במזרח ירושלים לא רוצים לחזור לשגרה, אם שגרה זה הריסות ומעצרים

הרשויות הישראליות הורסות או מזניחות, הרשות הפלסטינית מתעלמת, החומה מנתקת מהגדה, והעוני ותחושת חוסר הביטחון האישי בעלייה. מזרח ירושלים בוערת יותר מחודשיים, ולא במקרה. שיחה עם הפעיל האני עיסאווי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"ירושלים בנויה על יסודות קמורים
של צעקה מאופקת. אם לא תהיה סיבה
לצעקה, ישברו היסודות, תתמוטט העיר,
אם תצעק הצעקה, תתפוצץ ירושלים לשמים"
(י. עמיחי)

בשבועות האחרונים נדמה שירושלים לפני – או אולי בעיצומו של – פיצוץ נוסף. אפשר להצביע על כמה נקודות שיא שתרמו באופן ממוקד להעלאת גובה הלהבות: מותו של הנער מוחמד סנוקרוט מירי שוטר מג"ב, חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר, חטיפתם ורציחתם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ועוד שורה של מעשי אלימות בין לבין.

אבל בכדי להבין את הנטייה הירושלמית להתלקחות בוערת כל כך ומהר כל כך, אי-אפשר לבחון את המציאות בה רק דרך נקודות השיא, או השפל, של המתח בין שתי האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית, אלא מוכרחים ללכת עוד אחורנית על ציר הזמן של העיר.

כמעט כל גורם ישראל רשמי שהתבטא ביחס לגל האלימות האחרון בירושלים הביע רצון עז "להחזיר את השגרה הירושלמית על כנה". ואולי זה מה שהצד הישראלי מתקשה להפנים: שפוטנציאל הפיצוץ הגדול ביותר בירושלים טמון דווקא באותה שגרה, שנראית אחרת לגמרי מהצד הפלסטיני בעיר.

כדי לשמוע על השגרה הפלסטינית והרקע להתפרצויות האחרונות, אני נוסעת לפגוש את האני עיסאווי (62), אחד הפעילים המוכרים והוותיקים בשכונת עיסאוויה, מזרח ירושלים. למרות שאני מכירה את הדרך היטב ולמרות שביתו ממוקם בסמוך לכניסה לשכונה, האני מתעקש לאסוף אותי מתחנת הדלק שביציאה מהשכונה. זוהי אותה תחנה שהושחתה לפני זמן מה בידי אלמונים, מעשה שהוביל, כרגיל, לענישה קולקטיבית של הכפר. אחרי תמרון קצר בין המהמורות בכביש ושניים-שלושה ג'יפים משטרתיים, אנחנו מתיישבים לשיחה בסלון ביתו.

הרבה זמן לא הייתי בעיסאוויה, יש איזה מתח שאני לא זוכרת מביקורים קודמים.

יש פה, ובכלל בעיר, הרבה שינויים. באווירה, ביחסים, בהתנהגות. זה החמיר מאוד אחרי החטיפה של מוחמד אבו ח'דיר ורציחתו, מעשה שזעזע פה כליל את כולם. תארי לעצמך שבסוכת האבלים שלו הגיעו כל יום קבוצות של יהודים לנחם, זה זעזע את כל מי שיש לו מצפון.

אבל זה באמת היה מקרה חריג, ועכשיו הציפייה או הרצון בצד הישראלי הוא לחזור לחיי שגרה. אתה יכול לומר לי מה המשמעות של השגרה עבור התושבים הפלסטינים של העיר?

השגרה אצלנו היא פקחים של העירייה, הריסות, מעצרים, דברים שכרגע, באופן אירוני, דווקא נעצרו. למשל במהלך המתיחות שהייתה, פקחים של העירייה לא יכולים להיכנס לשכונות הערביות, כך שזה הקפיא את הדו"חות של הבנייה והקנסות וההריסות, כל זה הושם בצד לעת עתה. מצד שני, העונשים הקולקטיביים כמו חסימת כבישים ודרכים לשכונות החמירו.

> מנהרות האימה: גרסת ירושלים

הפגנה בעקבות מותו של מוחמד אבו ח'דיר, שועפאט, ירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה בעקבות מותו של מוחמד אבו ח'דיר, שועפאט, ירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)

אתה רואה במה שמתחולל בעיר לאחר רצח אבו ח'דיר שלב חדש, או ביטוי נוסף של המציאות המתמשכת כבר זמן רב?

תראי, אנשים אף פעם לא חיו פה בתחושה שהם מקבלים את הזכויות שלהם או חיים בעיר שלהם, אלא הרגישו תמיד שהם סוג ב' ומופלים לרעה בכל השירותים. אבל המקרה הזה הדליק נורה אדומה מיוחדת, כל אחד התחיל להרגיש שהוא או בנו עלולים להיות במקום מוחמד אבו ח'דיר. אנשים הפסיקו כמעט לגמרי ללכת לקניונים, לשווקים בירושלים המערבית, מחשש ממעשי נקם. והיו מקרים.

וצריך לומר שהשלטונות, ובמיוחד המשטרה, לא עשו דבר כדי למנוע את הדברים הללו או לתת לאנשים את ההרגשה שהם מטפלים בתופעות האלה. אם מהצד הפלסטיני המעשה הקטן ביותר מטופל ביד קשה, אפילו נגד קטינים – ויש גם כעת לא מעט קטינים בכלא – כשיהודים עושים את זה יש סלחנות גדולה מאוד כלפיהם. או שהם מעורערים בנפשם, או שהם קטינים ודברים מהסוג הזה. הנה, שלושה מאלה שסייעו בחטיפת אבו ח'דיר לא ישבו אפילו שבוע בכלא. אם היו פלסטינים הם היו מבלים בכלא שנים ארוכות.

אתה אומר שפלסטינים נמנעים ככל האפשר מללכת לקניונים או לעיר המערבית בכלל, אבל אי אפשר למנוע את המפגש הזה כליל. אתם בעיסאוויה חיים בצמידות ממש להר הצופים ולגבעה הצרפתית, המתח הזה מורגש גם ברמה המקומית?

יש שירותים מסוימים שאי אפשר להתנתק מהם, למשל את שירותי הבנק והדואר אנחנו יכולים לקבל רק בגבעה הצרפתית. למען האמת במשך כל התקופה הזו לא הרגשנו מתח מול תושבי הגבעה הצרפתית, אולי זה נובע מהאופי של השכונה, אם כי מדי פעם אנחנו מרגישים עליה במפלס הגזענות. לפני שישה-שמונה חודשים, למשל, תושבי הגבעה הצרפתית דרשו לסגור את עיסאוויה ואפילו חפרו תעלה בין עיסאוויה לבין הגבעה הצרפתית. התעלה הזו באופן מעשי לא שינתה דבר כי יש הרבה דרכי גישה לגבעה הצרפתית, אבל סמלית היא משקפת את המנטליות הגזענית גם של התושבים שביקשו את זה וגם של העירייה שנענתה להם מהר מאוד.

יש קשרים שוטפים מוסדרים בין עיסאוויה לגבעה הצרפתית?

יש, ואפילו בתקופה האחרונה היה ניסיון ליצור איזה גוף שיציג מול העירייה במשותף את הדרישות של שני המנהלים הקהילתיים בגבעה ובעיסאוויה, אבל כנראה שזה לא כל כך הצליח. יש הרבה תושבים בגבעה הצרפתית שמבינים שאם רוצים לחיות זה לצד זה, צריך לתת גם לתושבים שלנו את הזכויות והתנאים שלהם. מי שמגיע לעיסאוויה דרך הגבעה הצרפתית עובר תוך פחות דקה ממאה אחת למאה אחרת. למרות שרוב הגבעה הצרפתית הוקמה על אדמות שהופקעו מעיסאוויה, כמו גם הכבישים לשכונה, שום דבר לא מנע ממתכנני הכבישים להמשיך את הכביש היפה הזה אל תוך עיסאוויה. אבל את יכולה לראות: הכביש מגיע בדיוק עד הכניסה לעיסאוויה ומפסיק שם. או דבר קטן אחר, העצים שנוטעים על המדרכות.

אני ביקשתי פעם מהעירייה שכשהם נוטעים עצים בגבעה, שינטעו גם אצלנו, אמרתי שגם אנחנו יכולים ליהנות מזה. הם אמרו לי שאני צריך לקנות את העצים בעצמי. אבל בהיטלים, היתרי הבנייה, הארנונה – בכל הדברים האלה אנחנו שווים אם לא משלמים יותר.

> למה הם זורקים אבנים?

הריסת בית בבית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הריסת בית בבית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ניר ברקת מאוד אוהב להתפאר בשינוי שהוא מביא במדיניות ביחס למזרח העיר; יש לזה שחר?

אין לזה שום שחר. להיפך, אנחנו מרגישים שיש נסיגה בשירותים שניתנים לתושבים. גם בתחום ההריסות והיתרי הבנייה אין שינוי ממשי, הסיבה היחידה שיש לאחרונה פחות הריסות זה מפני שיש ערימה של ערעורים שלנו תלויים בפני בית המשפט, כדי לאפשר לנו לקדם את תוכנית המתאר לשכונה שתאפשר לנו לבנות באופן חוקי.

לגבי בעיית הבנייה ללא היתרים, אני אמרתי יותר מפעם שהבנייה הבלתי מוסדרת פוגעת בראש ובראשונה בנו, בתושבים עצמם. אנשים בונים על מדרכות, לפעמים ממש על הכביש, לא משאירים מקום לשוליים, ואנחנו אלה שסובלים מהתופעה הזו. לכן אנחנו מעוניינים בתוכנית מסודרת שתסדיר את הבעיה הזו, אבל אין מענה.

אתה מבין את המדיניות הזו בהקשר המוניציפאלי המקומי או בהקשר הפוליטי-הממשלתי? זה ברקת או נתניהו?

אני חושב שמאז 67' ועד היום המדיניות כלפי מזרח ירושלים נקבעת בדרגים הגבוהים ביותר, זאת העיר היחידה שיש לה ועדת שרים מיוחדת לעניינה. ראש העיר רק מבצע את מדיניות הממשלה. ייתכן שלפעמים, במישורים מסוימים, הוא יכול לגלות גמישות מסוימת אבל בגדול המדיניות מוכתבת על ידי הממשלה: הניסיון לבסס את מעמדה של ירושלים כבירה ישראלית וכעיר מאוחדת, דבר שלא התקיים מעולם. במיוחד בממשלה הנוכחית, השאיפות הימניות מורגשות מאוד בירושלים. מנסים ליצור עובדות בשטח בכל מה שקשור למקומות הקדושים ובפרט במתחם אל-אקצא.

אני מבין את מטרת העל של המדיניות הזו כניסיון לדחוק את התושבים הפלסטינים מהאזורים שהם מתכננים לשמור כחלק מירושלים, אל מחוץ לחומה. אל שכונות כמו כפר עקב, מחנה הפליטים שועפאט וכו', שעדיין מוגדרים כחלק מירושלים אך נמצאים מעברה השני של החומה. אני מאמין שזה רק עניין של זמן עד שהתושבים שם ייאבדו את התעודות הישראליות שלהם ואת הזכויות שבאות איתן. לכן גם אנשים לא ממהרים לעבור לאזורים האלה.

> אלפי תלמידים בירושלים לא הולכים לבית הספר כי אין להם איפה ללמוד

הפגנת תמיכה בחמאס על הר הבית (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בחמאס על הר הבית (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

על רקע המציאות הזו שאתה מתאר, האם ירושלים המזרחית מסוגלת להצמיח הנהגה מקומית שתוכל להיות כתובת למשל בתקופות של מתח כמו שאנחנו חווים עכשיו?

זה לדעתי הדבר היחיד שחסר כדי להפוך את ההתפרצויות שאנחנו רואים עכשיו לאינתיפאדה. אין יד מכוונת. מה שיש עכשיו אלה התפרצויות ספונטאניות בתגובה לגזענות הגוברת בצד הישראלי. תחושת האיום.

אני חושב שירושלים סובלת מאז הסכם אוסלו, כשהרשות הפלסטינית הסכימה להשאיר את עניין ירושלים לשלב המאוחר יותר והתחייבה לא לפעול בעיר. כל הפעילויות שעושים בירושלים נתקלות בצווי איסור או סגירה בטענה שזה משרת את הרשות הפלסטינית, לכן זה השאיר את ירושלים חשופה לצעדים הישראליים תוך הגבלת כל פעילות פלסטינית מנגד.

זאת ביקורת גם על הרשות הפלסטינית.

 אני יודע היטב שהם לא מנסים לעשות דבר למען ירושלים. הם דבקים בהסכמים האלה כדי שלא להפריע לקשרים שלהם עם הישראלים ומסתפקים בתעודות האח"מ שהם מקבלים מהצד הישראלי כדי לעקוף את המחסומים שכל הפלסטינים סובלים מהם. כל אחד מרגיש כאן את האכזבה מהרשות הפלסטינית, מה שיצא מהם בסוף זה שהרשות אפשרה לכיבוש הישראלי להיות הכיבוש הזול בהיסטוריה. ישראל הפילה על הרשות את כל השירותים הכרוכים בעלויות: בריאות, חינוך, שירותים כלליים, והשאירה לעצמה את הביטחון ואת הכיבוש והשליטה. כלומר הרשות שחררה את הכיבוש מכל המחויבויות שלו כלפי תושבי השטח הכבוש בהתאם לחוק הבינלאומי.

סקרים הראו שאחרי המלחמה האחרונה, התמיכה בחמאס בגדה המערבית עלתה; זה נכון גם בירושלים?

כן, גם בירושלים, אבל צריך לזכור שעוד לפני המלחמה הייתה כאן תחושת אכזבה גדולה מכישלון השיחות בין ישראל לרשות. אחרי עשרים שנה אין כל התקדמות, להיפך. כל מה שקורה בשטח מראה שהשליטה הישראלית בשטחים מעמיקה. מפקיעים אדמות, מקימים התנחלויות, ואין שום אופק ליישום סיסמאות כמו הקמת מדינה פלסטינית. ואז באה המלחמה האחרונה שרבים רואים בה גם ניסיון להתערב במצב הפנים-פלסטיני, כלומר לרסן את ההתנגדות ולבסס את כוחה של הרשות שתישאר תלויה בכיבוש.

אף אדם בעל שאיפות לאומיות או סתם שאיפה לחיות כמו בן אדם לא יוכל להשלים עם המשך המצב הזה. זה עוד מעט כבר חמישים שנה, אי אפשר להשלים עם המצב הזה עוד הרבה זמן. יצטרכו בשלב כלשהו למצוא פיתרון, או לשבור את הכלים. אם לא יהיה פתרון, מתישהו תגיע ההתפרצות.

> האלימות ברחובות ירושלים מתחילה במדיניות העירייה והממשלה

צעדת הדגלים של יום ירושלים במזרח העיר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צעדת הדגלים של יום ירושלים במזרח העיר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מזרח ירושלים תקועה במצב מסובך: מצד אחד הגישה מזרחה, לגדה, הוגבלה מאוד על ידי החומה, ומצד שני גם הצוהר מערבה, לירושלים המערבית, פחות או יותר כבר לא קיים. בין לבין היא סובלת מדיכוי פוליטי, חברתי וכלכלי. לאן זה הולך?

תראי, כבר כמה שנים שהסקרים של הביטוח הלאומי מראים שאוכלוסיית מזרח ירושלים היא הענייה ביותר באזור, אז ברור שאנשים לא יוכלו להמשיך כך לאורך זמן. כבר כשלושה חודשים, למשל, שמשמר הגבול נמצאים פה עשרים וארבע שעות, על גבעה שמשקיפה על עיסאוויה. עד עכשיו המשטרה לא נכנסת אל תוך השכונה אלא אם יש לה ליווי של כמה ג'יפים של מג"ב. זה מראה שלאנשים באמת נשבר מהמצב.

לפני כמה ימים הם חסמו לנו את הכניסה הראשית לשכונה וניסו לדחוף ותנו להשתמש בכניסה מצד מזרח, מצד כביש מעלה אדומים, כדי לגרום לנו לסבול. אז משעה חמש בבוקר הוצאנו את האוטובוסים אל מחוץ לחסימה והסענו אליהם את האנשים ברכבים קטנים. כשהם ראו את זה איימו עלינו בדו"חות, אמרנו להם שהם יכולים לתת כמה דו"חות שירצו, זה הכפר שלנו, זאת הכניסה שלנו ומפה אנחנו ניסע. אם נרצה להסיע את התלמידים שלנו מהכביש המזרחי הם לא יגיעו לבתי הספר לפני השעה עשר. תוך יום פתחו את החסימה.

למעשה, מדובר כאן בסוג של ענישה קולקטיבית. מענישים את כל השכונה בגלל בודדים שעשו דברים פסולים. כשאמרתי את זה לקצין הוא אמר לי "אבל הרשויות מאמינות שהמבוגרים רוצים בזה ולא מעוניינים למנוע מהצעירים להפר את החוק". אמרתי לו "אתם המשטרה ואתם יכולים לכפות את החוק שלכם, אם אתם לא מצליחים לעשות את זה אז אנחנו יכולים?!"

אתה מרגיש שהצעירים יוצאים משליטה?

לפעמים כן.

היית מציע לי, נניח, לא להסתובב בשכונות פלסטיניות?

במובן מסוים יש בעיה, אבל יש גם הרבה ישראלים שנכנסים לשכונות, בעיקר מארגוני זכויות אדם. אבל זה נכון שפעם, למשל, כשהיה פקק ארוך בכביש ממעלה אדומים, המכוניות היו נכנסות לכפר ונוסעות דרך עיסאוויה לגבעה הצרפתית. היום דבר כזה לא יכול לקרות, ההרגשה השתנתה.

אני רוצה לסיים, ברשותך, עם השאלה שהישראלים תמיד מגיעים אליה בסוף: אז אם המצב כל כך קשה, למה אתם לא הולכים להשתתף בבחירות לעירייה? את הכיבוש אי אפשר לסיים מכיכר ספרא, אבל עם למעלה משלוש מאות אלף תושבים, אולי אפשר היה לחולל שינוי משמעותי מבפנים?

יש כאן שני מישורים שונים: האחד הוא המשמעות הפוליטית של האקט הזה, הכרה בסיפוח של מזרח ירושלים. זה מתנגש עם השאיפה הלאומית של הפלסטינים שחיים בירושלים. מי שיש לו שאיפות לאומיות לא יכול להיות שותף לצעד שמבסס את הכיבוש.

במישור הפרגמטי, אי אפשר להסתכל על שלוש מאות אלף איש כעל מקשה אחת. כמו כל חברה אחרת, גם החברה הפלסטינית בירושלים מפולגת פוליטית עם תפיסות שונות זו מזו, לכן אין הצדקה להניח שכולם היו מצביעים באותו האופן. מועצת העיר מורכבת ממפלגות וקואליציות, לכן אם גוש הקואליציה יתאחד נגדך ממילא אין סיכוי לעשות הרבה, וזה יהיה המצב עם נציגים פלסטינים שייכנסו. תהיה בכך רק לגיטימציה של הסיפוח ללא כל תועלת ממשית.

אז לאן זה הולך, לדעתך?

זה ברור שאי אפשר להמשיך ככה. אם לא יהיה שינוי אמיתי במדיניות הישראלית, אני חושב שמה שאנחנו רואים עכשיו יהיה רק טעימה ממה שנראה בהמשך, עד כדי אינתיפאדה שבוודאי לא תישאר בגבולות ירושלים. לאנשים נמאס לא רק מהמצב אלא גם מהאדישות והתלות של הרשות הפלסטינית במדיניות הישראלית. אבל בינתיים כדאי שגם ישראל תשאל את עצמה כמה זמן היא חושבת שתוכל להעמיד פני דמוקרטיה תוך כדי דיכוי העם הפלסטיני. ישראל צריכה להבין שמתישהו, זה באמת יהפוך לבלתי אפשרי.

> לרגל יום ירושלים: מסע קטן בגן הדובדבנים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf