מימון תרבות ביקורתית: כשמפסיקים להבחין בין השלטון למדינה

כתב ידיעות אחרונות עמיחי אתאלי, אח שכול, כתב בטוויטר שכל אזרח צריך לראות את הסרט "נאילה והאינתיפאדה", אבל אסור להציגו במוסד שהמדינה מממנת. גישה כזו מניחה שמי מתנגד למדיניות הממשלה הוא לא חלק מה"אנחנו". זו גישה אנטי דמוקרטית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ביום שישי האחרון פרסם העיתונאי עמיחי אתאלי ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על ההקרנה הצפויה של הסרט "נאילה והאינתיפאדה" ביום חמישי הקרוב בתיאטרון סראיא ביפו באירוע שמארגן אתר "שיחה מקומית". הסרט, שהופק על ידי ארגון "ג'סט ויז'ן" ויהיה זמין לצפייה החל מסוף השבוע באתר, מספר את סיפורן של הנשים שהנהיגו את האינתיפאדה הראשונה כאשר הגברים נכלאו, גורשו או נהרגו. ספציפית הסרט מתמקד בדמותה של נאילה עאיש, אישה יוצאת דופן שקשרה את חייה למאבק השחרור הלאומי של עמה ושילמה על כך מחיר כבד.

במונחים של התקשורת הישראלית, הידיעה של אתאלי היתה מתונה מאוד: לא נעשה בה שימוש במילה "מחבל/ת" על הטיותיה, וניכר שנעשה מאמץ להיות אינפורמטיבי וענייני. עם זאת, העובדה שהידיעה התפרסמה בעמודי החדשות של העיתון ולא, כפי שהיה הגיוני אולי לצפות, במדור התרבות, איננה מקרית. מה הופך ידיעה על הקרנת סרט למידע חדשותי? את זאת אנחנו לומדים מכותרת המשנה שלה, המדגישה את העובדה שהסרט יוקרן במוסד הממומן על ידי משרד החינוך ועיריית תל-אביב. כך, באבחה, הדיון עובר שוב לזירת התרבות-נאמנות האהוב כל כך על רגב ודומיה. ידיעות אחרונות גם מקדיש היום את השאלה היומית – "בעד ונגד" – לסיפור הזה.

מתוך "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

מתוך "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

אחד הדיונים המעניינים סביב הקרנת הסרט התנהל בטוויטר בין עמיחי אתאלי לבין העיתונאית חן ליברמן, שבניגוד אליו תומכת בהקרנת הסרט בתיאטרון סראיא. בניגוד לוויכוחים וירטואליים מהסוג הזה, הדיון בין השניים התנהל בצורה עניינית ומכבדת. מחילופי הדברים ביניהם למדתי שאחיו של אתאלי נרצח במהלך האינתיפאדה הראשונה. היכולת שלו לנהל דיון כל כך מכובד על אף ההיסטוריה האישית הטרגית מעוררת הערכה עמוקה. "הצפייה בסרט פותחת את המחשבה", הוא כותב שם. "על חלק מהסצינות חזרתי כמה פעמים. כדאי שכל ישראלי יצפה בו והלוואי שנגיע למצב שבו גם מי שחטף קשות, יוכל להביט גם בצער של הצד השני". באווירה הציבורית השוררת כיום בישראל, מילים כאלה מפי אח שכול הן לא פחות ממדהימות.

אלא שלמרות שאתאלי כותב במפורש שמדובר בסרט שכל ישראלי צריך לראות, הוא מיד מסייג "אבל לא מוכן שכל הדבר הזה יתרחש במוסד ציבורי כזה או אחר שממומן בידי הציבור". על כך משיגה ליברמן: "במציאות של עולם התרבות הישראלי, אין כמעט מקומות שלא ממומנים חלקית על ידי גוף ציבורי כלשהו, ולכן אם אתה חושב שאנשים צריכים לראות את הסרט הזה, זה לא רעיון טוב להציב על הכוונת את המקום היחיד שגם מעוניין להקרין אותו". ומשיב אתאלי: "מבחינתי צריך לעודד תרבות ולאפשר מגוון קולות. אפילו כאלה שמגדפים אותנו, אבל אותם לא נממן וגם לא נארח במוסדות שאנחנו מתקצבים. בדיוק כמו שאפשר להפגין נגדי על כל דבר, אבל אני לא שולח צ'ק למפגינים ולא מכניס את ההפגנה אלי לסלון".

בעוד הטיעון של ליברמן הוא טכני במהותו – אם חשוב שיראו את הסרט איפה בדיוק יקרינו אותו אם כמעט כל מוסד תרבות מקבל תמיכה ציבורית כזו או אחרת – המשפט האחרון של אתאלי מעלה שאלה מהותית בהרבה: מי הוא אותו קולקטיב שנכלל במושג "אנחנו". בלי קשר לשאלה האם התיאטרון שיציג את הסרט נהנה ממימון ישיר או עקיף מהמדינה, ההשוואה בין האדם הפרטי, שכביכול מתבקש להכניס לסלון ביתו את המפגינים נגדו, לבין מדינה, שמתבקשת לממן הצגה שמותחת ביקורת על המדיניות של שלטונה, משמעה זיהוי מוחלט בין המדינה ובין השלטון, וזה דבר מסוכן מאוד מאוד. היא מניחה, שגבולות ה"אנחנו" כוללים רק את אלה שתומכים ומזדהים עם המדיניות הישראלית, תפיסה שעומדת ביסוד רעיון הנאמנות של מירי רגב. אין לי ספק שלא לכך כיוון אתאלי, אבל ההיגיון הגלום בדבריו למעשה מוציא את מתנגדי השלטון בישראל מהגדרת ה"אנחנו" ובכך מסמן אותם כחיצונים לו, כבוגדים.

זהו רעיון אנטי-דמוקרטי באופן עמוק ביותר, שבו ההשתייכות שלנו לקולקטיב תלויה בעמדותינו ולא במניות שאנחנו מחזיקים במסגרת הזו שנקראת מדינה מעצם האזרחות שלנו. זאת הגדרה שמפקיעה לא רק את זכותם של האזרחים הפלסטינים לייצוג ולקבלת חלקם הצודק בעוגה המדינתית ומשאביה, אלא של מחנה פוליטי שלם. השלכות הזיהוי בין המדינה לשלטון חורגות הרבה מעבר לשאלת מימון אירוע תרבותי כזה או אחר; הן נוגעות בשאלת היסוד לגבי מי נחשב לחלק לגיטימי מהשיח הציבורי, ורשאי לקדם את תפיסותיו לגבי דמותה של המדינה בדרכים דמוקרטיות.

אחד הביטויים החמורים להצלחת המגמה הזו הוא הסתה נגד כל חזון אלטרנטיבי לציונות כניסיון "לחסל את המדינה". ובכן, לא. החתירה להחליף את האתנוקרטיה היהודית בשוויון אזרחי מלא, שלא מבוסס על פריבילגיות מובנות, איננה חתירה לחיסול המדינה, והניסיון לעמת את הציבור הישראלי עם תוצאות המדיניות ההרסנית והפושעת של מנהיגיו לאורך השנים איננו בשום אופן יציאה מהקולקטיב. היכולת להביע שאט נפש עמוקה מהמדיניות של רגב, נתניהו ודומיהם היא זכותנו המלאה, והמדינה חייבת להקצות לנו את החלק שלנו במשאבים הציבוריים כדי לאפשר לנו להביע זאת. למורת רוחם של נתניהו ושל רגב, גם אנחנו חלק מה"אנחנו". גם אנחנו חלק מהמדינה. כל עוד המדינה לא נרשמה בטאבו על שמם של אלה, כלומר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf