מחאת המכנסיים: כשבתי הספר וההורים מפרשים רצון כמרד

מצגת בית הספר שהבהירה שתלמידי בכיתה א' נדרשים לציית. התלמידות שנענשו בשל מחאה לגיטימית על אפליה. מה שמפריע למערכת החינוך ולמבוגרים זה לא אורך המכנסיים אלא רצון חופשי

א א א

שני אירועי חינוך התרוצצו השבוע ברשתות החברתיות, ולשניהם מכנה משותף: הורים משותקים שנמנעה מהם ילדות חופשית, מעבירים את לפיד האטימות והציות לדור הצעיר.

המקרה הראשון הוא שקף "משימות התלמיד" שהוצג בפני הורים לילדים בגן חובה, שעתידים ללמוד בשנה הבאה באחד מבתי הספר בארץ. על פי תפיסת החינוך של בית הספר מוטלות על התלמיד בן השש שמונה משימות: להבין שאינו "בן יחיד", להתרכז 45 דקות, לציית לחוקי בית הספר, להתארגן במרחב ובזמן, להישמע לסמכות המורים, להסתדר עם חברים, לעשות דברים כי צריך ולא כי רוצים ולהיות מסוגל לעבוד מבלי להיות תלוי במורה. תכלס – להיות ילד מושלם, שאינו נופל למעמסה על מוריו, שאמורים היו ללוות אותו בהתבגרותו, ולסייע לו ללמוד את כל המיומנויות המוזכרות.

המקרה השני הוא מחאת המכנסיים הקצרים בחטיבת הביניים בר-לב בכפר סבא, שפורסם על ידי הכתב לירן כוג'הינוף בחדשות כאן. במסגרת הצגת פרויקטים במקצוע אזרחות, הגיעו תלמידות לבית הספר במכנסיים קצרים, כמחאה על אפליה בקוד הלבוש בין תלמידים לתלמידות. המנהלת הענישה את הבנות, וזכתה לגיבוי מצד ועד ההורים. המורים וההורים היו כמובן בעד שוויון מגדרי, אבל טענו שהבנות לא פעלו "למצות את אפשרויות השיח הישיר והפתוח עם ההנהלה בדרכים המקובלות". תכלס – להיות נערות צייתניות שמביעות את עמדתן האזרחית בהגשת בקשה לשיחה, ולא מעמיסות על בית הספר להתמודד עם חינוכן במרחב הציבורי והפומבי.

לשבור את הרצון

בשני הפרסומים היו מגיבים רבים שלא הבינו מה הבעיה בכלל: סדר, משמעת, נהלים, חוקים, סמכות, מרות – כל אלה מאפשרים את קיומה של החברה, וראוי לילדים ללמוד זאת. ללא ציות לסדר החברתי, הילדים יגדלו מפונקים, חוצפנים, רכי לב, חסרי רסן, בלתי מתחשבים ואפילו אלימים.

האומנם? ודאי שלא! אני נעזר בספר "בראשית היה חינוך" של הפסיכולוגית אליס מילר (ספרה היותר מפורסם: הדרמה של הילד המחונן). מאז ומתמיד פירשו המבוגרים את הרצון של התינוקות כקריאת תיגר ומרד. כך למשל זה תואר במסה על חינוך משנת 1748: "מיד בראשית הילדות מופיעה הגחמנות כאמצעי ביטוי. הם רואים משהו שהם חפצים בו, הם אינם יכולים לקבלו, הם מתרגזים, צווחים וחובטים סביבם. או כשנותנים להם משהו שאינו מוצא חן בעיניהם, הם זורקים אותו ופוצחים בצווחות. אלה התנהגויות נלוזות ומסוכנות".

התגובה החינוכית השכיחה הייתה ועודנה דיכוי מהיר ואלים של הרצון הילדי. כך למשל בפפירוס מצרי מהמאה ה-18 לפני הספירה (אודותיו כתבתי כאן) שבו מעביר האב לבנו את כל תורת החינוך במשפט קצר: "צייתנות מביאה לידי סיפוק". בעת החדשה, הוסבר הרעיון ביתר פירוט, אך במידה דומה של ארסיות: "בין היתר מתברכות השנים הראשונות גם ביתרון, שניתן להשתמש באלימות ובכפייה. בחלוף השנים הילדים שוכחים את הדברים שהם חווים בילדותם המוקדמת. אם בתקופה זאת ניתן לשבור את הרצון של הילדים, לאחר מכן אין הם זוכרים עוד לעולם שהיה בידם רצון" (הציטוט מספרה של מילר).

המחאה משחררת

התשובה הפסיכולוגית של אליס מילר כנגד גישה זאת היא פשוטה: הפרעות נפשיות בבגרות אינן תוצאה של התסכולים הממשיים בילדות, אלא תוצאה של הדחקתם. כלומר, שורש הבעיה אינו בבכי או בכעס שילד מפגין לנוכח רצונו שאינו מתממש, אלא בכך שהמבוגרים אוסרים עליו להביע את התסכול הרגשי.

משמעת, שרבים דורשים אותה כיסוד חינוכי, מתקיימת כאשר הילדים עושים ברצון את מה שמצווים עליהם, זונחים ברצון את מה שאוסרים עליהם, ומרוצים מזה ומזה. "אין כאן אבדן של האוטונומיה" מסבירה מילר, "מכיוון שהאוטונומיה הזאת לא הייתה קיימת אף פעם". כאשר ילדים מצייתים למבוגרים, נמנעת מהם האפשרות להתמודד עם התוכן של הדרישות. הם חסרים הזדמנות להתנסות במה שהם מרגישים או מבינים, בין שמקבלים את עמדתם ובין שלא.

מכאן שהם גדלים להיות מבוגרים שלא הצמיחו דבר משל עצמם, מופקרים לסמכות השלטון. הם אינם מסוגלים להבין מה טוב ומה רע בדרישות כאלה או אחרות של השלטון, ואינם מסוגלים לאפשר מבט ביקורתי שכזה לילדיהם. הם מפחדים מהעוצמה הטמונה בהם, כמפלצת שדוכאה ואסור לשחררה. הם יגידו כן לשליט, כי זאת הדרך היחידה שלהם להבטיח את שרידותם. את התסכול שלהם הם יפרקו על החלשים מהם, בדרך כלל הילדים.

כל זה לא קורה בגלל הוראה מגבוה של שר החינוך (זה או אחר). זה קורה משום שההורים לא חוו את עצמם כילדים, ולכן לא מסוגלים להעניק חוויה כזו לילדיהם. לכן הם לא מבינים מה הבעיה עם הדרישה שילדים בגיל שש ישבו בשקט ובדום 45 דקות. לכן הם גם לא מבינים איך העזו הבנות שלא "למצות את השיח" עם ההנהלה בדרכים המקובלות. מערכת החינוך נראית כפי שהיא נראית לא בגלל טעות או רשעות, אלא כי זאת הדרך בה מרבית בני האדם מבינים חינוך.

ואף על פי כן, יש שביב אופטימיות בספרה של מילר: "ברגע שבו עיני הילד רשאיות לפענח את משחקי הכוח של החינוך, קיימת תקווה להשתחררות [..] במקום בו נותנים מקום לרגשות, שם קורסת השתיקה, ולא ניתן עוד לעצור את מסע הניצחון אל האמת".

לכן, ברכות לנערות מכפר סבא שהעזו להביע מחאה למרות האיסור הבירוקרטי של המנהלת וההורים, וברכות להורים שמזהים את הפלצות שבשקף "הדרישות מהילד". לילדים שלהם יש סיכוי לחיים שלמים יותר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור שוחררה מהכלא

עם שחרורה אמרה דארין טאטור: "אלו היו שלוש שנים של סבל, אבל עכשיו אני חופשייה", והבטיחה שלא תפסיק לכתוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf