מלחמת ההגמוניה: ככה הימין דחק את השמאל ל"שטח הריגה"

בראשית שנות ה-2000, הימין המתנחלי הבין שלא מספיק לנצח בבחירות. הוא צריך להעביר אליו את ההגמוניה. זה מה שהוא עשה מאז. רק כשהשמאל יתחיל להילחם בכלים של הימין הוא יוכל לנצח  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בעת שבה "שמאל" הפך לקללה, כמו שאומרים, והאפשרות של חילופי שלטון נראית רחוקה מאי פעם, קל להבין כיצד מתפתחת במחנה שלנו אמונה שהדעיכה נעוצה בגזירות גורל למיניהן. ייתכן שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכב מדי ובלתי פתיר, או ש"העם ימני", או שנפלנו קורבן למגמה עולמית של התגברות הימין והיחלשות השמאל. יש אמת בהסברים האלה, אבל תחושת הייאוש, על רקע תקופה ארוכה של אובדן השפעה, גורמת להם להיראות יותר חשובים ממה שהם באמת. ברצוני לטעון ששקיעת השמאל נובעת במידה רבה מגורמים נשלטים וניתנים לשינוי, כלומר היא תוצאה של צעדים אסטרטגיים שנקט הימין ובאמצעותם הביס את השמאל במאבק על הגמוניה ועל מנהיגות בחברה הישראלית.

כידוע, בעשור האחרון ארגונים ומפלגות מן הימין אימצו דפוסי פעילות חדשים, שזכו לתארים כמו "הסתה", "אנטי דמוקרטיה", "פשיזם", "פופוליזם" ו"חילופי אליטות". לדפוסים אלה אמנם יש מקבילות בעולם, אך בישראל הם הופיעו בהקשרה של תפנית אסטרטגית שביצע הימין המתנחלי, מאז סוף העשור הקודם, לעבר "מלחמת העברת הגמוניה": פעולה יזומה ועקבית שמטרתה לקעקע את מקורות ההשפעה ההגמונית של השמאל ולבסס תחתם הגמוניה של הימין. כיוון שבמלחמת ההגמוניה הזו השמאל אכן הובס, ולכן היא צפויה להתמשך ולהתרחב עד הודעה חדשה, השמאל חייב להגביר את המודעות שלו כלפיה ולמצוא דרך להשיב מלחמה שערה. את שקיעת השמאל צריך להבין לא כגזירת גורל, אלא כמחדל שיש לתקן באמצעות היערכות מחדש ופעולה אסטרטגית לשינוי המצב.

הניצוץ שהבעיר את מלחמת ההגמוניה של הימין היה ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. ההתנתקות העלתה בחוגי הימין את השאלה הבאה: כיצד ייתכן שהליכוד, בראשות אריאל שרון, מוביל מהלך של ויתור על שטחים ופינוי התנחלויות? התשובה שנתנו הוגי הדעות בימין היתה, שאף שהשמאל איבד את אמון הבוחר, הוא ממשיך ליהנות מהשפעה רעיונית וערכית לא-פרופורציונלית.

גראמשי, אבל הפוך

כך, למשל, נכתב באסופת המאמרים "בצל ההתנתקות" מ-2008: "מרכזי העוצמה בחברה הישראלית נותרו בשליטתה הגמורה של הקבוצה השלטת בישראל (הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית). הדבר נכון בתחומי הכלכלה, המשפט, בתי המשפט, התקשורת, הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה. אכן מפעם לפעם… מתקיימות בחירות, אך… מי שקובע את המותר והאסור אינם נבחרי הציבור אלא גורמי המשפט והקבוצות השליטות". התפתחותה של תודעה ביקורתית כלפי מקורות ההשפעה החוץ-שלטוניים של השמאל הובילה למסקנה, שבנוסף למאבק האלקטורלי, האינטרס של המתנחלים הוא לפעול במישור מבני העומק של ההשפעה הציבורית.

את צורת המחשבה הזו שאל הימין דווקא מן השמאל הרדיקלי. בייחוד מהדהדת פה תורת ההגמוניה של התיאורטיקן המרקסיסטי האיטלקי אנטוניו גראמשי, ולפיה מתחת לפוליטיקה הרשמית פועלים כוחות נסתרים, שמגדירים את מה שנחשב ל"נכון" ו"ראוי" באותה חברה, כלומר את קווי המתאר שבתוכם מתנהל המשחק הפוליטי. הכוח לשלוט בהגדרות האלה של "נכון" ו"ראוי" – מה שגראמשי מכנה "הגמוניה אינטלקטואלית, מוסרית ופוליטית" – נוטה להתרכז בידיה של אליטה הגמונית. זוהי קבוצת מנהיגות, שמקורות ההשפעה שלה נמצאים גם בתוך מנגנוני המדינה וגם מחוצה להם, בתחומי החיים האזרחיים (את גראשמי הקומוניסט הטרידה ההגמוניה הבורגנית).

לפיכך, כדי להבטיח את המשך ההתנחלויות, המתנחלים צריכים להעביר לידיהם את ההגמוניה האינטלקטואלית והמוסרית בישראל, ולשם כך לא די שהליכוד יזכה בבחירות. לשם כך הימין המתנחלי צריך לצאת למאבק מפותל וארוך-טווח לכיבושם של מעוזי השפעה בהגמוניה בשדות המשפט, החינוך, התקשורת, התרבות ולהחלשתם של מקורות ההשפעה של השמאל.

הניצוץ שהבעיר את מלחמת ההגמוניה של הימין היה ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. כוחות הביטחון מפנים את תושבי כפר דרום (יוסי זמיר / לע"מ)

הניצוץ שהבעיר את מלחמת ההגמוניה של הימין היה ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. כוחות הביטחון מפנים את תושבי כפר דרום (יוסי זמיר / לע"מ)

המלחמה לכיבוש ההגמוניה נפתחה בתחומי החברה האזרחית. מאז שנות ה-2000 הוליד הימין שורת ארגונים שזו התמחותם: NGO מוניטור (נוסד 2001), מוניטור האקדמיה (2004), המכון לאסטרטגיה ציונית (2005), אם תרצו (2006), המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית (2007), ישראל שלי (2010), עמותת אל הפרט ואתר מידה (2012), פורום קהלת (2012), התנועה למשילות ודמוקרטיה (2013), עד כאן (2015) ואחרים. ארגונים אלה שיחקו תפקיד חשוב בגיבוש תודעת מלחמת ההגמוניה, הפצתה בקרב הימין, והובלת המאבק בדרכים של אקטיביזם, מחקר ודוברות.

אך מלחמת ההגמוניה תפסה תאוצה אחרי 2009, לאחר חזרת הליכוד בראשות נתניהו לשלטון. אז הטענות שהעלו הארגונים האזרחיים הימניים הפכו לעניין מדינתי, ולפיכך רציני ולגיטימי. לדוגמה, בעקבות "דו"ח הסילבוסים" של "אם תרצו", ערך משרד החינוך ב-2010 ישיבה בנושא "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה", שעימתה את נציגי הארגון עם נשיאי האוניברסיטאות. חברי הכנסת והממשלה – בשיתוף פעולה עם אנשי הארגונים הימניים (שהשתלבו בתפקידים ממשלתיים, בתחומים כמו לימודי אזרחות והסברה לאומית) – הפכו לדובריה של מלחמת ההגמוניה וסייעו להרחיב אותה אל מישור של צעדי המדיניות, שהשמאל מגדיר אותם כ"חקיקה האנטי-דמוקרטית", ואילו הימין מגדיר אותם כ"דמוקרטיה מתגוננת" או פשוט כ"דמוקרטיה". מאז ועד היום התפשטו המסרים של המאבק ההגמוני לכל רוחב הימין ואף אל המרכז והשמאל, עד שהפכו למרכיב יומיומי של השיח הפוליטי.

לצמצם את מרווח הפעולה של השמאל

מלחמת ההגמוניה של הימין תוקפת את מקורות ההשפעה האינטלקטואלית והמוסרית של השמאל משני כיוונים. מאמץ אחד הוא לעקור את השמאל ואת השקפותיו משדות המשפט, התקשורת, האקדמיה, החינוך והתרבות, ובכך להקטין את השפעתו התשתיתית על עיצוב התודעה הציבורית ועל קבלת ההחלטות הלאומית. במקביל ארגונים, עיתונאים ושרים מן הימין דורשים להגביל את מרווח הפעולה של מה שח"כ יריב לוין (ליכוד) מתאר כ"אותם אנשים, אשר מפסידים פעם אחר פעם בבחירות לכנסת, אך פועלים על מנת לכפות את ערכיהם ואת השקפת עולמם, באמצעות שליטתם במערכות שאינן נבחרות ובהן האקדמיה, חלקים ניכרים בתקשורת ובראש ובראשונה מערכת המשפט".

באמצעות הקמפיין נגד "הטיה אנטי ציונית" ונגד "הטפה פוליטית" באוניברסיטאות, ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה", יחד עם שרי חינוך שונים, פועלים להגביל את החופש האקדמי, הנתפס כמשאב של השמאל.

בצד החיובי של המערכה, מוסדות כמו "המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית" בקדומים פעלו "להצמיח מנהיגות חדשה לישראל שתשנה את השיח הציבורי הקיים ותיצור סדר יום לאומי חדש המבוסס על זהותה היהודית וייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל". קשה להעריך את הישגיו של פרויקט "חילופי האליטות", אך ברור שמתנהלת מערכה גלויה בשדות שונים של השפעה הגמונית. למשל, שרי המשפטים (שקד), החינוך (בנט) והתרבות (רגב) מקדמים – מול התנגדות ובמידות שונות של הצלחה – שינויים בהליכי מינוי שופטים, עיצוב מחדש של תוכניות הלימוד בבתי הספר, ניסיון לרגולציה אתית של האקדמיה או בחינה מחדש של תיקצוב האמנויות.

מפגיני אם תרצו בטקס יום הנכבה, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החופש האקדמי נתפס כמשאב של השמאל, ולכן יש להגביל אותו. מפגיני אם תרצו בטקס יום הנכבה, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מערכה זו לא היתה יכולה להיות מפורשת ומאסיבית, אלמלא נהנתה מהצדקה מוסרית שהימין, כחלק ממגמה עולמית, מפתח בהצלחה מאז סוף העשור הקודם: ההצדקה הפופוליסטית למלחמת ההגמוניה (פופוליזם הוא תבנית רעיונית שבה "העם" מתנער משליטת "האליטות"). על פי הנרטיב הזה, "האליטה החילונית-ליברלית" היא קבוצה קטנה, מרוכזת בעצמה ומנותקת "מהעם", לכאורה פרו-דמוקרטית אבל למעשה רודפת כוח וערמומית, אשר נאחזת בעמדת ההשפעה והפריווילגיה שלה בניגוד לרצון רוב העם, שמצביע לימין. המתקפה על השמאל מצטיירת כניסיון מתבקש, בשמה של הדמוקרטיה, להשיג "איזון" בהקצאת משאבי ההשפעה. הימין יכול לצייר את עצמו כאביר העם, ולהציג, למשל, את אוניברסיטת אריאל כמפעל לחיזוק הפריפריה.

כך, מלבד ההצדקה שהיא נותנת למלחמת ההגמוניה, המתקפה הפופוליסטית עוזרת להנציח את בריתו של הימין עם המעמדות הנמוכים כנגד האליטות הישנות, גם כאשר האחרונות אינן נמצאות בשלטון. הכפשת השמאל כאליטה נצלנית ומניפולטיבית מערערת את ההגמוניה המוסרית שלו ומטילה צל כבד על טענתו למנהיגות.

ה"לייט פשיזם" בשירות הימין

עמדת ההנהגה של השמאל מותקפת גם מכיוון אחר, שאכנה "לייט-פשיסטי". זהו האגף השני של "המלחמה להעברת ההגמוניה". הוא מרחיב את הוויכוח הדמוקרטי בין יונים לניצים למישור שבו הניצים מאשימים את היונים במעשים שגובלים בבגידה ובסיוע לאויב, בניסיון לשבש את הגיוס לצה"ל, לכבול את ידי הלוחמים, להלשין עליהם ועל המדינה, לחתור תחת האופי היהודי של המדינה, לקדם חרם כנגדה, לסייע לטרור וכו'. השמאל מוצג כאויב מבפנים שבא בברית עם שונאי ישראל מבחוץ. מאשימים אותו שהוא מקבל מימון מממשלות זרות, מכבס כביסה מלוכלכת בחו"ל, ומסייע לתנועת ה-BDS.

מהלך זה מלבה את השנאה כלפי השמאל כבוגד וכך פוגע קשות במעמדו הציבורי. הסיסמה "מפסיקים להתנצל" (2013) שהמציא משה קלוגהפט, ושאותה שם בפיו של נפתלי בנט, ביטאה את זעקת השחרור של הימין המתנחלי מעול נחיתותו המוסרית אל מול מי שנחשב בעבר ל"ציבור הנאור", וכעת הפך ל"סמול" בוגדני ונפסד.

המתקפה הלייט-פשיסטית מתמקדת במטרות הקלות: ארגונים חוץ-פרלמנטריים של "השמאל הקיצוני" – הקרן החדשה לישראל בתפקיד הארכי-נבל של חתרנות השמאל וארגונים כמו בצלם, שוברים שתיקה, עדאלה, שלום עכשיו ואחרים. ארגונים אלה מובחנים מן השמאל "המתון, הציוני, השפוי", בן דרור ימיני לשם דוגמה, כלומר זה שהתנגדותו לכיבוש מתונה. אבל השמאל המתון, שהימין מזכה לכאורה בלגיטימיות, הוא המטרה האמיתית של המנגנון. בשעה שה"קיצונים" מושמצים ונכתשים, הזרם המרכזי נלחץ "להתמתן": להתבדל מהקיצונים, להצטדק ולהצהיר על נאמנותו לצה"ל, למדינה, לציונות, וכו'. ההתיישרות זו עם הקונצנזוס שמתווה הימין – קונצנזוס שבו הכיבוש הופך מזוהה עם ציונות ועם צה"ל וההתנגדות לו פירושה התנגדות להם – משדרת חולשה ואובדן דרך, וכך מסכלת את האפשרות להצמיח חלופה משכנעת לשלטון הימין.

גל החקיקה שעלה ופרץ מאז 2010 (חוק הנכבה, חוק החרם, חוק השקיפות, פסקת ההתגברות, חוק הלאום ודומיהם) הוא ספינת הדגל של המתקפה הלייט-פשיסטית ומלחמת ההגמוניה בכלל. צעדי חקיקה אלה, המבוססים על הצדקות פשיסטיות בתוספת פופוליזם, מיועדים לצמצם את מרחב הביטוי והפעולה הפוליטית של המתנגדים לשלטון הימין, יהודים וערבים, ואת סמכותה המרסנת של הרשות השופטת. אבל בעוד שבאיטליה הפשיסטית מתנגדי משטר כגראמשי הושלכו לכלא, המאפיין הבולט של המקרה הישראלי הוא השימוש הזהיר לאין ערוך, והמתוחכם, בחוקים האלה.

החקיקה מפחידה, ההשפעה שלה מעטה

החקיקה האנטי-דמוקרטית מבהילה, אך מבחינה אובייקטיבית השינוי שיצרה בהסדרי המשטר הוא זעיר להפתיע. רוב הגל הזה מורכב מיוזמות חקיקה שלא התממשו, והחוקים שכן עברו – דוללו ובקושי נאכפים. כמובן שלא יהיה נכון להתעלם מסכנת הגלישה למשטר סמכותני נוסח פולין או אפילו תורכיה, ולא יהיה מופרך לטעון שמתחולל פה שינוי משטר איטי אך אמיתי לעבר סמכותנות ופשיזם. ראוי להוסיף שתפקידו המובהק של השמאל לחפש את הפשיזציה מתחת לכל אבן ולזעוק נגדה בכל הכוח. ועם זאת, איך ניתן להסביר את הפער הדרמטי בין ההתלהמות של הימין במישור הרטורי ובין צניעותו במישור המעשה, ומה משמעות העובדה שהתשתית הפורמלית של המשטר בישראל לא השתנתה כמעט מאז 2009? חשוב להתעכב על כך, כי ההשוואה האוטומטית לסמכותנות נוסח הונגריה או רוסיה או לפשיזם באירופה של המאה שעברה – גם אם יש לה תפקיד הכרחי כצורת התנגדות – עלולה לטשטש את הגיון הפעולה של מלחמת ההגמוניה כאן ועכשיו.

את עשרות יוזמות החקיקה מאז 2010 אפשר להבין שלא כפשוטן. צריך להבין אותן כמנגנון סימבולי, שתפקידו לייצר רצף מחזורי של סערות תקשורתיות שיש להן מבנה קבוע. אגב כל יוזמה כזו, מעלים דוברי הימין לסדר היום האשמות חריפות כנגד השמאל והערבים. הן מתארות מצב בלתי נסבל, לכאורה, הדורש התערבות שלטונית מרסנת. הדיון דועך כעבור זמן מה, אך כעבור חודש-חודשיים מתרגשת סערה חדשה. אנחנו עוברים ממחול שדים אחד למשנהו. בעוד שהשינוי בספר החוקים הוא קטן, הישגיו האמיתיים של הריטואל נרשמים במישור התדמיתי: השמאל נופל קרבן להוקעה ציבורית שיטתית ומתמשכת. מטר ההכפשות והאיומים שמתלווה לכל יוזמה כותש את תדמיתו הציבורית של השמאל, מכניס אותו למגננה, וכל מהלומה כזו מפוררת את טענתו למנהיגות.

השמאל משכפל את התקפות הימין

השימוש של הימין ברטוריקת "חוסן האומה" ו"האויב הפנימי" כדי להכפיש, להפחיד ולמַשְטֵר את השמאל מצד אחד, ומצד שני להגביל עד למינימום את השינוי בהסדרים הפורמליים – הוא מהלך נבון מאוד. להחרבת הדמוקרטיה בישראל – ולא ברור עד כמה רוב הימין באמת רוצה בה – יש מחיר במונחי לגיטימציה מקומית ובינלאומית. מחיר שאין סיבה לשלם כל עוד די בלייט-פשיזם כדי לבשל את השמאל על אש קטנה. לכן בשמאל בירכו על הסרת המסכות שייצג לכאורה חוק הלאום. אבל למען האמת גם במקרה זה מדובר בחוק זהיר ומאוד לא-החלטי. הימין לא ממהר להסיר את המסכות.

המתקפה הלייט-פשיסטית מוציאה את השמאל קרח מכאן ומשם: היא מרסקת את תדמיתו, משתמשת בהתנגדותו כדי לשכפל את עצמה, שוללת ממנו קרדיט ציבורי על תפקידו כמגן הדמוקרטיה ומעניקה קרדיט פופוליסטי לימין

כל עוד נשף המסכות (הפער בין מלל מתלהם ובין מעשים) נמשך, השמאל משתתף בשיכפול המנגנון שפועל נגדו בשתי צורות. מצד אחד, הוא מפעיל לחץ ביקורתי, שבגללו היוזמה נכשלת או מדוללת, ובכך עוזר לימין לזהות את הקווים שחצייתם לא רצויה מטעמי שמירה על לגיטימציה (כאשר הביקורת מתחזקת, השלטון נסוג) ומספק את התירוץ שיאפשר לשלטון לצאת מהעניין בכבוד, חרף הפער הגדול בין האיומים למימושם.

מצד שני, דווקא משום שחלק גדול מהיוזמות של הימין נבלמות או מדוללות, השמאל מצטייר כמי שזועק זעקות מוגזמות על סכנת ה"פשיזם" של הימין וכמי שיש לו נטייה לפאניקה. במקום שההגנה על הדמוקרטיה תזכה את השמאל בקרדיט ציבורי, הוא נחשף לכאורה בצביעותו: הוא כביכול האליטה הנגזלת, הנזעקת נגד הגבלת זכויות היתר שלה. בהיפוך יוצרות פשיסטי-פופוליסטי טיפוסי, הימין הוא זה שנתפס כמקדם רצון העם – "להגן על לוחמינו", למשל – בעוד שהאליטה הליברלית מצטיירת כמי שמפקירה את החיילים.

המתקפה הלייט-פשיסטית, אם כך, מוציאה את השמאל קרח מכאן ומשם: היא מרסקת את תדמיתו, משתמשת בהתנגדותו כדי לשכפל את עצמה, שוללת ממנו קרדיט ציבורי על תפקידו כמגן הדמוקרטיה ומעניקה קרדיט פופוליסטי לימין.

אם מקץ תשע שנות שלטון הליכוד, נדמה שהאפשרות של מהפך מתרחקת במקום להתקרב, מלחמת ההגמוניה משחקת תפקיד חשוב בשימור שלטון הימין.

לחבק את "הבייס"

אם מלחמת ההגמוניה היא מאמץ שיטתי, שמטרתו לעקור את השמאל ממעוזי ההשפעה החוץ-פרלמנטריים שלו ולהפוך את ערכיו ואת עמדותיו לבלתי-לגיטימיים, כיצד יוכל השמאל לצאת משטח ההריגה שנקלע אליו?

המלחמה על ההגמוניה. פעילי "שלום עכשיו" מפגינים מול תושבי המאחז נתיב האבות בקריאה לקיים את החלטת בית המשפט לפנות את ההתנחלות. (גרשון אלינסון / פלאש 90)

המלחמה על ההגמוניה. פעילי "שלום עכשיו" מפגינים מול תושבי המאחז נתיב האבות בקריאה לקיים את החלטת בית המשפט לפנות את ההתנחלות. (גרשון אלינסון / פלאש 90)

השמאל נוצח כי שתי טקטיקות ההגנה העיקריות שנקט היו בלתי יעילות או גרוע מכך. הגנה אחת של השמאל, ביקורת הפשיזם, היא אמנם הכרחית, אך ככל הנראה לא תהפוך את היוצרות במישור המאבק ההגמוני. ההגנה השנייה, התקפלות בפני מתקפת הימין, היא כאמור תבוסתנית: במקום להדוף את ההתקפה, היא עוזרת לקדם את המהפכה האינטלקטואלית והמוסרית, שבאמצעותה הימין מתבסס כהגמון ודוחק את השמאל מעמדת הנהגה.

לכן הדרך הנכונה לשבש את המנגנון היא הפוכה: להתייצב מולו. התייצבות כזו פירושה דחייה עקרונית ומהדהדת – כפי שעשו הימין המתנחלי בימי אוסלו או האופוזיציה הרפובליקנית בימי אובמה – של המהפכה הימנית המזהה את המדינה עם ערכים של כיבוש ושל עליונות יהודית. התנגדות זקופה ובלתי מתפשרת, גם אם תהיה בלתי פופולרית בטווח הקצר, חיונית לשיקום עמדת המנהיגות של השמאל בטווח כלשהו.

בשעה זאת על השמאל "להקצין", לא להתמתן. תנועה שמאלה, שמתקרבת אל השמאל "הקשה" במקום להפקיר אותו, תהיה תגובה מאוחרת אבל מתבקשת להקצנה של הימין בעשור האחרון. צריך לקחת דוגמה מן הימין. הימין מחבק את כל רחבי "הבייס" שלו כי הוא מבין שהתגייסות אידיאולוגית ואחדות בתוך המחנה חיוניים לחתירתו להגמוניה. לרדיקלים של הימין, אנשי "אם תרצו" וכדומה, היה תפקיד חשוב בעיצובה של מלחמת ההגמוניה ובהוצאתה אל הפועל. הימין השכיל לנצל את הרעיונות והאנרגיות של הגורמים האלה וכך התחזק וצבר יתרון. ההקצנה של הימין הביאה אותנו, במילותיה של אמילי מואטי, אל "הימים שבהם הנהגת הימין מרשה לעצמה להשתולל ומחנה השמאל מצדו מזמין אותה לשולחנות צווי פיוס תוך שהוא מכנס את חבריו לחשבונות נפש חסרי שחר". מואטי קוראת לשמאל לעסוק ב"הגנה על הנרדפים ולא התנערות מהם", תוך כדי "הסרת הכפפות במחנה והרמת הטונים".

האם יש מקום לחשש שהימין – בתגובה להתנגדות נחושה מצד השמאל – יחריף את הפשיזם ויסיר את המסכות? האם יגיע היום שבו השלטון ישליך את מתנגדיו לכלא? לדעתי, חרף התמשכות הכיבוש, התרבות הדמוקרטית בישראל איתנה יותר מאשר בפולין, הונגריה, תורכיה או רוסיה, והזיקה לערכים דמוקרטיים גלובליים חזקה יותר. בישראל יהיה קשה יותר להשיג תמיכה ציבורית לסמכותנות מרחיקת לכת ולהתעלם מהביקורת מצד מדינות העולם המתקדמות. לכן סביר שהתנגדות נחושה תוביל דווקא לפקיעת הבלון הלייט-פשיסטי ולנסיגת הימין מאסטרטגיה זו. נסיגה כזו תרחיק את המדינה מסכנת הפשיזם ותפתח מחדש את התחרות הפוליטית.

בעשור האחרון הפגין הימין הישראלי חדשנות, נחישות וכושר גיוס, שהביאו לו הצלחה מרשימה במישור מלחמת ההגמוניה. התוצאה היתה שקיעתו הטראגית של השמאל ואובדן קולו הציבורי. יחד איתם אבדה התקווה לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי ולפתרון שאר הבעיות הלאומיות. לכן, התנאי המקדים לפתרון הסכסוך הוא התגברות על הייאוש והפניית אנרגיות לעבר התחדשות בתחום המאבק ההגמוני: תנועה לעבר פעולה אסטרטגית, שתביס את מתקפת הימין ותצמיח מחדש את מקורות ההשפעה ואת עמדת המנהיגות של השמאל.

ד״ר רמי קפלן הוא תושב תל אביב, סוציולוג באוניברסיטה הפתוחה ופעיל פוליטי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf