את ההשתתפות של רוב הסקטורים בחברה שהם לא גברים צעירים. ועוד – התנגדות אלימה גורמת לאנשים לפחד אף יותר לצאת החוצה ולפעול ביחד. מאבק חמוש לא מסוגל לערב את רוב החברה בהתנגדות לכיבוש.

"וזה היה נאיבי להפליא ורומנטי. קומץ האנשים שאומנו במאבק חמוש לא היוו יריב שקול לצבא הישראלי. היו לנו כמה אקדחים יד שניה; לישראלים היו טנקים ומטוסי קרב. זה לא הגיוני ולא אסטרטגי בכלל; והפך למעשה לחרב פיפיות. אין פה שוויון כוחות. הם תמיד יביסו אותנו אם נבחר באלימות. אני רציתי לומר: 'אנחנו לא יכולים להמשיך לשחק את אותו המשחק לאחר עשורים רבים של תבוסה. בואו ננסה דרך אחרת'".

להראות לישראלים את הדרך

מהי התנגדות אזרחית לא-אלימה?

"התנגדות אזרחית לא-אלימה באופן הפשוט ביותר היא הניסיון לעזור לאנשים למצוא את מה שנלקח מהם. אלפי אנשים שמשתתפים בפעולות מתואמות של אי-ציות אזרחי, שביתות, חרמות, הפגנות – ודרך פעילויות שכאלו אנחנו מנסים לשאת ולתת עם היריב בדרך שונה. זה אומר לנסות לארגן את כל החברה האזרחית לפעול יחדיו אבל לא בהכרח כדי לפגוע ביריב, אלא כדי לגרום לו באמת להתמודד איתנו ועם האנושיות שלנו, להתמודד עם הנכונות שלנו לעמוד על זכויותינו כאשר בידינו אין דבר חוץ מגופינו ולבבותינו. זהו ההיגיון שעומד מאחורי התנגדות לא-אלימה.

"בסלמה ובירמינגהם, מרטין לות׳ר קינג רצה להראות לכל האמריקאים לא רק מה שהם עושים לאפרו-אמריקאים, אבל חשוב מכך מה האמריקאים עשו לעצמם בכך שהרשו את הקיום המתמשך של האלימות והגזענות בתוכם. אותו דבר בדיוק קרה בדרום אפריקה. וזה חזק ועוצמתי. זה להיאבק בתנאים שונים לחלוטין. כאשר אתה מוכן להקריב הכל עבור החופש שלך – מבלי להשתמש בנשק, אפילו בלי אבנים – אפילו אם הממשלה מתקיפה אותך, הציבור הישראלי יהיה חייב לראות אותך באור שונה לחלוטין. אנחנו חייבים להכריח אותם לבחור איזה סוג של אנשים הם".

> "ברובים הם חזקים מאיתנו, בתקשורת אנחנו מנצחים"

צעירים נגד התנחלויות ופעילים נוספים עוטים מסכות של מרטין לותר קינג ושל ברק אובמה בהפגנה בחברון בזמן ביקורו של הנשיא האמריקאי בישראל (צילום: אקטיבסטילס)

צעירים נגד התנחלויות ופעילים נוספים עוטים מסכות של מרטין לותר קינג ושל ברק אובמה בהפגנה בחברון בזמן ביקורו של הנשיא האמריקאי בישראל (צילום: אקטיבסטילס)

קומץ של צעירים פלסטינים זכו לאחרונה לכיסוי תקשורתי נרחב לאחר תקיפות קטלניות בסכינים שביצעו נגד ישראלים. אתה העברת שנים רבות כמטפל ויועץ העובד עם בני נוער פלסטינים שהושפעו קשות על ידי אלימות – אלימות שבוצעה על ידי ישראלים ופלסטינים כאחד. כיצד העבודה הזו השפיעה על ההשקפות שלך בנוגע להתנגדות לא-אלימה?

"צעירים פלסטינים נמצאים במצב של שוק. אנשים לא ממש מבינים את הנקודה הזו. גם הפלסטינים וגם הישראלים השתגעו לגמרי. הם לא חושבים כמו אנשים שחיים תחת נסיבות שלוות.

"יותר מדי פלסטינים הגיעו למצב שבו החיים שלהם לא שווים כלום. חלק מהצעירים אולי יאמרו שהם מוכנים להרוג מישהו בסכין בגלל שהעתיד שלהם כל כך חשוך ועצוב. ייתכן והם לא יתחתנו לעולם. ייתכן ולא יהיו להם ילדים. ייתכן ולא תהיה להם עבודה או השכלה. אז איזה מין חיים מצפים להם? כשאנשים מגיעים לנקודת ייאוש נמוכה שכזו, דברים כמו אלו עלולים לקרות ואף יקרו. אני חושש מאוד מכך שצעירים פלסטינים מגויסים על ידי קבוצות חמושות, בייחוד כאשר אין יותר קבוצות אסטרטגיות שנוקטות בדרכים לא אלימות ומוכנות לקבל אותם לשורותיהן. אלימות פשוט מולידה אלימות נוספת. וזה חסר אחריות לחלוטין לא לנקוט בעמדה נחושה ונחרצת בנושא.

"הדבר החשוב הנוסף הוא שהפלסטינים לא מקשיבים יותר לדורות הקודמים המבוגרים מהם. ההורים שלהם והסבים שלהם לא הצליחו לעצור את הכיבוש, אז למה הם צריכים לכבד אותם? זהו גם המצב איתו התמודדתי בשנות ה-80. הכיבוש פשוט ריסק משפחות לרסיסים. אנשים צעירים רוצים לעשות כל מה שהם יכולים לעשות באותו הרגע כדי לספק את הצמא שלהם לחירות. לדבר בצורה אלימה או לנהוג באלימות אלו פשוט דרכים להחזיר איזושהי שליטה על החיים שלהם, אפילו אם זה פוגע במשפחות שלהם עצמם.

"הציבור בישראל כל כך מפחד מהפלסטינים. זה דבר מדהים: הישראלים שוללים מהפלסטינים הכל, ועדיין הם כל כך מפחדים מאיתנו. רבים רוצים ליצור מדינה יהודית בלי שום זכויות אמיתיות לפלסטינים. אנחנו לא יכולים לתת להם עוד סיבות לפחד".

יותר ויותר אקטיביסטים נמנעים מגינוי מפורש של פעילויות אלימות מצד ההתנגדות הפלסטינית, ובמקום זאת הם מנסים להכניס את האלימות לתוך קונטקסט שהיא תוצר של האלימות המבנית שנוצרה כתוצאה מהכיבוש הישראלי. מה הדעה שלך בנושא הזה?

"אנחנו יודעים מה הממשלה הישראלית עושה: הם עוצרים ופוגעים בזדון ואף הורגים פלסטינים. אבל אנחנו כפלסטינים צריכים להיות יותר טובים מהם. חלק מהאנשים לא אוהבים לשמוע אותי אומר זאת, אבל זה נכון וזה לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב. זריקת אבנים, אחיזה בסכינים, שיגור טילים – זו לא הדרך הנכונה. זה מפחיד את האנשים שלנו וזה מפחיד את הישראלים אפילו יותר. זו לא צריכה להיות הכוונה שלנו ולא האסטרטגיה שלנו לגרום להם לפחד אפילו יותר ולחוש חוסר ביטחון כאינדיבידואלים.

"ישראלים רבים חוששים לעזוב את הבית שלהם גם כן. איזו אסטרטגיה תגרום לישראלים לבוא אלינו ולהגיד 'אנחנו זקוקים לעזרה שלכם כדי לתקן את האסון הזה סוף כל סוף? כישראלים, אנחנו כבר עייפים מלחיות ככה, מלעשות את זה לכם, מלעשות את זה לעצמנו'. אנחנו צריכים להעלות את הסטנדרטים והציפיות שלנו בכל הקשור למשמעות של פיוס, קבלה ודו-קיום אמיתיים. אנחנו יכולים למצוא את זה בשלושת הדתות שלנו אם נחפש את זה בכנות".

> איזה צדק יש בהתעללות בחפים מפשע בגלל מעשה של בן משפחתם?

ילדים בחברון בסדנת אי-אלימות של נוער נגד התנחלויות (חגי מטר)

ילדים בחברון בסדנת אי-אלימות של נוער נגד התנחלויות (חגי מטר)

זה נשמע כאילו אתה טוען שהאנשים המרכזיים שהפלסטינים צריכים לשכנע הם הציבור הישראלי?

"אם תצליח לשכנע ישראלים רבים שזה האינטרס שלהם בעצם להשיג שלום עם השכנים הפלסטינים שלהם, אז הישראלים יצביעו לראש ממשלה שמעוניין בשלום אמיתי. כרגע הישראלים לא חושבים שזה האינטרס שלהם, שזה חלק מהערכים שלהם כבני אדם. ולכן זה תלוי בנו הפלסטינים להחליט האם אנחנו באמת רוצים להשתמש באסטרטגיה הזו או לא. אי אלימות לוקחת את שאלת הכיבוש ושולחת אותה חזרה אל היריב. היא אומרת לישראלים שבעצם זו הבחירה שלהם עכשיו והם צריכים להחליט. זה בדיוק מה שמרטין לות'ר קינג עשה בבירמינגהם ובסלמה.

"תראה, אין לי שום סיבה לחבב ישראלים. הם הרגו את האבא שלי. הם הרסו את הבית שלי. הם הורסים את התרבות שלי. הם הרסו את חיי. והם ממשיכים להרוס את החיים של המשפחה שלי שחיה עדיין בבית, מגיעים באמצע הלילה ועוצרים פלסטינים מתוך המיטות שלהם. הם חוסמים את הדרכים שלנו. הם לוקחים את האדמה שלנו. הם לא מראים שום עניין ברצונם בשלום איתנו.

"אבל אנחנו עדיין צריכים לנקוט באסטרטגיות של אי אלימות ולהראות להם את הדרך. זה מאוד קשוח ומאוד קשה. אנשים בשני הצדדים רוצים למצוא הדרך הקלה ולא להתמודד עם הנושאים המהותיים. אבל יש לנו דוגמאות של אלו שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי: גנדי, מרטין לות׳ר קינג, נלסון מנדלה, אפילו צפון אירלנד. הקונפליקט היחידי שלא נפתר עדיין הוא שלנו. וכולנו צריכים לקחת אחריות על כך. זה יכול להיפתר באמת רק כשכולנו נחליט לגנות שפיכות דמים מכל הצדדים".

להפיל גדרות

אתה מבחין בין אי-אלימות כעיקרון לבין אסטרטגיה בלתי אלימה. למה ההבחנה הזו חשובה?

"עקרונות של אי-אלימות זה מה שאנחנו לומדים מהדת כיהודים, נוצרים, מוסלמים וכל האנשים שיש להם אמונה. כולנו עובדים את האלוהים והאלוהים הזה אומר לנו להיות טובים האחד לשני. נוצרנו על ידי אלוהים. ובכל אדם קיימת פיסה של אלוהים שאסור לנו לפגוע בה. אין לנו שום זכות לפגוע או להרוג אדם אחר. ואם אין לנו את הזכות להרוג אף אחד, אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בדיסציפלינה שונה.

"אסטרטגיה בלתי אלימה מונעת משיקולים פוליטיים. אתה לא צריך להאמין בעקרונות של אי-אלימות כדי להאמין באסטרטגיה של אי-אלימות. היא לא עוסקת במוסר או באינטראקציות אישיות, אלא בשימוש בכלים של אי-אלימות באופן לוחמני, כמו סוג של לוחמה לא-חמושה. אתה חייב להבין לעומק כוח. המטרה היא להביא למעורבות של אלפי אנשים ולהשתתפות פעילה – בייחוד מצד נשים וזקנים – אלו שמסרבים להשתתף בהתנגדות כאשר היא נתפסת אלימה.

"ולשם כך אתה חייב קודם כל להבין באמת את נקודת המוצא של הישראלים. להם יש את הרובים והחוקים. לנו אין את הדברים האלו. אנחנו חייבים למצוא מתודה אחרת כדי ליצור סיטואציה שתגרום להם לדרוש מהממשלה שלהם להביא את הסוף לכיבוש.

"אבל יש כל כך הרבה כעס בצד הפלסטיני כמו גם בצד הישראלי. איך אנחנו יכולים להבין את הישראלים בכדי שנוכל לסמוך עליהם והם יוכלו לסמוך עלינו כבני אדם? זה אתגר עצום. וחלק מהאנשים לא מעוניינים להתעסק בשאלה הזו בכלל. אבל זו הדרך היחידה לפתור את העניין הזה לטווח הארוך".

מהם השיעורים החשובים שיש ללמוד מהאינתיפאדה הראשונה?

"כאשר אלפי אנשים מתקבצים ביחד ברחוב כדי לקחת חלק בפעולה אסטרטגית הם יכולים להשיג משהו. הצלחנו לגרום לישראלים ולאמריקאים לדבר בפעם הראשונה עם אש"ף. אש"ף לא גרם לזה לקרות – האנשים הם אלו שגרמו לכך. הבאנו את הכיבוש לתוך מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם, והכי חשוב, הבאנו את האנושיות שלנו לתוך הסלון של הישראלים. הדבר השני שהשגנו היה משא ומתן אמיתי בפעם הראשונה עם הישראלים. הצגנו את הרעיון שהחיים יכולים להיות טובים יותר עבור שני העמים אם הנציגים שלנו פשוט יתחילו לדבר האחד עם השני.

"זה לא הסתדר כמו שקיווינו שיקרה. הממשלה הישראלית לא היתה מעוניינת בשלום. היא עדיין לא מעוניינת בכך. היינו רק חולמים, חלמנו על שלום, וניסינו לגרום לשני הצדדים להבין ששלום הוא בר השגה עבור כולם. אבל אני לא חושב שהממשלה הישראלית מעוניינת בפתרון שתי המדינות. הם רוצים לשמור על הסטטוס קוו במקומו. הם חושבים שהזמן עובד לטובתם".

האם אתה יכול לספר לי על הפעילות הלא-אלימה הכי מעוררת השראה שלקחת חלק בה?

"נהגתי ללכת לכפרים ולדבר עם האנשים על התנגדות לא-אלימה ועל אי שיתוף פעולה עם הישראלים. הספקתי לבקר כך בכ-300 כפרים לפני שגורשתי. חלק מהאנשים קיבלו את הרעיונות שלי, חלקם דחו אותם. פשוט נכנסנו לבתים של אנשים. ועשינו כל מה שיכולנו כדי להפיץ את הרעיון של כוח וטקטיקות לא אלימות ולדבר איתם על החיים שלהם. יום אחד, נכנס מישהו מאחד הכפרים למשרד שלי ואמר שהוא זקוק לאי-אלימות. ואני שאלתי אותו למה הוא מתכוון בדיוק? אז הוא הסביר לי שהמתנחלים הגיעו ושמו גדר מסביב לאדמה שלו ושהוא צריך להחזיר את האדמה שלו. אז עכשיו הוא זקוק לאי-אלימות.

"בהתחלה זה היה מאוד קשה בשבילי כי פשוט הייתי מסביר את הקונספט לאנשים. לא הייתי באמת אסטרטג. אבל הוא המשיך ואמר שלא אכפת לו בכלל מהקונספט – הוא רצה את זה בחיים שלו כאן ועכשיו. אז אמרתי לו שאם הוא יוכל להוציא את כל הכפר החוצה – נשים, גברים, ילדים, זקנים – אנחנו נצליח להוריד את הגדר מהאדמה בעצמנו. ואנחנו לא צריכים לברוח כשהמשטרה או הצבא או המתנחלים יגיעו. אנחנו פשוט צריכים להישאר שם ולשבת במקום. אנחנו לא צריכים לזרוק אבנים. אנחנו רק צריכים להישאר ולסרב לעזוב.

"לקח לנו חמש שעות להוריד את הגדר ולבסוף המתנחלים קראו למושל הצבאי של בית לחם. דיברנו איתו ובסופו של דבר הוא הכריז שהאדמה שייכת לנו.

"עכשיו תאר לעצמך שהיינו יכולים לעשות את זה בקנה מידה של אלפי אנשים? הפעולה הצליחה בגלל המחויבות של הפלסטינים למטרה שלהם ולאנושיות שלהם. אנחנו היינו מוכנים להראות שאנחנו נקריב הכל – ניעצר, נותקף – אבל מבלי לפגוע באף אחד. כיום, אנחנו צריכים שיותר פלסטינים יחזרו ויאמנו אנשים בטקטיקות ואסטרטגיות של אי-אלימות. זה גם מה שקרה במהלך האינתיפאדה הראשונה".

מה ההבדל בין ההתנגדות הלא-אלימה אצל הפלסטינים כיום ובין ההתנגדות הלא-אלימה במהלך האינתיפאדה הראשונה?

"אני עדיין סבור שהפלסטינים חייבים ממש להתחייב לאי-אלימות. הם לא יכולים לקבל גם אלימות וגם אי-אלימות בו זמנית. אנחנו באמת חייבים להשלים עם הרעיון שאין לנו סיכוי להביס את הישראלים בעזרת אלימות. הם תמיד ינצחו. אני הוכיתי הרבה מאוד פעמים עבור האנשים שלי. אני מאוד עצוב ומאוכזב. אבל אני עדיין מאמין שאי-אלימות זו הדרך היחידה. אבל זה דורש אסטרטגיה, מנהיגות, אימון ומשמעת אמיתיים".

ואליד שהיד הוא כותב המתגורר בפילדלפיה ומשמש כדירקטור הפוליטי של מפלגת המשפחות העובדות בפנסילבניה. הוא יועץ לבניית תנועות ומצייץ ב @waleed2go. הראיון פורסם במקור באנגלית באתר In These Times, ותורגם לעברית על ידי מיכל מוגרבי. 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf