newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מוחמד טאהה מכפר קאסם, הקורבן האחרון של הקולוניאליזם

השלטון והתקשורת מספרים לנו שוב את אותו הסיפור: כוחות הביטחון היו בסכנת חיים ונאלצו לירות. המצב הקולוניאליסטי מוליד בעל כורחו תחושות קטלניות אצל השליטים, שיחתרו תמיד להכפיף את הילידים ל"סדר" שלהם

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

אירוע הריגת הצעיר בכפר קאסם, ככל שהוא מצער ומטיל דופי בהתנהלות המשטרה, הוא גם חזרה כמעט מדויקת למקרי הרג דומים, כשההרוג בהם ערבי פלסטיני וההורג איש ביטחון. מאז גל הדיכוי באוקטובר 2000 נהרגו מאש כוחות הביטחון בתוך גבולות ישראל כ-52 צעירים ערבים. אלה לא מקרים נפרדים גם אם השפה המשפטית (הדין הפלילי, דיני נפשות, דיני הראיות, נהלים ועוד) נוטה לראות כל מקרה לגופו. הרג זה הוא תופעה מתמשכת, תהליך זוחל הנגזר לא מהתנהגותם של הערבים הפלסטינים הילידים, אלא מהמבנה הקולוניאליסטי של היחסים בינם לבין החברה היהודית, שחזרה לאמץ גישה קולוניאליסטית ביחסה אל בני הלאום הערבי היליד במרחב.

במקרה של ההרוג מוחמד טאהה מכפר קאסם, כמו במקרה של יעקוב אבו אלקיעאן מאום אלחיראן בנגב ורבים אחרים קודם, יספרו לנו הדוברים הרשמיים בישראל – בסיוע נדיב ומתרפס של אמצעי התקשורת וגייסות של שדרים ומגישי תכניות מטעם – את אותו הסיפור: כוחות הביטחון היו בסכנת חיים ולא נשאר להם אלא להגן על עצמם. ויוסיפו כדברי הסניגור של המאבטח מכפר קאסם, "אם המאבטח לא היה יורה, סביר שהוא לא היה ברגעים אלה בחיים!".

> לא לומד לקח: הגופה עוד לא התקררה וארדן רץ לתקשורת

תרומות

תחושת האיום של האדון

לא אתפתה, כמו במקרים רבים, לעסוק בפרטים הקטנים, כפתי הנמשך לפיתיון, או כאלף חכמים המחפשים אבן שנזרקה לבאר מים עכורה. כי לא שם האבן, וגם אין באר ולא מים משום סוג. יש כאן מבנה שיזמן לנו מקרים דומים מחר ומחרתיים. כי מבנה יחסים קולוניאליסטי קלאסי כמו שמתפתח מחדש במקומותינו, ייצר תמיד כאקסיומה מצבים אין סוף, בהם ירגיש ה"אדון היהודי" מאוים מכל תנועה, דבר, בת קול, התקהלות, שירה, צחוק ועוד של הילידים.

תחושת האיום תהפוך בסבירות גבוהה או כמעט ודאית לקטלנית ככל שהחיכוך בין היליד לשליט הופך ממשי, כגון בהרס בתים, פיזור התקהלות גם מאושרת כחוק, מרדף, ועוד. הרי כל איש ביטחון ישראלי וכל יחידת משטרה מצויידים בכל מה שהטכנולוגיה הביטחונית יצרה למעין גייסות מהוקצעים, הלקוחים מסצנות של סרטים בדיוניים של חיילים חוצנ"יים החמושים מכף רגל עד הראש. הדברים בולטים לעין בכל הנוגע לציבור הערבי הפלסטיני. לא נחטא אם נטען שחימוש זה נועד בתכלית לדיכוי הילידים שהם מקור של איום תמידי, במיוחד אם יסרבו לפעולה כוחנית ומתגרה של איש משטרה ש"מרגיש אלוהים" מול הילידים. ההנחה היא כי עליהם להיכנע ולציית ללא ציוץ. איום זה "ינוטרל" (בפועל, ייהרג) תמיד בחימוש מתוחכם ובידי אנשים מפוחדים בעצמם, גם אם הם אמורים לשמור על הביטחון המיוחל.

המצב הקולוניאליסטי מוליד תחושות קטלניות אצל השליטים. הם יחתרו תמיד להכפיף את הילידים ל"סדר" שלהם. הילידים, לגישת השליטים, הם אוהבי מהומות, פורענות והרס (חשיבה אופיינית לשליטים זרים). אחרת, אותם ילידים – לתפיסתו הביטחונית הקיומית- יחשבו שהם חלשים, רכרוכיים ומוגי לב. לכן, כדי להרתיע, השליט חייב מדי פעם להפעיל כוח שתמיד יגבה עוד קורבנות בקרב הילידים. לצערי, כל המערכת השלטונית – לרבות הציבורית והתקשורתית – מתוכנתת לפי תפיסה זו. כי בכל פעם שההרג מתרחש, נמצא שהנושאים בתפקידים השונים יתארו את המתרחש באותן מלים נבובות. התקשורת ממחזרת אותן המשפטים באצטלה של ניטרליות מדומה ואיזון שהוא בעצם מכבסת מלים משומנת (במיוחד אחרי השינויים במפת התקשורת והיעלמות זן העיתונאים ללא חת), היורים מצד כוחות הביטחון מזוכים במשפט שה ומערכת המשפט נאלמת דום. כך נסגרים תיק הריגה אחרי תיק – לא כי אין אשמים, אלא כי הם זכאים לשיטתה של המערכת שתכליתה להבטיח שליטה וסדר על הילידים, שיואשמו תמיד בכל דבר אפשרי. בעידן ה"פייק ניוז", זה ייעשה בחדווה ואף בתחושת שליחות, לא רק ע"י המערכת השלטונית אלא גם עיתונאים מטעם, ואלה שרק עכשיו התקבלו לעבודה, יתנדבו לעשות נפשות בכל אירוע כזה.

> יהודי התפוצות עושים לשמאל הישראלי בית ספר למאבק בכיבוש

הריגתו היא עוד מקרה בסדרה מבית היוצר של המבנה הקולוניאליסטי. הלווייתו של מוחמד טאהה בפר קאסם, 6 ביוני 2017 (פלאש90)

הריגתו היא עוד מקרה בסדרה מבית היוצר של המבנה הקולוניאליסטי. הלווייתו של מוחמד טאהה בפר קאסם, 6 ביוני 2017 (פלאש90)

המצב הקולוניאליסטי הוא מבנה נפשי, שלטוני ומשפטי היוצר אין ספור פרקטיקות יום יומיות. מצב זה הוא שיח שלם במעגל סגור של מלים ידועות מראש, שדה פעולה שיש בו אנשים שכורי כוח מלאים בעצמם ובתחושת אדנות המהולה תמיד בתחושת איום ופחד, כשממול אנשים שנגזל מהם כבוד האדם, שרועים הרוגים, מתבוססים בדמם.

אני מודע היטב לכך שבחברה הישראלית חוגים רחבים יחסית שמנסים לשחרר את ישראל מלפיתת הגישות הקולוניאליסטיות תוך חתירה להסדר וחיים משותפים במרחב. אבל, מה לעשות אם הגישה השלטת כעת בישראל הרשמית לא הייתה מביישת קולוניאליסטיים בריטים בהודו וצרפתים בסנגל. הממשלה וחוגיה מקבעות באמצעות מדיניות עקבית, מתוכננת ומרושעת את המציאות ככזאת, ולא נשאר לנו אלה לקרוא לה בשמה.

הימים הנוראיים עוד לפנינו. והחלל בכפר קאסם, גם אם נאחל לעצמנו שיהיה האחרון, כנראה שהריגתו היא עוד מקרה בסדרה מבית היוצר של המבנה הקולוניאליסטי שמתגלה לפנינו ברוב "הדרו" כשהוא מצליח להרשיע את הקורבן המת במותו ואף להסתמך על כך כדי להכשיר את ההרג הבא. מי שחפץ בחיים במרחב, חזקה עליו להמיר את כוחו בחתירה למגע בונה חיים ולא למגע הרה אסון והרג.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.

> למה רוב השמאל הישראלי מגלח 19 שנות כיבוש?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf