ממג'ד אל-כרום ועד לאו"ם: מתנגדים ביחד

בעקבות מסי וביטול המשחק בירושלים, יש מי שטוען בשמאל שתמיכה בחרם פירושה ויתור על החברה הישראלית. כרמיאל במקום בריסל. המאבק הפנימי חשוב, אבל אסור לוותר על לחץ בינלאומי ואסור לשכוח שהסובלים העיקרים הם הפלסטינים תחת כיבוש

א א א

ביטול משחק הידידות של נבחרת ארגנטינה בישראל, ביטול הופעתה של שאקירה ואפשרות ביטול ו/או החרמת האירוויזיון בשנה הבאה הציתו מחדש ויכוח בקרב כוחות השמאל בישראל: האם הכלי הזה – חרם בינלאומי – הוא לגיטימי? האם הוא כלי שמתנגדי הכיבוש, אזרחי המדינה הכובשת, צריכים להשתמש בו? והאם הוא בא על חשבון המאבק לשנות את פני החברה בישראל?

מחד, טוענים המתנגדים והמסתייגים, כי תמיכה של ישראלים בתנועת החרם BDS היא אקט של ייאוש מהחברה הישראלית, שזה לא התפקיד של השמאל ושמי שמאמץ קו זה למעשה מוותר על כרמיאל לטובת בריסל. מנגד יש הטוענים שתפקידו של השמאל הוא לחזק מאבק פלסטיני לא אלים ושתמיכה בחרם מצד כוחות השמאל בישראל אין משמעותה ויתור על תפקידם העיקרי – להביא לתזוזה בעמדות של הציבור בישראל, בכיוון של סיום משטר הכיבוש והגזענות וכינון הסדר צודק לשני העמים, לכל בני האדם שחיים בין הנהר לים, בין אם בשתי מדינות או במדינה אחת.

בדומה למאבק באפרטהייד בדרום אפריקה ולמאבק בקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר, גם המאבק בכיבוש הישראלי נשען על שלושה עמודי תווך: התנגדותם של הפלסטינים, המאבק של הכוחות המתקדמים בתוך ישראל, והלחץ הבינלאומי עליה.  צעדות השיבה בעזה ממנפות את הסולידריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני.

כשם שאיש השמאל רואה (או אמור לראות) בהתנגדות העממית הפלסטינית תגובה טבעית ולגיטימית שמחזקת את מאבקו לשינוי בתוך ישראל – כך אותו איש שמאל צריך לראות באותה סולידריות, לרבות בחרם, לא רק כלי לגיטימי; אלא גם כלי שיכול לסייע בידו להסביר לישראלי הממוצע שהכיבוש פשוט לא משתלם לו כעובד, כאישה, כבן אנוש. אחד המפתחות לשינוי דעת הקהל בישראל הוא ההבנה שגם הישראלים משלמים מחיר שהולך ונהיה כבד יותר. ההבנה שהאינטרס האמיתי שלהם, לא רק של הפלסטינים, מנוגד להמשך המצב הקיים וכרוך בסיום הכיבוש ותיקון העוול ההיסטורי.

מיצג הקורא לחרם על ישראל בכיכר דאם באמשטרדם. המאבק באפרטהייד לא היה מתאפשר בלי לחץ בינלאומי (צילום: הדס פרוש/פלש90)

מיצג הקורא לחרם על ישראל בכיכר דאם באמשטרדם. המאבק באפרטהייד לא היה מתאפשר בלי לחץ בינלאומי (צילום: הדס פרוש/פלש90)

"גם וגם" במקום "או או"

יש מידה לא מבוטלת של צדק בטענה שפעילות בינלאומית לא צריכה להיות העיסוק המרכזי של כוחות השמאל בישראל, שזו זירה שקל "לברוח" אליה בצל התחזקות מגמות פשיסטיות לאומניות בחברה הישראלית, ושזה לא צריך לבוא על חשבון העבודה הפוליטית הקשה, הסיזיפית לפעמים, של מתנגדי הכיבוש והגזענות בישראל. תופעת "השמאל הטהרני" מוכרת לנו: פעילי שמאל רדיקלי מפנים עורף לחברה שבה הם חיים ובוחרים, במודע או שלא במודע, להיות מעטים וצודקים אבל חסרי השפעה על החברה הישראלית. הדיאלקטיקה בין האידאולוגיה לפרקטיקה, בין הרעיון הנשגב לבין הפעולה הקונקרטית שמקרבת אותו אליו, היא סוגיה שעל השמאל להקדיש לה מחשבה תמידית, בוודאי אם השמאל שואף להיות כוח ציבורי משפיע ולא חוג רעיוני מבודד ומתבודד.

קשה, לעומת זאת, לקבל את הטענה ולפיה "רק אנחנו נציל את עצמנו מעצמנו". טענה זו מתעלמת מהעם הפלסטיני שהוא הקורבן העיקרי של המשטר הקיים, כולל הפלסטינים אזרחי ישראל; כך למשל מתעלמת משוואת "כרמיאל לפני בריסל" מהעובדה הלא זניחה שהעיר כרמיאל הוקמה כחלק מתכנית "ייהוד הגליל" על אדמות שנגזלו מהכפרים מג'ד אל-כרום, דיר אל-אסד, בענה ונחף. קשה גם לראות בה עמדה עקבית ועקרונית, אם בה בעת רואים בשתדלנות אצל ארגונים יהודיים בארה"ב חלק מעשייה פוליטית שנועדה לשנות את המציאות בתוך ישראל. קל וחומר לגבי מי שחושב שממשל אמריקאי כזה או אחר הוא זה שיביא את הישועה.

אבל לפני הכל ואחרי הכל טענה זו שגויה מן היסוד בעיקר מפאת העובדה שבשום מקום בעולם, המדכא לא נסוג מדיכויו ללא התנגדות, לעתים גם אלימה, של המדוכא. האם תנועת "ארבע אמהות" היתה מצליחה לחולל את השינוי בדעת הקהל בעניין הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, אלמלא ההתנגדות של הלבנונים לכיבוש ולתוקפנות של ישראל? האם ממשלת ישראל היתה מכירה באש"ף אלמלא הלחץ הבינלאומי בתקופת האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80?

גם הטענה כאילו מדובר ב"חרם על החברה הישראלית" אינה נכונה כלל וכלל. תנועת BDS אינה קוראת לחרם על אזרחים ישראלים באשר הם. כך למשל מרצה באוניברסיטה ישראלית לא תוחרם בחו"ל אך בשל היותה ישראלית, אלא רק במידה שהיא מייצגת את המוסד האוניברסיטאי (או כל ארגון אחר) השותף בדיכוי ובעוול של העם הפלסטיני.

משוואת "כרמיאל לפני בריסל" מתעלמת מהעובדה הלא זניחה שהעיר כרמיאל הוקמה כחלק מתכנית "ייהוד הגליל" על אדמות שנגזלו מהכפרים מג'ד אל-כרום, דיר אל-אסד, בענה ונחף

אבל החברה הישראלית כן משלמת את מחיר מדיניות הממשלה; כך למשל צריכה קהילת הלהט"ב בישראל להפנים שהמאבק הצודק שלהם ושלהן לחופש אינו טמון רק בנישואין חד מיניים או בעוד פסטיבל בינלאומי מתוקשר שיעשה להם נעים בגב; אלא גם בכך שלבני אדם שחיים כמה עשרות קילומטרים מהם יהיה אוכל, מים נקיים לשתייה, חשמל, עבודה, גן משחקים, חופש תנועה וזכות לחיות בכבוד. תדע כל אזרחית ואזרח בישראל שאף אחד כאן לא יהיה חופשי באמת אם הפלסטינים לא יהיו חופשיים.

המחיר של הכיבוש

אני מבין את החשש מכך שתמיכה בחרם עלולה להצטייר עבור מרבית הישראלים כחציית גבולות. אלא שדווקא מול ההגמוניה הציונית שרואה בתנועת החרם "איום קיומי" ו"טרור אנטישמי" – התשובה לא צריכה להיות הכפפת אמצעי ההתנגדות לכיבוש לרף המקובל על דעת הקהל במדינה הכובשת, אלא להנגיש כל אמצעי התנגדות לגיטימי דרך הפעילות הפוליטית שמדברת אל החברה בישראל: כך למשל הודיעה תנועת חד"ש בשנת 2015 על  תמיכה בחרם על התנחלויות. בשנת 2013 התקיים לראשונה בארץ אירוע לרגל "שבוע האפרטהייד הישראלי" שבו דובר על החקיקה הגזענית והמפלה נגד אזרחים ערבים פלסטינים בספר החוקים הישראלי (מאז התווספה שורה לא מכובדת של חוקי אפרטהייד למהדרין). בשנת 2016 התקיים הכנס הראשון של קבוצתBDS48  בנצרת. בהודעת הסיכום של הכנס נכתב כי אחד היעדים הוא שותפות עם פעילים ואקדמאיים יהודים-ישראלים, כדי להדגיש את העקרונות האוניברסליים של התנועה (חרות, צדק ושוויון) וכדי להזים את התעמולה הממשלתית על אנטישמיות.

לסיכום – המאבק למען צדק הוא קודם כל המאבק הקיומי של קורבנותיו הישירים של האי-צדק: אלה הנמצאים בשטחים הכבושים משנת 67', במחנות הפליטים וגם אלה החיים במג'ד אל-כרום (אחד היישובים הצפופים בארץ – 15 אלף תושבים על פחות מ-1500 דונם, לעומת 45 אלף תושבים על כ-22 אלף דונם בכרמיאל). אבל זהו גם מאבקם המוסרי והפוליטי של שוחרי השלום והדמוקרטיה בחיפה, תל אביב וכרמיאל ושל כל איש ואישה בעולם שאינם מסכימים ואינם משלימים עם העוול הנמשך מזה 70 שנה. שלוש המערכות (התנגדות פלסטינית רחבה, מסה קריטית של התנגדות ישראלית וסולידריות בינלאומית אפקטיבית) הולכות יחד ומחזקות זו את זו. ככל שההתנגדות והסולידריות עממיות יותר, הן תבאנה לקץ הכיבוש מהר יותר.

כמו במקרה של המשחק עם ארגנטינה וההופעה של שאקירה, גם החשש מביטול האירוויזיון עשוי לגרום לישראלים רבים לשאול שאלות ולחפש תשובות אחרות. חשוב שמעריציהם של מסי, שאקירה ונטע ברזילי ישמעו שהעניין של ירושלים הוא אכן עניין פוליטי בינלאומי. במקום להלין על "החרמת החברה הישראלית", השמאל צריך להסביר לחברה הישראלית שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. זה קשה מדי? לא נראה לי; המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) – ממש לא "שמאל סהרורי ושולי" – הזהיר כבר בשנת 2015 כי "במציאות בעלת מאפיינים של אפרטהייד תהיה ישראל מנודה ומוחרמת על ידי משפחת העמים".

רג'א זעאתרה הוא עיתונאי מחיפה. חבר הלשכה המדינית של תנועת חד"ש וממייסדי קבוצת "BDS48"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

נהגי אוטובוס בירושלים: "אתה יוצא לעבודה ולא יודע אם תחזור"

נהגי "אגד תעבורה" באזור ירושלים, רובם ערבים, נתונים לאלימות וגזענות מצד נוסעים. "זה ייגמר ברצח", הם חוששים. העדויות מצטברות וכך גם הנפגעים, אבל תלונות שהוגשו למשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור. משרד התחבורה: לא מכירים את התופעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf