מנהלי בתי ספר: משרד החינוך קובר את החינוך לדמוקרטיה במרתף

שני מחקרים חדשים חושפים תמונה מטרידה על מצב החינוך לדמוקרטיה: מיעוט הכשרות ומדיניות לא ברורה, קושי ללמד במגזר הערבי שסובל מאי-שוויון, והתנגדות לנושא בחינוך הדתי. הבעיה מתחילה בדמוקרטיה עצמה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבוע הקרוב (2.6) יתקיים כנס דב לאוטמן למדיניות חינוך, בנושא חינוך לדמוקרטיה. לקראת הכנס הזמינו המארגנים שני מחקרים, שנערכו בקרב מנהלות ומנהלי בתי הספר בישראל בחודשים האחרונים. מחקר אחד, שנערך בידי חנן כהן ופרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מחקר כמותי. הוא מבוסס על שאלון סקר, שהופץ בקרב המנהלים, עליו השיבו 809 מהם, שהם כרבע ממספר המנהלים במערכת.

המנהלים נשאלו האם לדעתם החינוך לדמוקרטיה הוא רלוונטי לתלמידיהם ורובם השיבו שאכן כך. אולם נמצאו הבדלים בין המגזרים: רק 4.2% ממנהלי בתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי בחרו באפשרות "במידה מועטה". במגזר הערבי 18.5% ממנהלי היסודי השיבו שבמידה מועטה, ובמגזר הדתי – 31.6%. בעברית: שליש ממנהלי בתי הספר במגזר הממלכתי דתי אינם חושבים שעיסוק בדמוקרטיה רלוונטי לתלמידיהם.

החינוך הדתי: בלי מפגשים עם ערבים

חשוב או לא חשוב, הממצא המדהים במחקר הוא דלות ההכשרה של המנהלים והמורים בתחום:

65% מהמנהלים במגזר הערבי העידו שהשתתפו בעצמם בהשתלמות כלשהי בתחום. רק 37% מהמנהלים במגזר הממלכתי עשו זאת, ורק 19% ממנהלי בתי הספר הדתיים בישראל השתתפו בהשתלמות בתחום.

המצב גרוע עוד יותר אם מסתכלים על המורים. רק ב-16% מבתי הספר הממלכתיים התקיימה השתלמות בתחום, שבה השתתפו מעל מחצית ממורי בית הספר. בבתי הספר הערביים, רק ב-15% ובבתי הספר הדתיים – רק ב-3% הייתה השתלמות למורים בתחום החינוך לדמוקרטיה.

ההבדלים בגישה לחינוך לדמוקרטיה בין המגזרים ניכרים גם כאשר בודקים את פעולתם מול התלמידים. המנהלים נשאלו כמה שעות לומדים את התחום "מולדת, חברה ואזרחות" בכל כיתה, מ-א' עד ח'. בחינוך הממלכתי הממוצע הוא 1.53 שעות בשבוע. אם נניח שיש 35 שבועות לימוד בשנה, הרי מדובר ב-430 שעות במשך שמונה שנים. במגזר הערבי לומדים מעט יותר (445 שעות) ובמגזר הממלכתי דתי הרבה פחות: 318 שעות. אין במחקר נתונים לגבי המגזר החרדי. הקוראים מוזמנים לנחש.

> שלוש בקשות משר החינוך הנכנס, נפתלי בנט

מורה בכיתה שהוצתה, בית הספר הדו-לשוני בירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מורה בכיתה שהוצתה, בית הספר הדו-לשוני בירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חינוך לדמוקרטיה מקבל ביטוי גם בפעילויות שהן מעבר להוראת תוכניות הלימודים. למשל, מנהלי בתי הספר התיכוניים נשאלו אם התקיימו בבית הספר פעילויות בקשר לבחירות האחרונות. על פי דיווחי המנהלים, פעילות כזאת התקיימה ב-93.1% מבתי הספר הממלכתיים, ב-81.6% מבתי הספר הדתיים ורק ב-57.4% מבתי הספר במגזר הערבי.

תמונה שונה התקבלה בתשובה לשאלה אם נערכו בבתי הספר התיכוניים פעילויות בנושא המאבק בגזענות. פעילות כזאת התקיימה ב-93.1% מבתי הספר הממלכתיים, ב-83% מבתי הספר במגזר הערבי, ורק ב-68% מבתי הספר הדתיים. מפגשים בין יהודים לערבים נערכו ב-63% מבתי הספר התיכוניים הממלכתיים, ב-44% מהתיכונים הערבים ורק ב-8% (!) מהתיכונים הדתיים.

אפשר לראות שהמגזר הממלכתי עוסק בדמוקרטיה יותר מכולם, אבל בשני המגזרים – הערבי והממלכתי-דתי – הוא מהווה אתגר. אלא שזה לא בדיוק אותו אתגר: פעם הדתיים מפגרים מאחור (למשל בהוראה בכיתות, במפגשים ובטיפול בגזענות) ופעם הערבים מאחור (למשל בעיסוק בבחירות). את ההבדל בין המגזרים ניתן להבין בעזרת המחקר השני.

לא לקחת את הדמוקרטיה רחוק מדי

המחקר השני שיוצג בכנס הוא מחקר איכותני, שנערך בידי גלי שפיגל כהן. החוקרת ראיינה חמישים מנהלי בתי ספר, יסודיים ועל יסודיים, משלושת המגזרים (ממלכתי, ערבי ודתי) וכן מהמרכז ומהפריפריה. חשוב להדגיש שמחקר מסוג זה אינו מציג (ואינו מתיימר להציג) ממצאים תקפים סטטיסטית, אלא מגיש דפוסי מחשבה והלכי רוח שמתבררים מתוך כלל הראיונות. לפיכך, אין כאן הכרזה שכך הם פני הדברים, אלא יותר הצעה לפרשנות שהיא באחריות הקוראים.

אם כך, גם במחקר זה התברר שרוב מנהלי בתי הספר מייחסים חשיבות רבה לחינוך לדמוקרטיה, אולם, למרות שזה חשוב, העיסוק בדמוקרטיה בכיתות הוא מצומצם. לדעת המנהלים הדמוקרטיה נתפסת כנושא נפיץ, ורבים דיווחו שהמורים מפחדים לעסוק בנושא. הדמוקרטיה, כך הסבירו, מציפה סתירות ומעלה על פני השטח קונפליקטים חברתיים ופוליטיים, ולכן היא מפחידה. בסופו של דבר המורים אומרים: "אם לא אדבר, אז לא אפול בלשוני [… וכך] במקום שנדע איך להתמודד עם המוקשים, עושים מסלול עוקף מוקשים ואז לא נשאר כלום".

במגזר הערבי, החשש מעיסוק בדמוקרטיה נובע מתחושת האפליה וחוסר השוויון. למורים אין תשובות לטענות ולרגשות של התלמידים (ואולי גם של עצמם) ולכן הם חשים מבוכה ונמנעים מלעסוק בנושא. מנהל סיפר שמורה העלתה דילמה: "בשעת חינוך תלמידים אומרים שהלוואי ויפלו טילים על המדינה. המורים מפחדים להגיד ככה או ככה, שיצטטו אותם והם יאבדו את מקום העבודה שלהם".

במגזר הממלכתי דתי הקושי הוא אחר. רוב מנהלי בתי הספר הדתיים ציינו כי דמוקרטיה מתקשרת לשמאל ולחילוניות: "לצערי הרב לדמוקרטיה יש ניחוח שמאלני חילוני. זאת בעיה. אני מרגיש זאת בחדר המורים. שימוש במונחים של דמוקרטיה מעורר התנגדות מובנית אצל חלק גדול מהציבור שלנו".

בכל המגזרים העלו מנהלי בתי הספר טענה כנגד חוסר הבהירות מצידו משרד החינוך: "אם יש הנחיה לחינוך לדמוקרטיה במשרד החינוך, זה בגדר סוד". כל המנהלים, באופן גורף, התלוננו שחסרה הנחיה של המשרד: "החינוך לדמוקרטיה במרתף. זה תפוח אדמה לוהט. במשרד החינוך חוששים איך יתרגמו את זה, איך בתי הספר לא ייקחו צעד רחוק מדי".

> תמונות: ילדי עזה חוזרים לבית הספר

בית ספר אונר"א בג'בליה אחרי הפצצה (אן פאק / אקטיבסטילס)

בית ספר אונר"א בג'בליה אחרי הפצצה (אן פאק / אקטיבסטילס)

מי מפחד מדמוקרטיה

אני (גיל), מתקשה לקבל את הטענה נגד משרד החינוך. ראשית, יש ויש הנחיה: למשל תוכנית לימודים לבית הספר היסודי, פיקוח על הוראת האזרחות ותוכניות לימודים לחטיבת הביניים ולתיכון, יחידה מיוחדת של המשרד ושמה: המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים, וחוזר מנכ"ל מפורט למדי העוסק בנושא חינוך לדמוקרטיה ובאזרחות פעילה.

לדעתי, לא רק המורים מפחדים מתפוח האדמה הלוהט, גם מנהלי בתי הספר מפחדים, ולכן הם מטילים את האחריות על המשרד. על כן אני מציע שהשאלה המעניינת היא: מדוע דמוקרטיה נתפסת כתפוח לוהט? מה כל כך מסוכן ומפחיד? הרי לכאורה מדובר בערכים מאוד כלליים וחיוביים, שהם לבטח ערכים חילוניים, יהודיים ומוסלמיים: כבוד האדם, קדושת החיים, חירות, שוויון הזדמנויות וכיוצא באלה.

את התשובה מצאתי בדברי אחד המנהלים הדתיים שנשאל על מיעוט הטיפול בגזענות. בתי הספר שוללים התנהגות גזענית, הוא הסביר, אבל במציאות קיים חיכוך אלים עם הערבים ומצב ביטחוני מורכב "שמחזק סטראוטיפים ומעורר תחושות של שנאה ונקמה".

וזה העניין, לדעתי. המציאות חודרת לחדרי הכיתות והיא לא דמוקרטית. בישראל יש גילויים של חוסר כבוד לאדם; אלימות רצחנית; מגבלות על חופש הביטוי, התנועה והעיסוק של חלק מהאנשים; אפליה מגדרית, מגזרית, מעמדית, תרבותית, דתית ועוד.

החינוך לדמוקרטיה הוא בעיה, כי הדמוקרטיה בישראל היא בעיה. ואת זה לא משנים בבתי הספר, אלא דווקא בכנסת ישראל ובממשלת ישראל. האחריות היא על המבוגרים, אבל נוח לנו לזרוק אותה לפתחה של מערכת החינוך, ואז לעשות כנס שבו נתלונן שהמערכת לא מחנכת לנו ילדים דמוקרטיים.

> צפו: חיילים מאיימים על ילד במעצר שווא

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf