מותו של אורי אבנרי הוא זמן מתאים לדבר על מחנה השלום

עם ציון 25 שנה להסכמי אוסלו, הגיע הזמן לסכם את תקופת "מחנה השלום" בהנהגת השמאל הציוני ולהציע ליורשיו הסוציאל-דמוקרטים ללמוד מכישלונותיו - ולא לשכוח לאמץ את הישגיו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

היום אחרי הצהריים יוצב ארונו של העיתונאי, הח"כ לשעבר ופעיל השלום אורי אבנרי בבית סוקולוב בתל אביב. מול ארונו יעברו, מן הסתם, עיתונאים, ידידיו ומוקיריו, אך בעיקר אנשי מחנה השלום שנאבקו לצידו והכירו אותו בחייו. התכנסות של אנשי המחנה הזה היא מאורע שכיח פחות ופחות, בפרט מאז שאנשיו נעדרים מעמדות המפתח הפוליטיות בשמאל. מותו של אורי אבנרי זו הזדמנות לדבר על הטוב ועל הרע במחנה השלום היהודי.

יש הרבה כינויים בהם עושים שימוש מבקרי "מחנה השלום". הפופולריים הם כמובן השמאל הציוני, השמאל הליברלי או השמאל היהודי ("השמאל הלבן", לדוגמה, הוא כינוי לא ראוי משום שהוא מזהה תכונות שליליות עם מוצא), כינויים שבאים לשקף את הציונות של השמאל הזה, את היותו לא סוציאליסטי בדרך כלל, ואת כישלונו המתמשך ביצירת שיתוף פעולה בר קיימא וסולידריות עם פלסטינים ופלסטינים אזרחי ישראל.

כיום המחנות הגדולים במפלגת העבודה ובמרצ הם המחנות הסוציאל-דמוקרטיים. אורי אבנרי בהפגנה לציון 43 שנים לכיבוש (גילי יערי/פלאש90)

משקר ה"אין פרטנר" לשיח סוציאל-דמוקרטי

"מחנה השלום" מביא לידי ביטוי את אג'נדת השלום ששלטה בכיפה במפלגות שייצגו את השמאל היהודי מאז סוף שנות השמונים, עד שירדה מהבמה בסוף העשור הקודם. בשנות השבעים ולאורך כל שנות השמונים דשדשו המסרים של "המערך": תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית ננטשה זה מכבר, ומחליפה עדיין לא נמצאה. המשבר הכלכלי שנמשך עד התכנית לייצוב המשק טשטש לחלוטין את ההבדלים, החשובים, בין הליכוד ותנועת העבודה.

פרס היה הראשון לאמץ את הקו היוני, ואחריו רבין. נפילת חומת ברלין וקריסת הגוש, יחד עם "קץ ההיסטוריה" (שהדיבורים על מותה היו מוקדמים מדי) והאופוריה בעולם המערבי, לא הותירו הרבה ברירות. בתחילת שנות התשעים, השיא האחרון במאבק בין מחנה פרס ורבין, כבר היה ברור שהשגת השלום זו האג'נדה המרכזית והיחידה של השמאל. לצד מרצ והסלוגן "יומרץ רבין", הפך "השלום" למטבע הפוליטי הנפוץ. אפילו הימין של נתניהו ואחריו שרון עשה בו שימוש, עד ימי האינתיפאדה השנייה. מאז הוא הפך משלום להסדר מדיני, ואט אט נדחק לטובת חלומות זולים יותר.

בסוף העשור הקודם החל המחנה לאמץ, יהיו שיאמרו לראשונה, את התפיסה הסוציאל דמוקרטית בתור האג'נדה המרכזית שנועדה להחליף את השלום. השלום הפך למוצר חסר קונים בחברה היהודית בישראל – בין השאר בזכותו של אהוד ברק ושקר "האין פרטנר" שאיתו חזר מקמפ דיוויד. בחירתו של עמיר פרץ לראשות המפלגה הייתה הסנונית הראשונה. למחאה החברתית שטלטלה את ישראל ב-2011 היה אפקט דומה להפגנת "שלום עכשיו" בזמן מלחמת לבנון הראשונה. דור חדש של מנהיגים השתלט, שפה פוליטית עתיקה-חדשה, ומאבקים שלפני עשור לא העסיקו איש.

כיום, שבע שנים אחרי הקיץ ההוא, המחנות הגדולים במפלגת העבודה ובמרצ הם המחנות הסוציאל-דמוקרטיים. מחנה עמיר פרץ, מחנה שלי יחימוביץ' (שהעניק את הניצחון לאבי גבאי. גבאי מצדו פרסם מצע הכולל "עקרונות חברתיים"), מחנה "דרור ישראל" ומחנה אילן גילאון במרצ, הם המחנות השולטים. למצער יש לומר שנושא הפתרון לסכסוך חומק בעקביות ממסריהם הבולטים. לצד גל התאגדות עובדים בכל המשק, ואימוץ חלק מהשפה החברתית בידי פוליטיקאים בימין או במרכז, ניתן לומר כי אג'נדת השלום הוחלפה כמעט לגמרי. מי שמוביל את שארית המחנה בכנסת היא יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, שלא ברור עד כמה יש אלקטורט מאחוריה, וח"כ מוסי רז במרצ. יחד עם ארגונים חוץ פרלמנטריים ותיקים וחדשים (כמו "דרכנו" או "מפקדים למען ביטחון ישראל" הידוע בכינויו "גנרלים חסרי מנוח 2") הם מנסים להחיות את השיח על הסדר מדיני עם הרש"פ על בסיס שתי המדינות, שעד לא מכבר ריכזה את תשומת הלב של המחנה כולו.

משיח שלום לשיח של צדק חברתי. המחאה החברתית, קיץ 2011 (גילי יערי/פלאש90)

זמן לחשבון נפש

צריך כמובן לסייג ולומר שיש נושאים רבים שעל סדר יומם של הפוליטיקאים במחנה השמאל והמרכז. יש קבוצת חברי כנסת שמקדמים נושאים פרוגרסיביים (פמיניזם, זכויות להט"ב, סביבה, מאבק מזרחי), יש מפלגות ופוליטיקאים שאמונים על נושאי דת ומדינה, ועוד. בשנתיים האחרונות התעצב מסר נוסף, ליברלי, שחוזר שוב ושוב – המאבק על הדמוקרטיה ומוסדותיה, על טוהר הכפיים ועל מערכת המשפט, בעיקר סביב חוקי שתי ממשלות נתניהו האחרונות. למרות זאת, נושאי הליבה הכלכליים חברתיים הם המסר העיקרי והמרכזי, ורוב הפעילים הבולטים, בוודאי בדור הצעיר של "המחנה הציוני" ומרצ, אוחזים בסדר יום סוציאל-דמוקרטי.

מצב העניינים הזה מביא אותנו, בשבוע בו מציין האזור חצי יובל להסכמי אוסלו, לנסות ולסכם את תקופת הזוהר של מחנה השלום בפוליטיקה הישראלית, ולתהות במה הוא בכל זאת הצליח, היכן הוא שגה ומדוע הוא כשל.

לכתו של אורי אבנרי היא עת לחשבון נפש כזה. חשבון נפש שכזה ידגיש את העובדה ששיח השלום עשה שימוש רחב בשפה גזענית ("האיום הדמוגרפי", "וילה בג'ונגל", ועוד), שחלק מראשיו לא היו כנים במאמציהם להקים מדינה פלסטינית או לפנות את ההתנחלויות, שתוך כדי המשא ומתן הם חיבלו ביכולת המיקוח הפלסטינית, במוסדות השלטון ובכלכלה של הפלסטינים, סבלו מקוצר הבנה של הסכסוך ועוד. הביקורת אולי עשויה להצביע על זהות ראשי מחנה השלום, והנוכחות הרבה מידי של גברים, יהודים, אשכנזים וסטרייטים במוקדי קבלת הכוח.

אפשר גם לתהות האם הניכור שהפגינו לגבי המעמדות הנמוכים, ותפיסת העולם הקפיטליסטית שקידמו יחד עם השלום, עמדו לרועץ, והאם היה נחוץ לשדר במקביל מסר אנטי דתי ומסורתי, שהרחיק חלק גדול מאזרחי ישראל. חשבון הנפש הזה נעשה מידי יום, בכל מסגרות השמאל בישראל, ולעיתים הוא מעיק וקשה. זהו תהליך בירור שלעיתים נושא אופי של הלקאה עצמית, אך הוא הכרחי לעתיד: לקראת הפעם הבאה שההזדמנות ליצור שינוי תגיע לידי אותם אנשים, או יורשיהם הפוליטיים.

אכן, אין שום דבר להתגעגע אליו בימי שלטונם של רבין ופרס, ברק ואולמרט, שריד וביילין. אלו שנים להתבייש בהם. אך גם הניסיון של ראשי המחנה להתנהל כאילו הסוגיות הכלכלית והליברליות בתוככי הציבור היהודי הן חזות הכל, ולא מדובר בישראל השקועה בסכסוך לאומי ממושך ומדמם עם הפלסטינים, זו שגיאה עצומה.

אבל לצד זה, אי אפשר שלא לשים לב להצלחות, גם אם מינוריות, של מחנה השלום. אחרי שני דורות של התעלמות כמעט מוחלטת מנוכחותם של הפלסטינים בארץ, קמו אנשים שהביטו – גם אם בהיסוס, ועם לא מעט התנשאות – על העובדה שיש כאן לאום נוסף. ההסכמה הרחבה סביב ההיסטוריה הממסדית המשוכתבת לאחור נפגמה, וכיום אין ישראלי שלא יודע מה זה "הנכבה". על חורבות ארגוני השלום של מפריחי היונים קם דור ארגוני זכויות אדם וארגוני תיעוד ועדות, שמקדשים את ערך השוויון המלא ללא הבדל דת גזע, מין ולאום, ובעולם כולו יש תנועות לוחמניות ורציניות התובעות מישראל לסיים את הכיבוש.

ישראל עזבה את לבנון וחתמה הסכם שלום עם ירדן. הליכוד בחר לסגת, גם אם באופן מחפיר מול הפלסטינים, מרצועת עזה – וכיום מקדם הסדרה באזור מול חמאס, ותנופת הקמת ההתנחלויות החדשות בגדה המערבית נבלמה. אפשר וראוי להתפלמס האם זה קרה בזכות או למרות, אבל זו תהיה טעות גסה "לוותר" על המורשת הזו כליל, על התקווה שפעם לכדה את לב תושבי האזור לשים סוף לסכסוך הדמים, ולפרוץ את הדרך לשלום. כמובן שלכל ההישגים הללו היו שותפים בכירים ונוספים ממחנה השלום – המאבק הפלסטיני, מפלגות וארגוני הפלסטינים אזרחי ישראל ופעילות בעולם כולו היו זרז משמעותי לכך, אך מחנה השלום היהודי היה שותף להם, בעצימות משתנה.

האתגר המשמעותי שעומד בפניו היה ונותר בניית שותפות אמתית בין השמאל היהודי והפלסטינים במאבק לסיום הכיבוש. חד"ש חורטת את היעד על זה על דגלה, ושילמה עליו במשך השנים מחיר פוליטי. כך גם ארגוני זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית בשנים האחרונות, אך במפלגות השמאל היהודי היעד הזה נעדר. לכל היותר ראשי המפלגות משלמים עבורו מס שפתיים. חוסר השותפות הזה, וחוסר הסולידריות עם המאבקים של החברה הפלסטינית, מטילים צל כבד על היותו שמאל החותר לסיום הסכסוך מתוך שוויון לאומי ואזרחי ליהודים ולפלסטינים. זה לא אמין, וזה לא עובד.

אבל היום, כאמור, נמצאים ראשי מפלגות השמאל הרחק משם. על סדר היום הפוליטי, גם בשמאל, נמצא הפולמוס הדמוקרטי-ליברלי, והאג'נדה המרכזית היא סוציאל-דמוקרטית. עד לא מזמן בשמאל רצו לקלפי עם מפות של מתווים עתידיים, והיום – עם מתווי דיור ציבורי למעמד הביניים. השמאל הסוציאל-דמוקרטי החדש זוכה לאמון גבוה מצד הציבור היהודי, שעמדותיו הכלכליות רחוקות מעמדות נתניהו ובנט בנושאים הללו, אך עיקר חסר מן הספר.

אלו דברים שכתב פרופ' דני גוטווין, אחד מנביאי והוגי השמאל הסוציאליסטי החדש בישראל, על אורי אבנרי:

כפורץ דרך, אורי אבנרי גם בישר וגילם את הכשל המנוון את השמאל הישראלי: מביקורת החברה והמשטר הוא עבר להתמקדות בכיבוש ובשלום; ומהדגשת הקשר שבין עיצוב החברה הישראלית ליחסה לעולם הערבי, לטשטושו. לכן, אל לשמאל להיצמד למורשת אבנרי; להפך, עליו להינתק ממנה ולגבש ניתוח, רעיון ודרך חדשים.

הדברים הללו משקפים את ההתנערות, האופיינית לכולנו, ממורשתם המפוקפקת של מנהיגי מחנה השלום. כנראה שאבנרי, כמו כל בני דורו, היה אדם שטוב ורע משמשים בו יחד. "העולם הזה" שערך הוא לא מופת לעיתונות או דגם לרכילות נאה, הוא אולי אבן דרך לפוליטיקת אופוזיציה בישראל ואב-מייסד לסקסיזם ולרשעות של העיתונות. אבל אבנרי לימד מאות אלפי ישראלים – ציונים, מפא"יניקים, ימנים ומיליטריסטים – שהם יכולים וצריכים לשים סוף לכיבוש, יעד אותו קידם בגופו, בכספו ובמרצו. זו גם מורשת אבנרי.

אכן, אין שום דבר להתגעגע אליו בימי שלטונם של רבין ופרס, ברק ואולמרט, שריד וביילין. אלו שנים להתבייש בהם. אך גם הניסיון של ראשי המחנה, שירש את מחנה השלום, להתנהל כאילו הסוגיות הכלכלית והליברליות של האזרחים היהודים הן חזות הכל, ולא מדובר בישראל השקועה בסכסוך לאומי ממושך ומדמם עם הפלסטינים, נגדם היא מפעילה כיבוש, זו שגיאה עצומה. אין חכם כבעל הניסיון, ויש לנו ניסיון מריר מאד עם שלטון סוציאל-דמוקרטי שמופנה ליהודים בלבד – שלטון מפא"י.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

במקום שיקום: משרד הרווחה סוגר חלופות מעצר לנוער

מסגרות המעניקות לנוער בעבריינות סיכוי להשתלב בקהילה נסגרים בזה אחר זה. הוסטלים לשיקום נוער בסיכון קיבלו הודעות סגירה. כשנציג משרד הרווחה שואל בדיון בכנסת "היית מוכן לגור ליד נוער כזה?", אפשר להבין מהי מורשתו של שר הרווחה חיים כץ  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf