השמאל בברלין לומד ממירי רגב איך לנסות להשתיק פלסטינים

עיתונאים ומנהיגי שמאל ניסו בשבועות האחרונים לשלול מימון ציבורי מפסטיבל אמנות פלסטיני בעיר מכיוון שהמארגנים העבירו ביקורת על ישראל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מזה כמה שבועות נראה שעיתונאים ופוליטיקאים מקומיים בברלין החליטו לייבא שיטות פעולה של מירי רגב. העילה: "אחרי סוף השמים", פסטיבל בינלאומי של אמנות ותרבות פלסטינית שמתקיים בעיר ומציג יצירות של אמניות ואמנים פלסטינים ממגוון תחומים. במהלך החודשיים האחרונים, ספטמבר-אוקטובר, ניסה הפסטיבל "לפרוץ את גבולות החיים והזהות הפלסטינית", כלשון התוכניה, באמצעות תיאטרון, קולנוע, מיצגים, ספרות, שירה, מוזיקה, מחול, ציור, דיונים פתוחים לציבור ועוד.

הפסטיבל זכה למאות מבקרים, אך עורר תגובה צוננת בקרב כמה בעלי דעה מקומיים. במאמר דוחה במיוחד בעיתון טאגסשפיגל (Tagesspiegel) האשים העיתונאי יוהאנס בוקנהיימר את משתתפי הפסטיבל הפלסטינים והיהודים בהסתה. כלומר, בביקורת על ישראל. מבלי להתייחס בכלל לתוכנית האמנותית, תוקף המאמר את האוצרת אנה-אסתר יונס, לצד כמה מהמארגנים והדוברים האחרים, בשל הקרבה המשוערת שלהם לתנועות לא אלימות למען זכויות הפלסטינים.

בוקנהיימר העביר ביקורת על הסנאט של ברלין שמימן פעילויות "אנטי-ישראליות" במסגרת הפסטיבל, כשהוא קורא למשוך את כספי הציבור מהאירוע. במאמרו הוא חוזר ומתייחס לישראל במונח "מדינת היהודים", ומכך גוזר זהות מוחלטת בין המדינה לבין יהודים, ומנסה לתאר כל ביקורת על ישראל כאנטי-יהודית.

> הנוסחה של "בעד ישראל, נגד הכיבוש" לא עובדת

מייצג במה במסגרת פסטיבל "אחרי סוף השמים", ברלין (באדיבות הפסטיבל)

מייצג במה במסגרת פסטיבל "אחרי סוף השמים", ברלין (באדיבות הפסטיבל)

האשמות באנטישמיות לא זרות לכל מי שפעיל בגרמניה למען זכויות הפלסטינים. אפילו כיהודיה לא פעם מצאתי את עצמי מול גרמנים שמאשימים אותי באנטישמיות אם אני לא מספיק פטריוטית (ביחס לישראל) לתחושתם.

לביקורת של העיתונאי הצטרף גם קלאוס לדרר, ראש מפלגת השמאל (די-לינקה) בברלין. לדרר טען שיש לשלול תקציבים ציבוריים מכל מי שמשתמש במונחים כמו "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" לתיאור המצב הפוליטי בישראל, שכן מדובר במונחים שליליים שעלולים לשרת את האנטישמים.

גם שגריר ישראל בברלין, יעקב הדס-הנדלסמן, פנה בדרישה לראש עיריית ברלין, ודרש דין וחשבון מצד המארגנים ושהעירייה תמנע מקרי "הסתה" בעתיד. בתוך כך, ביום רביעי שעבר פרסם "הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון" גילוי דעת נגד צנזורה בישראל ובברלין, והביע סולידריות מלאה עם מארגני הפסטיבל. במקביל, למעלה ממאה יהודים וישראלים הפעילים בתחומי התרבות בברלין חתמו על מכתב פתוח נגד צנזורה פוליטית, למען חופש ביטוי בדיון ציבורי על ישראל ופלסטין, ובסולידריות עם המארגנים (גילוי נאות: הח"מ בין החתומים על המכתב).

לצאת מהפלסטיני לאנושי

אנשים כמו בוקנהיימר ולדרר לא אוהבים מלים כמו "אפרטהייד". גם אני לא אוהבת את המלים האלה. אנשים שחיים תחת משטר כזה, וסובלים את הקשיים והאסונות שהוא ממיט עליהם יום-יום, אוהבים אותן אפילו פחות. אבל אנחנו משתמשים במלים כאלה כי אנחנו מאמינים שהן מתארות בדיוק רב את המציאות הפוליטית בישראל-פלסטין כיום.

הסיפור פה הוא לא על מימון אלא על לגיטימיות ציבורית. האיום לשלול תקציבים ציבוריים הוא האיום לנסות לשלול מאנשים את הכוח לספר בעצמם את הסיפור של עברם ושל ההווה שלהם, ולבחון אותם דרך אמנות. אבל רק לפלסטינים שמורה הריבונות על הסיפור הפלסטיני, על עברו, ההווה שלו ועתידו. לא לפוליטיקאים ועיתונאים גרמנים שרואים בפלסטינים בני ערובה בהתמודדות עם התסבוכות שלהם איתנו, היהודים.

> לחיות כישראלי על הסט של "אללה אסלאם" בפריז

משמאל: הבמאי מיראז בזר והאוצרת מרי אל-קלקילי מדברים עם התסריטאי אמסעיל חלידי (על המסך) על ההצגה "טניס בשכם" (אנה-אסתר יונס)

משמאל: הבמאי מיראז בזר והאוצרת מרי אל-קלקילי מדברים עם התסריטאי אמסעיל חלידי (על המסך) על ההצגה "טניס בשכם" (אנה-אסתר יונס)

האנשים האלה הם לא דוגמאות מבודדות, אלא מייצגים פלח משמעותי בחברה הגרמנית. עצוב ומקומם ש"סיפור האהבה" (כפי שהם עצמם קוראים לזה) שלהם עם ישראל מיתרגם לנסיון להשתיק, למחוק ולעשות דה-לגיטימציה לסיפור ולזהות הפלסטינית. ההיגיון המעוות הזה נועל את הפלסטינים והיהודים גם יחד במעין משחק סכום אפס נצחי, שבו נקודה לאחד היא בהכרח לרעת השני, וכך משתמרים הדיכוי, האלימות והאי-צדק באזורנו.

אוצרי "אחרי סוף השמים" הבינו בעצמם היטב את גודל הבעיה, ובהודעת הפתיחה של הפסטיבל שאלו שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד על המצב האנושי הכלל עולמי מתוך הדוגמה של הסיפור הפלסטיני? וכך הם ענו:

"דמות הפלסטיני הפכה למיכל של פנטזיות גזעניות אודות 'האחר': הטפיל חסר המדינה, הזר הפושע, הטרוריסט הפוטנציאלי, הערבי הסקסיסט, הגבר המצ'ואיסט האוריינטלי וההומופובי, האנטישמי הנצחי".

ייצוגים אלה חורגים מעבר לחוויה הפלסטינית, הם כותבים: "דימוי גזעני זה כולל באופן פוטנציאלי את כל מי שמזוהה (בצדק או לא) כערבי, כמוסלמי, או אפילו כשותף במאבק הפלסטיני בשל דמיון בחוויה או בעמדות".

להתנקות מהעבר הנאצי על חשבון הפלסטינים

דרך מגוון היצירות והקולות (ראו תוכניה כאן) הצליח הפסטיבל לאתגר ייצוגים אלו ולעסוק בחזונות של חופש ושחרור. הוצגו בו חזונות שנבנו מתוך שיתופי פעולה בין פלסטינים, שחורים, יהודים ורבים אחרים. ואת הקולות האלה מנסה ראש מפלגת השמאל בברלין להשתיק.

המחשבה שנציג נבחר של השמאל יחזיק בעמדה כל כך ימנית ואנטי-דמוקרטית לא מפתיעה את כל מי שמכיר את הפוליטיקה הגרמנית ולו במעט. בעוד שבכל מקום אחר בעולם תנועות חברתיות ומפלגות שמאל מגלות סולידריות עם המאבק הפלסטיני לחירות, בגרמניה נותר המצב הפוך.

כאן התמיכה בישראל היא לא פעם דרך קלה וזמינה להתמודדות עם העבר הנאצי. לא צריך לחפור לתוך ההיסטוריה המשפחתית שלך, לא צריך להפיק לקחים אוניברסליים מזוועות המשטר הנאצי, לא צריך להתנגד למגמות הגזעניות החדשות בתוך החברה שלך כיום. מספיק לתמוך בישראל – ואתה בסדר. גם אם המשמעות היא לשלוח לישראל צוללות גרעיניות ולתמוך בחצי מאה של משטר צבאי בשטחים, שעולה בחייהם של אלפי בני אדם.

רק לאחרונה ניסתה שרת התרבות והצנזורית הצבאית לשעבר, מירי רגב, שוב לשלול תמיכה ותקציבים ממוסדות תרבות שאינם מספיק פטריוטים מבחינתה. מבחינת רגב עצם הקיום של זהות ותרבות פלסטינית מהווה אנטי-ישראליות. מדאיג, מפחיד ומדכדך לראות שמגמות אלה מתחילות להדהד בברלין.

ההתקפה האישית והפוליטית על אוצרי הפסטיבל היא התקפה על כולנו, כל מי שמנסים לדבר בחופשיות על ישראל ופלסטין – כדי לפעול למען עתיד טוב יותר.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר

> שישים שנה למלחמה שקיבעה את מעמדה של ישראל במזרח התיכון

ישראל-גרמניה, איור על חומת ברלין (אילוסטרציה: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

ישראל-גרמניה, איור על חומת ברלין (אילוסטרציה: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נשיא מתרים לשעבר מוחמד מורסי (צילום: Wilson Dias/ABr, ויקימדיה, CC BY 3.0 BR)

ישראל הרשמית התעלמה ממותו באופן כמעט מוחלט. נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי (צילום: Wilson Dias/ABr, ויקימדיה, CC BY 3.0 BR)

מותו של מורסי: ישראל מעדיפה מזרח תיכון לא דמוקרטי

ישראל לא תזיל דמעה על מותו של מורסי כפי שלא הצטערה על מותה של הדמוקרטיה שביקש העם המצרי לכונן. יש לה אינטרס להמשיך לשאת את תואר "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת", המספק לה כסות לכל מדיניות פושעת ולשת"פ עם שליטים אנטי-דמוקרטיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf