מות רפסנג'אני: המהפכה שטורפת גם את אבותיה

כותב אורח: ליאור שטרנפלד

ביום ראשון ה-8 בינואר, בגיל 82, הלך לעולמו איתוללה אכבר האשמי רפסנג׳אני, נשיאה לשעבר של איראן. היום (שלישי) לקחו מאות אלפים חלק במסע הלוויתו שעבר ברחובות טהראן בסיומו ייקבר לצד מנהיג המהפכה האסלאמית והמנהיג העליון הראשון, רוחאללה ח'ומייני. מותו מסמל סופה של תקופה של מי שליווה את התנועה המהפכנית, המהפכה, והמערכת הפוליטית האיראנית למעלה מחמישה עשורים.

האשמי רפסנג׳אני הצטרף לקבוצת תומכיו של ח׳ומייני עוד בשנות השישים, עת ח׳ומייני הפך עבור הסטודנטים בסמינרים בעיר קום למודל של מהפכנות דתית ופוליטית. בשנות הגלות של ח׳ומייני (1964-1979) רפסנג׳אני היה שליחו ומקורבו ומיועציו הקרובים ביותר של המנהיג.

בעקבות פעילותו הפוליטית בתקופת פהלווי הוא נעצר ונאסר מספר פעמים על ידי השירות החשאי הסוואכ. עם הצלחת המהפכה בפברואר 1979 מונה רפסנג׳אני לשורת תפקידי מפתח בהן שר (במספר משרדים), מוביל תפילות יום השישי בטהראן, אסטרטג צבאי בתקופת מלחמת איראן-עיראק ואף היה לו תפקיד עיקרי בשכנוע ח׳ומייני להסכים להפסקת האש בשנת 1988.

> מובילי דעת קהל אמריקאים-איראנים בפניה לטראמפ: שמור על הסכם הגרעין

עיקר חשיבותו של רפסנג׳אני טמונה בדיוק בנקודה זו. הוא היה איש דת בכיר, והיה איש עסקים עשיר. מאוד. היו כלפיו טענות על שחיתות והיו לו אוהבים רבים וכנראה ששונאים רבים יותר. אבל את מעמדו המיוחד כאחד מאבות המהפכה ומעשירי איראן, הוא ניצל כדי לאתגר את השלטון כמעט באופן קבוע.

כאמור, הוא דחף את ח׳ומייני לקבל את הפסקת האש, לאחר מות ח׳ומייני הוא היה מאלו שהיו קריטיים בבחירת המועמד עלי ח׳מינהאי לתפקיד המנהיג העליון (על אף חסרונות מובנים וברורים), הוא עצמו נבחר לנשיא איראן בשנת 1989 וכיהן במשך שתי קדנציות עד 1997. תקופת כהונתו היתה לא פשוטה. איראן הייתה בסיומה של מלחמה בת שמונה שנים עם עיראק שגבתה מחיר גבוה מאוד מהמשק, הכלכלה והאוכלוסיה האיראנית. רפסנג׳אני הפך את הכלכלה לבעלת גוון קפיטליסטי יותר ונקט במספר מהלכים שייצבו את הכלכלה במדינה.

דווקא לאחר כהונתו, רפסנג׳אני היה מזוהה יותר עם המחנה הרפורמיסטי. הוא תמך בנשיאות של מוחמד ח׳אתמי (שכיהן אף הוא שתי קדנציות), ולאחר מכן, בשנת 2005 התמודד שוב בבחירות לנשיאות מטעם הרפורמיסטים (נשיא מוגבל על פי החוקה לשתי כהונות רצופות, אך יכול אחר כך לרוץ שוב). בבחירות הללו התמודד מול אחמדי-נז׳אד והובס, יש לומר, בעיקר בשל הדימוי המושחת שלו, לעומת הדימוי הכמעט סגפני שהיה (ובמידה מסוימת עדיין קיים) לאחמדי-נז׳אד, ראש עיריית טהראן לשעבר.

> הפריחה הנהדרת של החיטה: מורין נהדר באלבום חדש, סוחף ומפתיע

בשנת 2009 תמך במועמד הרפוסמיסטי מיר חוסיין מוסווי, ובסופה של מערכת הבחירות הזו, כאשר טענות על זיופים רחבי היקף נגד מוסווי הועלו ותומכי התנועה הירוקה יצאו לרחובות בהמוניהם, נתפס רפסנג׳אני כמסית והודח ממספר תפקידים, בהם גם תפקיד הדרשן בתפילות יום השישי. 2009 הייתה תקופת שבר שבהן מספר דמויות מפתח שהיו מראשי המהפכה כמו רפסנג׳אני בעצמו, הנשיא לשעבר ח׳אתמי, וראש הממשלה לשעבר והמועמד לנשיאות, מיר חוסיין מוסווי מצאו עצמם באופוזיציה פרגמטיסטית בעיקר הנרדפת על ידי הממסד השמרני.

רפסנג׳אני עמד בראש המועצה לשמירת האינטרסים של השלטון והמשיך להיות משמעותי בספירה הציבורית באיראן. הוא לא פחד להשמיע דעות לא פופולריות על תוצאות המהפכה בראי הזמן, על תמיכה ביוזמת השלום של הליגה הערבית, דעות נגד הממסד השמרני ועוד. למעשה ילדיו ובעיקר בנו מהדי (שמרצה כעת מאסר בגין סעיפי שחיתות – אך למעשה בשל פעילות פוליטית) ובתו פאיזה, שילמו ועדיין משלמים מחיר על השתתפותם הפוליטית הערה לצד הרפורמיסטים, כולל עמידה לדין וריצוי תקופות מאסר. מעניין לציין שפאיזה אף התמודדה למספר תפקידים וכיהנה כחברת הפרלמנט (המג׳לס) מספר שנים. בנוסף ערכה את עיתון הנשים "זן" שהיה מזוהה עם הרפורמיסטים ונאסר לפרסום לאחר מספר שנים.

בשנת 2013 התמודד רפסנג׳אני פעם נוספת לנשיאות אך נפסל על ידי המועצה שמאשרת את רשימת המועמדים. פסילתו הובילה אותו לתמוך פומבית בחסן רוחאני, שבסופו של יום נבחר לנשיאות. לאחר פסילתו תיאר האינטלקטואל האיראני אחמד רפאת את המצב בצורה מדויקת מאוד: "ידוע כי מהפכות אוכלות את בניהן, אולם זו פעם ראשונה שמהפכה אוכלת את אביה מולידה".

רפסנג׳אני היה כאמור איש שנוי במחלוקת. הוא היה מאבות המהפכה, אך ניווט למחוזות של קפיטליזם פראי כמעט בשוק מונופוליסטי שעדיין נשלט בידי המדינה. הוא הואשם במספר מקרים של התנקשות במתנגדים פוליטיים למשטר, ואף דבק בו חשד לגבי מספר פיגועים בחו"ל – כולל בלבנון ובארגנטינה, אך הקפיד להדגיש שעל איראן לבכר את האינטרסים שלה על פני אלו של לבנון או פלסטין או כל בת ברית או חסות אחרת. מותו עלול ליצור מאזן כוחות חדש בקרב המועצה שתבחר את המנהיג העליון הבא. מותו גם השאיר חלל גדול של דמות דומיננטית ביותר, מאבות המהפכה ותומכיה – אך גם ממבקריה הגדולים של האליטה השלטונית.

פרופ׳ ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן-סטייט בארה"ב. תחום מחקרו הוא היסטוריה של איראן המודרנית.

> הצעד של ח"כ באסל גטאס לא הופך אותו לגיבור לאומי