למה אני הולך לדבר במועצת הביטחון של האו"ם

הפרת זכויות אדם היא עניין אוניברסאלי, ולכיבוש צריך להתנגד גם בניו יורק ולא רק בח'אן אל אחמר. לקראת נאומו ביום חמישי הקרוב (17:00 שעון ישראל), חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, כותב על מה ולמה הוא נוסע לדבר באו"ם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ממשלת ישראל, שטופת שכרון הכוח, מאמינה שהיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. מבית, כמעט שאין אופוזיציה בישראל, ואלו שאמורים היו להוות "חלופה" עסוקים באחד משניים: לשכנע את הישראלים עד כמה הם בשר מבשרו של משטר הכיבוש (ולכן ראויים לאמון הבוחר), או לתקוף את המדיניות מימין על מנת שישראל תגביר עוד יותר את דיכוי הפלסטינים.

ומחוץ, ממשל אמריקאי חסר אחריות בשילוב עלייתם לשלטון או התחזקותם של כוחות הנעים בין פרוטו-פשיסטיים (הונגריה, פולין) לבין ניאו-נאצים ממש (אוסטריה, גרמניה). ממשלת ישראל הנוכחית אינה בוחלת במתן לגיטימציה למשטרים ולמפלגות אלו – בתמורה לסיועם בחסימת כל מהלך בינלאומי נגד מציאות הכיבוש המתמשך.

במצב דברים זה, אפשר אולי לקבל בהבנה את עוויתות הזעם של הממשלה הנוכחית ושלוחיה, כאשר למרות טראמפ ואורבן, "אלטרנטיבה לגרמניה" ומפלגת החירות האוסטרית, ולמרות חידלונם של גבאי, לבני ולפיד – מסתבר, הפלא ופלא, שיש עדיין התנגדות לכיבוש, גם בישראל וגם בחו"ל. אוף, ואנחנו כבר חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, שיניחו לנו לעשות בפלסטינים כרצוננו – לנשל ולהרוס, לעצור ולהרוג – ואף אחד לא יפצה פה.

להזכירכם, הכיבוש הוא עניין בינלאומי

התנגדות זו רחוקה מלהיות חזקה דיה, ובוודאי שאינה מגיעה לסף הנדרש על מנת שתהיה חלק משמעותי ממכלול השיקולים של הבוחר הישראלי או של מקבלי ההחלטות. אבל היא חיה ובועטת, וזו הזדמנות לחזור והדגיש כמה עובדות יסוד.

השליטה הישראלית בפלסטינים היא עניין בינלאומי מובהק. ראשית, משום שכל סוגיה של זכויות האדם היא אוניברסאלית ואינה עניין פנימי של המדינה המפרה אותן. ושנית, משום שהכיבוש אינו עניין ישראלי פנימי ולא הישראלים הם שיחליטו אם להמשיך בו. הוא מתרחש מחוץ לגבולותיה הריבוניים של ישראל, וחל על עם אחר, שמבנותיו ובניו נשללות זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות.

ישראל נהנית משורה של הסכמים בינלאומיים – הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי הוא דוגמה מובהקת לכך – המעניקים לה הטבות כלכליות משמעותיות. אלא שהסכמים ויחסים אלו עם מדינות המערב אמורים להתבסס על ערכים משותפים של זכויות אדם ודמוקרטיה – וישנה סתירה מוחלטת בין ערכים אלו לבין השליטה האינסופית במיליוני נתינים חסרי זכויות פוליטיות. נתינים שישראל מקבלת את כל ההחלטות מעל לראשיהם, ואף שומטת את הקרקע מתחת לרגליהם במהלכים אינסופיים של נישול, החרבה ומניעת פיתוח. במעשיה, ישראל מפרקת את הסכמיה הבינלאומיים מבפנים, מאתגרת את הלגיטימיות שלהם וגודעת את הבסיס להם.

לכן, ברור לחלוטין שחובה עלינו לעסוק בכיבוש בפורומים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון של האו"ם. ישראל מהמרת על כך שמרכז הליכוד יוסיף להוביל מהלכים בפוליטיקה האמריקאית ושהאמריקאים תמיד יטילו וטו על החלטות מועצת הביטחון בנוגע להמשך הכיבוש. ישראל גם מהמרת על המשך עלייתם של כוחות לאומניים באירופה ובאמריקה, ועל עולם עתידי בו נחלוק "ערכים משותפים" חדשים, של לאומנות, עריצות הרוב והשתקת מתנגדים מבית.

אבל האם אפשר באמת לדעת שכיוון הרוח לא ישתנה? האם ישראל באמת שואפת להיות מזוהה כל-כך, ביחד עם סעודיה "הנאורה והמתקדמת", עם ממשל טראמפ? התנהלות צינית וקצרת רואי זו היא בראש ובראשונה עלבון להיסטוריה היהודית ולמוסר האנושי. ישראלים המוכנים לכרוך את עתידם עם אלה של טראמפ ובאנון צריכים אולי לשאול את עצמם מה דעתם על מפלגה כמו "אלטרנטיבה לגרמניה" – שרבע מיליון גרמנים הפגינו נגדה בברלין אתמול, משום שהם מאמינים באותם ערכים הומניסטיים שאנחנו בבצלם מנסים לקדם.

מכל הטעמים הללו, היה, יש ויהיה על מה לדבר נגד הכיבוש במועצת הביטחון, שלמרות הכול ממשיכה לגלות בו עניין. שגריר ישראל באו"ם מזועזע מהאפשרות שאתייחס ביום חמישי בניו יורק למתרחש בח'אן אל-אחמר. הוא צודק משני היבטים: אכן, אתייחס לכך; ואכן, יש מה להזדעזע – לא מהדברים שאומר, אלא מהמעשים שישראל מתכננת. "העניין הוכרע בבג"ץ!" זועק דנון. אבל שופטי בג"ץ מאז ומתמיד אישרו כמעט כל הפרה של זכויות פלסטינים, וגם כאן הם מיהרו לתת גושפנקא משפטית למדיניות התכנון המופרכת שישראל פיתחה, כבר לפני עשרות שנים, עבורה ועבור ומתנחליה: מציאות תכנונית שאינה מאפשרת בנייה פלסטינית "כחוק". נו ברצינות: זו לא הכרעה משפטית, זהו פורמליזם משפטי בשירות הכיבוש. ברור שכל אדם הגון חייב לצאת נגד הפשע הזה.

חייבים להתנגד לכיבוש. גם בח'אן אל-אחמר וגם בניו יורק. זה בדיוק מה שבצלם עושה ויוסיף לעשות – עד לסיום הכיבוש.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם. את נאומו המלא ביום חמישי הקרוב (17:00 שעון ישראל) ניתן יהיה לראות כאן בשידור ישיר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf