שישים שנה למלחמה שקיבעה את מעמדה של ישראל במזרח התיכון

זו הייתה המלחמה הראשונה אחרי קום המדינה. אחרי שמונה שנות גישושי שלום מצד מדינות ערב שנדחו, בשמונה ימים הפכה המדינה הצעירה את עצמה לנציגת מעצמות העבר במזרח התיכון ולאיום על האזור, והניחה את היסודות לעוד עשורים של עוינות. מלחמת סיני, המלחמה הנשכחת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ההתקפה על מצרים גרמה לישראל נזק בלתי ישוער במעמדה הבינלאומי ובמישור הביטחוני. המבצע הציג את ישראל בפני העולם כולו בתור התוקפן. הוא גם הציב את ישראל בחוד החנית של הקולוניאליזם הבינלאומי במזרח התיכון.

ההתקפה על מצרים חסמה את הדרך לשלום עם העמים הערבים באבנים שלא ניתן להזיז. אף אחד עכשיו לא ינהל מגעים לשלום עם ישראל, ואף אחד לא ייקח ברצינות הצהרות ישראליות לגבי נכונותנו לשלום.
– משה סנה, סוף מלחמת סיני, 1956

בדיוק היום (שבת) לפני שישים שנה פתחה ישראל במלחמת סיני, המלחמה הכי נשכחת וחסרת חשיבות בתודעה הציבורית הישראלית, ולעומת זאת – אולי אחת מהחשובות ביותר בהתפתחות של יחס העולם הערבי כלפי ישראל. זו הייתה המלחמה הראשונה אחרי זו של 48', המלחמה הראשונה שבה פתחה ישראל, וזו הייתה מלחמה עם השלכות דרמטיות, שעל רובן לא מרבים לדבר בארץ. יום השנה הזה נראה לי כמו הזדמנות טובה להזכירן.

> 60 שנה לטבח כפר קאסם: אין די בסליחה על הטבח

משה דיין סוקר מסדר חיילים בשארם א-שייח בסוף מלחמת סיני, 1956 (צה"ל)

משה דיין סוקר מסדר חיילים בשארם א-שייח בסוף מלחמת סיני, 1956 (צה"ל)

כפי שזיהה כבר אז משה סנה, ההשלכה החשובה ביותר של המלחמה הייתה החיסול הכמעט-מוחלט של הנכונות מצד מדינות ערב השכנות לשקול הסכם שלום עם ישראל, נכונות שהתגבשה קצת אחרי סיום המלחמה של 48', אבל אחרי מלחמת סיני עברו כמעט עשרים שנה עד שהתממשה. בשנים שלפני המלחמה הגיעו הצעות שלום ממדינות שונות באופן תדיר יחסית. מתחת לשולחן, בכל מיני ערוצים שלא כולם היו גלויים אז (וחלקם כן), אבל הן היו שם. המלחמה שמה סוף להצעות האלה, וגם הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של היחסים בין מצרים לבין הקהילה היהודית הוותיקה שבה. תכף ארחיב.

החבר הישראלי של נאצר

הסיפור הישראלי הרשמי של מלחמת סיני (שחלק מהזלזול בחשיבותה ניכר בכך שמתייחסים אליה לעתים רק כ"מבצע קדש") הוא פשוט יחסית: מדינת ישראל התמודדה עם חדירות הפדאיון מעזה (ומירדן ומסוריה), שהיו רוצחים אזרחים ישראלים, וכן עם מצור ימי במיצרי טיראן ובתעלת סואץ. נוסף על כל זה מצרים בדיוק חתמה על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה, ש"ערערה את מאזן החימוש", כפי שמתואר באתר צה"ל. לכן לא הייתה ברירה אלא לפתוח במלחמת מנע. כך למדתי בבית הספר, כך הסבירו לי הסוהרים בשיעור חינוך בכלא הצבאי לציון חמישים שנה למלחמה וכך מופיע הסיפור באתר צה"ל.

אכן, הפדאיון רצחו אזרחים ישראלים, כמו שהצבא רצח אזרחים מעבר לגבול. וכן, היה מצור ימי חלקי (אם כי עדין מזה שישראל הטילה על עזה בשנים האחרונות). אבל כדי להבין מה באמת קרה ב-56' צריך קודם כל להתרחק טיפה מהחוויה הישראלית ולהסתכל על ההקשר האזורי והעולמי הרחב יותר.

לצד עלייתן של שתי מעצמות-העל החדשות, שנות החמישים המוקדמות היו תקופה של עיצוב סדר אזורי חדש בסימן סיום עידן הקולוניאליזם הישיר של המעצמות הישנות, בעיקר צרפת ובריטניה. בכל רחבי אסיה, המזרח התיכון ואפריקה מדינות חדשות הוקמו וצמחו מתוך מאבק נגד שתי המעצמות שחילקו ביניהן במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נתחים עצומים מהעולם. ההתנגדות לקולוניאליזם הייתה הגורם המאחד של כל המדינות האלה.

> 16 שנים אחרי קלינטון: זה הזמן למתווה אובמה לשלום

נושאות מטוסים בריטיות בדרך לחצי האי סיני, 1956 (מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי)

נושאות מטוסים בריטיות בדרך לחצי האי סיני, 1956 (מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי)

בהקשר הזה נשאלה בפורומים אזוריים וגלובליים שונים פעם אחר פעם השאלה מה יהיה מקומה של ישראל. מצד אחד: מדינה שהוקמה על ידי מהגרים, רבים מהם ממדינות אירופה, שצמחה מתוך עימות עם הסביבה הערבית שלה ונולדה תוך גירוש של מאות אלפי פליטים ומניעת שובם – בניגוד להחלטות האו"ם. מצד שני: מדינה עצמאית, לא מושבה של שום מעצמה, שכמו מדינות אחרות באזור צמחה מתוך מאבק באנגלים למען עצמאות מקומית, ובשנותיה הראשונות לא נהנתה מיחסים קרובים מדי עם המעצמות לשעבר.

כוחות שונים בעולם הערבי (בעיקר בשמאל) האמינו שניתן יהיה ליצור שותפות עם ישראל על בסיס אנטי-אימפריאליסטי. האמונה הזאת לא התקיימה רק בשוליים. מאז מהפכת הקצינים ב-1952 ניסה גמאל עבד אל-נאצר לקדם הסכמים עם ישראל בערוצים רבים ושונים. באחת מהפניות ששיגר לראש הממשלה משה שרת, למשל, עמדה על הפרק פתיחה של נתיבי השיט לישראל והפחתה ברמות התקריות האלימות בגבול בין המדינות, אם ישראל תתמוך בפינוי הבריטים מתעלת סואץ – וזאת כצעד ראשון לטובת חיזוק היחסים.

נאצר, שכקצין בצבא פיקד על חיילים במהלך מלחמת 48' ונלחם ב"כיס פלוג'ה" (באזור קריית גת של היום), התיידד במהלך המלחמה ההיא עם ירוחם כהן, אחד מעוזריו של יגאל אלון. הידידות בין השניים נמשכה אחרי המלחמה, ואחרי מהפכת הקצינים במצרים ב-52', שהדיחה את המלך פארוק הפרו-בריטי, ניסה נאצר כמה פעמים להזמין את כהן לפגישות בקהיר או במדינה ניטרלית כלשהי. עורך "העולם הזה" דאז, אורי אבנרי, שמע על המגעים והמליץ לכהן לפגוש את נאצר בתקווה שמדובר ביוזמות שלום – אך משרד החוץ אסר על כהן לנסוע, וכך אולי פספס הזדמנות לפתוח ערוץ ישיר של משא ומתן.

אבל היו גם נסיונות ישירים מאלה. לאורך השנים 1952-3 הפעיל נאצר את השגרירות המצרית בפריז כדרך ליצור קשר עם השגרירות הישראלית שם ולנסות לפתוח במגעים. נסיונות מצריים אחרים נעשו דרך הישראלי יליד מצרים, ג'ו גולן, שהיה איש הדסק הערבי של הסוכנות היהודית, וששימש כמפעל שלום של איש אחד לאורך שנות החמישים והשישים, אך יורט פעם אחר פעם על ידי משרד החוץ.

> פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

דוד בן גוריון ביום העצמאות 1955. לצדו משה דיין (משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי)

דוד בן גוריון ביום העצמאות 1955. לצדו משה דיין (משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי)

לדפוק את האלג'יראים

בכל הזמן הזה היו בישראל מי שנערכו כבר למלחמה הבאה, וניסו לתכנן איך ליזום אותה. כבר ב-51', לאחר רצח המלך עבדאללה בירדן, ניסה ראש הממשלה בן גוריון לקדם תוכנית לכיבוש הגדה המערבית עד הירדן ולשיתוף פעולה עם הבריטים לצורך כיבוש סיני. גם בזמן שבראשות הממשלה עמד משה שרת המתון דחפה הברית הנצית של דוד בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס למלחמה עם מצרים.

כך תכנן הרמטכ"ל דיין לדרדר עימותי גבול סביב "המסתננים" באמצעות "פעולות תגמול" קיצוניות, בניסיון למשוך את מצרים להקצין את תגובתה לכיוון מלחמה. עד כדי כך היה לדיין חשוב לתחזק את האיום מצד הפדאיון, עד שדאג לביים מעצר של שני מסתערבים שהתחפשו למסתננים – כפי שכתב לאחרונה אמיר אורן ב"הארץ".

הניסיון למשוך את מצרים לפתוח במלחמה לא עבד. מה שכן, הוא הצליח לשחוק את עצביו של נאצר, שלאחר עוד מתקפה ישראלית בעזה בפברואר 55', שגבתה את חייהם של 38 חיילים מצרים, אמר בראיון שעד אותו רגע הוא עוד קיווה להגיע להסכם שלום עם ישראל, אבל ההתקפה הזאת דחפה אותו לקנות נשק מצ'כוסלובקיה. זהו אותו נשק שאחר כך שימש כעילה ישראלית להתקפה. עם זאת, לפחות עד סוף ספטמבר 56', חודש לפני שישראל התחילה את מלחמת סיני, רדיו קהיר עוד המשיך לשדר קריאות לשלום בין המדינות.

במקביל, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס עבד בחזית הדיפלומטית, רקם בריתות עם הצרפתים, השיג לישראל "מפעל טקסטיל" חדיש שנפתח בדימונה, ולאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר דחף למבצע משותף לישראל עם שתי המעצמות הקולוניאליות לצורך כיבוש סיני. מעבר לסוגיית התעלה זיהה פרס גם את הדאגה הצרפתית מהתמיכה שהעניק נאצר לאנשי ה-FLN, שניסו לגרש את הצרפתים מאלג'יריה ולזכות בעצמאות, והציע לפעול ביחד כדי להפיל את נאצר ולתת מכה אנושה לעליית התנועה האנטי-קולוניאלית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

ברקע נכחה גם הפרשה שנודעה בדיעבד כ"עסק הביש" – שם נקי יחסית למבצע הטרור שיזמו אנשי מערכת הביטחון הישראלית נגד מטרות מערביות בתוך קהיר, ושבלבו היה גיוס יהודים מצרים לחבלה נגד ארצם. כמו ברוב ארצות ערב, היהודים במצרים סבלו מאוד מהמתיחות ומהמלחמה בין התנועה הציונית (ולימים מדינת ישראל) לבין הפלסטינים והמדינות השכנות. עם זאת, לצד בריחה של רבים, רוב יהדות מצרים נשארה במדינה גם אחרי 48', ומהפכת הקצינים בישרה דווקא שיפור ביחס הממשל בקהיר כלפי היהודים. אולם בעקבות "עסק הביש", ואחריו מלחמת סיני, שינה נאצר את יחסו ליהודים והתחיל להטיל עליהם מגבלות, מה שהוביל לעזיבה הגדולה  של יהודים ממצרים, וכעבור כמה שנים לחיסולה בפועל של הקהילה הוותיקה הזאת.

> "פעולת התגמול" בקיביה: איך חיילים ישראלים רצחו עשרות אזרחים?

לפי דיווחים עשרות שבויים הוצאו להורג על ידי הצבא. שבויי מלחמה מצרים, מלחמת סיני (משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי)

לפי דיווחים עשרות שבויים הוצאו להורג על ידי הצבא. שבויי מלחמה מצרים, מלחמת סיני (משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי)

חסל סדר יוזמות שלום

ואז הגיעה המלחמה. במהלך מתוכנן ומתואם מראש תקפה ישראל את מצרים וכבשה את סיני (בעזרת גיבוי עורפי צרפתי), כשהבריטים והצרפתים מצטרפים תוך כדי לחימה וחותרים להשתלט מחדש על הנכס הקולוניאלי הגדול שלהם: תעלת סואץ. תוך שמונה ימים הצליחה ישראל לכבוש את כל חצי האי ולהגיע עד לתעלה. 177 חיילים ישראלים וכ-3,000 חיילים מצרים שילמו בחייהם על המלחמה. לפי מספר דיווחים חלק מההרוגים המצרים היו שבויים שהוצאו להורג על ידי צה"ל. בן גוריון הכריז על הקמת "מלכות ישראל השלישית", על שיבה להר סיני ולמפרץ שלמה (טיראן), והצבא כבר התחיל להשקיע בהקמת ההתנחלויות הראשונות בסיני – סיבוב הכנה לקראת אלה שיקומו אחרי מלחמת 67'.

אלא שמלכות ישראל השלישית לא שרדה לאורך ימים. ארה"ב וברה"מ הבהירו לשתי המעצמות-לשעבר ולישראל שהן חייבות לסגת, לוותר על תעלת סואץ ועל סיני, והגבול הישראלי התייצב מחדש בדיוק באותו מקום שהיה מאז סיום מלחמת 48'.

ההישג העיקרי של ישראל מאותה המלחמה היה הרתעה. מאז ועד 67' נהנתה המדינה מביטחון יחסי וממיעוט התקפות בגבולות. לצד זה הגיע גם שפל שלא היה לו אח ורע לפני כן או לאחר מכן בהצעות השלום. נאצר, כמו גם שליטים ערבים אחרים שגיששו לפני כן לגבי אפשרות להגיע להסדר עם המדינה הצעירה, ויתר לחלוטין על כל סיכוי כזה. כל דיון בעולם הערבי – אפילו בתנועות השמאל, שהעלו בעבר את האפשרות לראות בישראל שותפה פוטנציאלית להתעוררות האנטי-אימפריאליסטית – נקבר סופית. ישראל התחילה להיות מזוהה לבלי הפרד כמשתפת פעולה עם המערב (בשלב הזה בריטניה וצרפת, לימים ארה"ב) נגד עמי האזור, וכמעצמה בעלת שאיפות התרחבות טריטוריאליות משל עצמה.

גמאל עבד אל-נאצר חותם על הסכם לנסיגת הבריטים בסוף מלחמת סיני, 1956

גמאל עבד אל-נאצר חותם על הסכם לנסיגת הבריטים בסוף מלחמת סיני, 1956

צריך לומר: אי אפשר לנחש מה היה קורה אם ישראל הייתה נענית להצעות השלום של נאצר (או של אחרים) בשנים 1949-56. אי אפשר לדעת אם הן היו מובילות להסכם של ממש ומה הוא היה כולל. אין שום דרך לקבוע איך היה נראה האזור (או מה היה בגורל יהודי מצרים) אלמלא "פעולות התגמול", "עסק הביש", הברית עם צרפת ובריטניה וכיבוש סיני. לא צריך גם לזלזל בעילות הרשמיות למלחמה, ובראשן פעולות הפדאיון נגד אזרחים ישראלים, אם כי אלה פחתו דווקא בתקופה שלפני המלחמה. היו אינספור גורמים אחרים שהשפיעו על התהליכים ההיסטוריים של השנים שלאחר מכן, ובראשם כמובן שסוגיית הפליטים הפלסטינים, המשטר הצבאי (שהושת על הפלסטינים בתוך ישראל עד 66', ומ-67' על אלה בשטחים) והפקעת הקרקעות.

ועדיין, מלחמת סיני, בתור המלחמה הראשונה אחרי השלמת קום המדינה, שידרה למצרים ולכל האזור מסר ברור לגבי הצד שישראל בוחרת במאבק הגלובלי. זה גם המסר שהיא משדרת עד היום.


הערה לסיום: חלק גדול מהפוסט הזה מבוסס על ספרם של זלמן עמית ודפנה לויט על סרבנות השלום הישראלית (פרטים להלן) – ספר שהשתתפתי בעבודת המחקר עליו. המקורות למחקר ולפוסט כוללים גם את הביוגרפיה המונומנטלית של דוד בן גוריון שכתב מיכאל בר זוהר, ספרו של מוטי גולני "מלחמות לא קורות מעצמן", "קיר הברזל" של אבי שליים, ספר הזכרונות של ג'ו גולן "דפים מיומן", ראיון שערכתי עם אורי אבנרי על ירוחם כהן, ועוד.

הציטוט של משה סנה שמובא בפתח הדברים הוא מפרוטוקול הכנסת, אלא שלא מצאתי את הפרוטוקול המקורי והניסוח הנוכחי הוא תרגום מאנגלית מספרם של עמית ולויט, כלומר תרגום מתרגום. שם הספר הוא Israeli Rejectionism, והוא יצא בהוצאת Pluto ב-2011.

> לאחד את השמאל, עכשיו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

מרוב גזענות, ארדן שכח שהוא עצמו קידם מקלטים לנשים ערביות

גלעד ארדן הזהיר שממשלה עם איימן עודה עלולה להביא לנו הקמת "עוד מעונות לנשים מוכות" במגזר הערבי. הוא לא זכר שוועדה שהוא עומד בראשה אישרה הצעה דומה. אבל כשההצעה באה מעודה, אין לו בעיה לזלזל בביטחון הנשים הערביות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf