תה של שיבה עם חברים עזתים מעבר לגדר ולגז המדמיע

ביום שישי האחרון בין ערביים חלקתי שמיכת פיקניק עם ידידים יקרים, על גבעה כפרית בין שדות ומטעים. לגמנו תה מספלי חרסינה, מתובל בגז מדמיע ודמעות.

ממולנו צעדו מאות מפגינים, כפי שהם עושים מדי יום שישי כבר ארבעה חודשים, מנסים להגיע לגדר המפרידה בינינו ובינם, הגדר הסוגרת את שני מיליון תושבי עזה בכלא הגדול בעולם. שמענו יריות, ועוד יריות, ופיצוצים, והתאבכויות של גז מדמיע לבן בתוך עמוד העשן השחור מצמיגים בוערים. ואז יללה של אמבולנס, ועוד אחת, ועוד, ועוד. שישה ישראלים על שמיכת פיקניק בשדות, לוגמים מן התה הטוב, ומשקיפים על הצבא שלנו המטווח במפגינים הלכודים.

בניגוד לחיילים, אנחנו הוזמנו לשם. המארגנים הפלסטינים הזמינו אותנו לחלוק אתם תה של סולידריות, בשם התקווה המשותפת שלנו לעתיד בלי גדרות והרג, בו הפליטים יוכלו לחזור בו לבתיהם, לפלסטין. ארבעה חודשים אחרי תחילת "מצעד השיבה הגדול", עם יותר מ-1,750 פצועים ו-180 הרוגים, כ-7,500 מפגינים יצאו שוב לעמוד מול הצבא, ומאיתנו ביקשו רק לבוא לתה. הבאנו תרמוס, וקומקום, ושמיכה, ושתינו תה.

התקשרנו למארחים שלנו בטלפון, שמענו את קולותיהם מבעד לקולות הירי. לפתע עלתה נהמה גדולה מן ההמון: המפגינים הצליחו להפיל רחפן של גז מדמיע. הרענו יחד איתם, ובאותו הרגע הרוח שינתה כיוון והביאה איתה גז מדמיע שלא יועד לנו.

שישה ישראלים על הגבעה, במקום בו היינו צריכים להיות אלפים. צוותי תקשורת שעמדו בסמוך התעלמו מאיתנו לחלוטין. הנפנו גבוה דגלים, מקווים שהמפגינים יראו אותנו. רואים? הם רואים? בטלפון הם אמרו שכן, הם רואים אותנו, ולרגע קט מסיבת התה המטורללת הזו נראתה מדויקת לגמרי.

תוך שלוש דקות הופיעו החיילים. התה לא הזיז להם, אבל הדגלים מפריעים. הם ליוו אותנו משם, בנסיעה איטית דרך השדות תחת שקיעה מרהיבה.

ליד אותה הגדר באותו היום נפצעו 210 מפגינים, בהם 15 ילדים, מתוכם 45 נורו באש חיה. שני בני נוער מהעיר רפיח נהרגו בידי צלפים ישראלים: בילאל מוסטפא ח'פאג'ה, בן 17, ואחמד מסבח אבו תויור, רק בן 16, שמת מפצעיו למחרת. יהיה זכרם ברוך.

דלית באום פעילה בקבוצת returnsolidarity. על פעילות הקבוצה אפשר ללמוד כאן. את הסרטון יצר חיים שוורצנברג