מי מרוויח משמירתה של עזה על סף משבר הומניטרי?

כשאתם מנסים להבין מדוע ישראל שומרת על עזה במצב קבוע של סף קריסה, אבל ממשיכה למנוע משבר הומניטרי ומאפשרת סיוע בינלאומי – חפשו את הכסף

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: שיר חבר

השפה שבה משתמשת התקשורת הישראלית כדי לתאר את פרויקט הסיוע ההומניטרי לשטחים, כמו גם השפה שבה משתמשת הממשלה, יוצרות לעתים רושם מוטעה שמדינת ישראל מספקת סיוע לפלסטינים בעזה ואולי אף בגדה המערבית. זה לא נכון. לכל היותר, הרשויות הישראליות מאפשרות לארגוני סיוע בינלאומיים להכניס סיוע ולייבא שירותים ומוצרים מחברות ישראליות במחיר מלא. למעשה, בזמן שהתקשורת מציגה את פתיחת המעברים למעבר מוגבל של סחורות מדי פעם כמתנה לפלסטינים על חשבון משלמי המסים הישראלים, בפועל מדובר בהזדמנות עסקית לחברות הישראליות שהפסידו כסף כתוצאה מסגירת המעברים מלכתחילה, כפי שחשפו בעבר בהרחבה העיתונאים אורי בלאו ויותם פלדמן.

בחודשים האחרונים מתעצמת המחלוקת בין צמרת הצבא לבין הממשלה בסוגיית המשבר בעזה. לכאורה שני הגופים אומרים את אותו הדבר: "אין משבר הומניטרי בעזה, אבל יש מצב קשה". ובכל זאת יש מחלוקת חריפה בין שתי העמדות. האליטה הצבאית מזהירה מפני קריסת המערכות בעזה וטוענת שהדרך למשבר הומניטרי אינה ארוכה ושההשלכות של משבר כזה הרות אסון לאינטרס הישראלי (אוסף ציטוטים ואזהרות של ראשי הצבא מהשבועות האחרונים נאספו בתכנית של תם אהרן). הממשלה, לעומת זאת, נעולה במלכודת המסר הפופוליסטי-ימני של שנאת הפלסטינים, ולכן ממעיטה בחומרת המציאות ההומניטרית וקוראת להחמיר את תנאי החיים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי אף יותר.

למה להשאיר את רצועת עזה על סף משבר?

"רצועת עזה על סף משבר הומניטרי". לא שמענו את זה כבר? האזהרות מפני קריסת המערכות בעזה – מי השתייה, הביוב, מערכת הבריאות והחשמל – נשמעות בתדירות גבוהה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה לפני שמונה עשרה שנים. בספרם "משטר זה שאינו אחד" ניסו אריאלה אזולאי ועדי אופיר להתמודד עם השאלה, מהו האינטרס של רשויות השלטון בישראל להותיר את עזה באופן קבוע על סף קריסה? התשובה שלהם כבר בת עשר שנים ועדיין נכונה – הותרת הפלסטינים בעזה במצב של "סף" מתמיד היא הוכחה ניצחת לכוח הישראלי. הפלסטינים בעזה אינם יכולים לקחת את חייהם כמובנים מאליהם, שכן השלטון הישראלי יכול לקחת את החיים שלהם בכל רגע, ובכך הוא מבסס יחסי אדנות ברורים.

אבל להסבר הזה צריך להוסיף כמה נדבכים נוספים. האחד, שללא המצב האומלל בעזה היה קשה יותר לשלוט בפלסטינים בגדה. לפלסטינים בגדה המערבית יש תמיד עוד משהו להפסיד, כי אם יוטל עליהם מצור הדוק בדומה לסגר שהוטל בזמן האינתיפאדה השנייה, מצבם יתדרדר למצב דומה לזה של תושבי עזה.

השני הוא ההסבר הכלכלי. כל עוד עזה על סף קריסה, התורמים הבינלאומיים מזרימים כספים בצורה של סיוע הומניטרי. לסיוע הזה יש השפעה משמעותית על הכלכלה הישראלית. אם המשבר ייפתר והמצור יוסר, סביר להניח שהתורמים ישנו את סוג הסיוע ויחזרו להתמקד בפיתוח הכלכלה הפלסטינית בעזה (כפי שעשו בשנים 1994-2000 עד פרוץ האינתיפאדה השנייה). זהו סוג של סיוע שעלול ליצור תחרות בענפים מסוימים לחברות ישראליות ולכן הוא מאיים על הכלכלה הישראלית. מצב הרצועה על סף משבר מנתב את כספי הסיוע לצרכים הומניטריים דחופים בדיוק לפי האינטרס של הממשלה הישראלית.

> תיעוד חדש מפריך את גרסת הצבא לגבי הירי וההתעללות בפלסטיני ביריחו

תור לחלוקת מים במטה אונר"א ברפיח. דרום רצועת עזה, 6 בינואר 2018 (עבד רחים חטיב / פלאש90)

תור לחלוקת מים במטה אונר"א ברפיח. דרום רצועת עזה, 6 בינואר 2018 (עבד רחים חטיב / פלאש90)

לאור התחזקות הקולות של הימין הפופוליסטי בישראל שמציגים את הפלסטינים כאויבים מוחלטים של מדינת ישראל וכבני ובנות מוות, צריך לשאול מדוע הממשלה הישראלית דוחה את האפשרות השנייה של יציאה ממצב ה"סף" – פעולה ליצירת משבר הומניטרי, ולמוות המוני בעזה או בשטחים הכבושים בכלל. למרות העמקת התיעוב העממי לפלסטינים, הממשלה פועלת באופן ברור כדי לעכב משבר כזה, ומאפשרת משלוחי חירום של תרופות ומכונות התפלה (במימון בינלאומי) כדי להימנע ממוות המוני בעזה. מדוע?

אפשר להסביר את ההחלטה הזו בכמה מישורים: מוסרי, ביטחוני, פסיכולוגי, תדמיתי, ועוד. לצד אלה, להסבר הכלכלי יש מקום משמעותי.

כיצד מרוויחה הכלכלה הישראלית מהסיוע?

למרות מחאות רבות מהצד הפלסטיני, הסכמי פריס שנחתמו באפריל 1994 מהווים עד היום את ההסכמים הכלכליים העיקריים שמסדירים את היחסים הכלכליים בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלסטינית, כולל רצועת עזה. מעטפת המכס נשארת בשליטה ישראלית ולכן יש פטור ממכס על ייבוא מוצרים ישראלים לשטחים, אבל יש תשלומי מכס לייבוא של מוצרים מבחוץ.

ארגוני הסיוע מחויבים על פי האמנות שלהם לתת את הסיוע ההומניטרי היעיל ביותר. עליהם לקנות את המזון הזול ביותר האפשרי כדי לסייע למספר הגדול ביותר של אנשים במסגרת תקציב נתון. למרות שמזון הוא זול יותר בירדן ובמצרים, ייבוא מזון מירדן וממצרים לשטחים הכבושים כרוך בתשלום מכס. המכס אמנם בעיקרון מוחזר לקופת הרשות הפלסטינית, אבל זה לא מהווה שיקול עבור ארגוני הסיוע, ולכן הם מחויבים בעצם לקנות את רוב הסחורות שלהם מחברות ישראליות, אלא אם כן ייבוא ממדינה שכנה יהיה זול יותר גם לאחר חישוב המכס.

בנוסף, תקנות ישראליות בשם הביטחון מחייבות את ארגוני הסיוע להשתמש בחברות הסעה והובלה ישראליות ובכלי רכב ישראלים משום שחברות פלסטיניות לא מורשות להיכנס לשטחי ישראל כדי לאסוף סחורות משדה התעופה או מהנמלים. אפילו יותר חשובה העובדה שלפלסטינים אין מטבע ואין בנק מרכזי, וכל כספי הסיוע חייבים להיות מומרים לשקלים. המטבע הזר נשאר בקופת בנק ישראל (וגם בנקים מסחריים ישראלים גובים עמלות רבות בדרך).

למעשה, המשמעות של כל זה היא שמדינת ישראל מייצאת את הכיבוש: כל עוד הקהילה הבינלאומית מוכנה לשאת בעלות הכספית של דחיית המשבר ההומניטרי, התוצאה היא שחברות ישראליות מספקות לשם כך שירותים ומוצרים ומקבלות תשלום במטבע זר, מדובר בייצוא.

> עם ללא ערכים נאבק בהנהגה ללא מוסר

משאיות במעבר כרם שלום בכניסה לעזה, מאי 2016 (עבד רחים חטיב / פלאש90)

משאיות במעבר כרם שלום בכניסה לעזה, מאי 2016 (עבד רחים חטיב / פלאש90)

במחקר שערכתי עבור הארגון הפלסטיני Aid Watch בשנת 2015 בדקתי את המתאם בין הסיוע הבינלאומי לשטחים הכבושים מצד אחד, לבין הגרעון המסחרי בחשבון הסחורות והשירותים שבין הכלכלה הפלסטינית לכלכלה הישראלית מהצד השני. הנתונים שנבדקו הם מהשנים 2000-2013. על סמך המחקר הזה, אני מעריך שכ-78% מכספי הסיוע לפלסטינים מוצאים את דרכם לכלכלה הישראלית. זוהי הערכה גסה בלבד, כמובן, וגם צריך לזכור שלא מדובר ברווח נקי לחברות הישראליות, אלא לתמורה, שכן החברות הישראליות צריכות עדיין לספק סחורות ושירותים עבור הכסף הזה ונושאות בעלויות הייצור של הסחורות והשירותים האלה.

לאור הנתונים האלה, קל להבין את הפער בין הצהרות פופוליסטיות של הממשלה נגד הפלסטינים, לבין הצעדים שהיא נוקטת בהם בשקט אך בנחישות כדי להגדיל את הסיוע הבינלאומי לפלסטינים. בישיבת החירום של המדינות התורמות בינואר השנה הציג השר צחי הנגבי תכנית ישראלית לשיקום רצועת עזה בעלות של מיליארד דולר, ובמימון זר. גם יוזמת השר ישראל כץ להקים אי מלאכותי ליד עזה מציעה לתורמים לשאת בעלויות הכיבוש, להכניס כסף זר לישראל ובאותו הזמן להקטין את הסיכון שרצועת עזה תתדרדר לנקודת האל-חזור.

האם רצועת עזה באמת על סף המשבר?

תמונת המציאות שהצגתי עד-כה אינה חדשה. היא ברורה למדינות התורמות, לארגוני הסיוע הבינלאומי, לצבא הישראלי ולממשלת ישראל. היא כמובן ברורה גם לפלסטינים, שזקוקים לסיוע אך מבינים שהסיוע מקל את מלאכת הכיבוש על הרשויות הישראליות. אבל יש בעיה חמורה בתפיסת המציאות הזו, משום שהיא מניחה את קיומו של מצב "סף" הומניטרי, ויוצרת דיון אינסופי בשאלה אם הסף הזה כבר נחצה, מתי בדיוק הופכת מצוקה כלכלית למשבר הומניטרי? כמה גופות צריך לספור כדי לדעת מה הנקודה שבה צריך להסיר את המצור לפני שמגיעים לנקודה שבה הסרת המצור כבר לא תוכל עוד למנוע את כדור השלג של מוות מרעב, מחלות ושל התפרקות המרקם החברתי?

אפשר לומר שהמשבר ההומניטרי הוא משבר הומניטרי עמוק, אבל איטי. הגופות לא נערמות כמו במשברי הרעב ההמוני של המאה העשרים (בביאפרה, למשל), ולא כמו במשבר של מלחמת האזרחים שמתרחשת כעת בתימן, אבל דור שלם של פלסטינים הוא כבר במובנים רבים דור אבוד.

> דיווח מיוחד מאוגנדה: "לא נהפוך לפח זבל של מדינה שלא רוצה פליטים"

פליטים פלסטינים אוספים חבילות סיוע במרכז חלוקת מזון של האו"ם בח'אן יונס בדרום רצועת עזה, 28 בינואר 2018. (צילום: עבד רחים חטיב / Flash90)

פליטים פלסטינים אוספים חבילות סיוע במרכז חלוקת מזון של האו"ם בח'אן יונס בדרום רצועת עזה, 28 בינואר 2018. (צילום: עבד רחים חטיב / Flash90)

באינתיפאדה השנייה ארגונים פלסטינים רבים דרשו להפסיק מיד את הסיוע ההומניטרי, בטענה שהוא מממן את הכיבוש. ארגונים כמו הצלב האדום, האו"ם ואחרים מחויבים להיות "לא-פוליטים" ואסור להם להפסיק את הסיוע כאקט של מחאה. הם המשיכו להעביר כספים, מזון ותרופות בידיעה שממשלת ישראל יצרה תנאים נוחים לעצמה ושהתורמים הבינלאומיים למעשה מקלים את הכיבוש על הכלכלה הישראלית.

לכאורה התורמים נמצאים במלכוד. האוכלוסייה הפלסטינית מוחזקת כבת-ערובה והפסקת הסיוע תגרום לסבל אנושי עצום. מצד שני, רוב הכסף מגיע בסופו של דבר לכלכלה הישראלית.

לדעתי יש לתורמים מוצא מהמלכוד. עליהם ללמוד מיוזמות של סיוע בינלאומי שלא התביישו בזיהוי פוליטי, ולא נשמעו לתכתיבים ישראלים. היוזמה החשובה ביותר היא יוזמת המשטים לעזה. המשטים נשארו סיוע לפלסטינים תוך תיאום עם תושבי עזה שביקשו במפורש פריטים שהם לא מורשים לייבא דרך מעבר כרם שלום. מבלי להשתמש במטבע ישראלי ומבלי לשלם מכס למשרד האוצר הישראלי, הספינות ניסו להביא את הסיוע הנדרש ישירות לנמענים וללא תיווך. לא מפתיע שהתגובה הישראלית היתה ועדיין אלימה וחסרת פרופורציה, עד כדי הרג תשעה פעילים על סיפון המאווי-מרמרה במאי 2010.

אבל מה תעשה ממשלת ישראל אם ארגוני הסיוע הגדולים ידרשו לאמץ דפוסי פעולה דומים, להביא את הסיוע ישירות לפלסטינים מבלי להשתמש בחברות ישראליות ומבלי לשלם מסים לרשויות הישראליות? אסטרטגיה כזו תחשוף את האינטרס הכלכלי הישראלי בהנצחת מצב ה"סף" ותיאלץ את הממשלה הישראלית לבחור: או לקחת אחריות ישירה על חיי הפלסטינים ולשלם את העלויות הכרוכות בכך, או לאפשר לקהילה הבינלאומית להעניק סיוע בתנאים שהיא בוחרת, וכך לאפשר לפלסטינים לצאת מהמשבר.

זה לא יסיר את האחריות הישראלית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, כפי שמכתיב החוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל זה כן יבטל את האינטרס הכלכלי הישראלי להמשיך את הכיבוש ואת המצור על עזה.

שיר חבר הוא חוקר ועיתונאי, חי בהיידלברג שבגרמניה. ספרו האחרון על הפרטת הביטחון בישראל יצא לאור ב-2017.

> תראו מופתעים: הצבא משקר נגד משפחת תמימי, העיתונאים משתפים פעולה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מפגינים פלסטינים ויהודים, מפגינים בכיכר רבין נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

התשובה לחוק הלאום: אוטונומיה פלסטינית

חוק הלאום מציב מולנו הפלסטינים אזרחי ישראל מכשול ברור ומאתגר. כדי לצלוח אותו, עלינו לחשוב בדרכים יצירתיות ולנסות דברים שלא ניסינו בעבר. במילים אחרות, הגיע הזמן להתחיל לחשוב על אוטונומיה משל עצמנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf