שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

מעסיקים בערבה ניסו למנוע מנציגי "קו לעובד" לפגוש עובדי חקלאות תאילנדים

מאת |

נציגי הארגון נסעו לערבה לפגוש עובדים מתאילנד ולהסביר להם על זכויותיהם. הם נתקלו בקבלת פנים עויינת מצד המעסיקים שחלקם ניסו למנוע מהם להיפגש עם העובדים ורמזו כי הדבר יכול להעלות להם בפרנסתם. עדות אישית

כותבת אורחת: אנג׳י שו

בוקר שישי לפני חודש (24/2). בעודי מתכוננת בחיפזון לעזוב את תל אביב כדי לנסוע לערבה, רצתי לשירותים ותפסתי שני בקבוקים של קרם הגנה. זה היה הפריט האחרון ברשימה שלי, עבורי, ועבור שני עובדים ומתנדבת של קו לעובד. עמדנו לבלות יומיים בערבה, במטרה לפגוש עובדים תאילנדים במושבים שונים באזור. נאמר לי שסופ"ש בדרום "ירגיש כמו קיץ". שמחה שזכרתי את קרם ההגנה, הרגשתי מוכנה לצאת לדרך: היו לנו "זכותונים" – פליירים מפורטים עם זכויות עובדים לחלק לעובדים התאילנדים, טפסים לתת להם אם ירצו לדווח על תלונות, רכב מושכר והזמנתי גם מקום לינה עבורנו לליל שישי. עכשיו, בראיה לאחור, זה אירוני לחשוב כמה השקעתי בהגנה מהשמש וכמה מעט התכוננתי לעוינות שנפגוש.

פעם בחודש מבקר צוות של קו לעובד עובדי חקלאות תאילנדים שעובדים וחיים בקיבוצים ומושבים שונים ברחבי הארץ. אנחנו מביאים איתנו חומרי מידע, עונים לשאלות, מצלמים תמונות של תנאי המחיה והעבודה שלהם ואוספים תלונות לרשויות האחראיות מעובדים שמעוניינים בכך. רוב מה שאנו שומעים ורואים בביקורים החודשיים שלנו  הוא בגדר ה"שגרתי": המשכורות נמוכות בהרבה משכר המינימום הקבוע בחוק, הזכויות הסוציאליות חלקיות ביותר, תנאי המחיה קשים ולפעמים גם לא-אנושיים, ותמיד העובדים מקבלים את פנינו בהתלהבות מעצם העניין שאנחנו מגלים במצבם. רק בפעמים נדירות התערבו מעסיקים במהלך ביקורים אלו. היו מקרים בהם הם אפילו הבינו וקיבלו את תפקידנו כארגון זכויות עובדים. בפעמים אחרות, הם ביקשו מאיתנו לעזוב. לרוב, ביקורי השבתות הללו עוברים ללא הפתעות.

קבלת פנים עוינת

כשנכנסו למושב הראשון, צופר, לא ציפינו למשהו שונה. כשנסענו לנקודת המפגש שקבענו עם העובדים, הבחנו שאין שם אף עובד. במקומם ראינו חמישה גברים יושבים במעגל צפוף. האינסטינקט הראשוני שלנו הסתבר כנכון, הם היו מעסיקים. המשכנו לנסוע לאזור של מגרש פתוח בו ראינו עובדים מתחילים להיאסף. כשיצאנו מהאוטו, גבר אחד אמר לנו שאנחנו חייבים לעזוב ושאסור לחנות שם. תוך כדי שהתחלנו לנסוע משם ראינו שתי משאיות מגיחות מאחורינו. שני הקולגות שלי התחילו לדבר עם העובדים בזמן שאני הזזתי את הרכב. כשחזרתי למקום המפגש כבר נאספו שם מעסיקים רבים, במרחק של שישה מטרים מהעובדים.

> עובדי חיפה כימיקלים לא נאבקים בבריאות הציבור, הם נלחמים על פרנסתם

ארכיון: עובדי חקלאות תאילנדים נוסעים על טרקטור בתחילת יום עבודה במושב (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

ארכיון: עובדי חקלאות תאילנדים נוסעים על טרקטור בתחילת יום עבודה במושב (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

ניגשתי אליהם והצגתי את עצמי כרכזת תחום עובדי חקלאות בעמותת קו לעובד. מיד התחילו ההאשמות, בדיחות ציניות, צחוקים ממורמרים ויותר מכל, נשלפו טלפונים רבים כדי לצלם ולהקליט אותי תוך כדי הקנטה. קבוצת המעסיקים שהתקבצה מנתה מעל חמישה עשר גברים, עימם ניסיתי לשוחח בישירות ובכנות בנוגע למטרת ביקורנו. הם מצידם המשיכו במטח ההאשמות ושאלות.

אם שילמתם לעובדים שלכם את כל הזכויות שלהם כפי שאתם טוענים, אמרתי, הנוכחות שלנו לא אמורה להפריע לכם. ההסברים שלי נפלו על אוזניים ערלות, והתחלתי להרגיש אי-נוחות בזמן שהוקפתי על-ידי חצי מעגל של מעסיקים. בזמן שהם 'צחקו', אחד מהם אמר לי: "אנחנו חושבים שההורים שלך לא הרביצו לך מספיק בתור ילדה, ובגלל זה את חושבת שמותר לך לעשות מה שאת רוצה".

המתרגמת התאילנדית והתחקירן שלנו ניסו להמשיך בפרזנטציה שלהם לעובדים ולענות על שאלותיהם, אבל המתח היה מוחשי לכולם. כמה מעסיקים אמרו לי שאנחנו ב"קו לעובד" אשמים בכל "הנזק שיקרה". כשהתעקשתי להבין מה כוונתם, מעסיק אחד ענה לי: "70 אחוז מהעובדים כאן כבר לא יהיו מועסקים שבוע הבא". כשהבהרתי שאסור לפי חוק למעסיקים לפטר עובדים מפני שנפגשו איתנו כדי ללמוד על זכויותיהם, הוא התעלם והמשיך להצהיר שזה יהיה באשמתנו. מעסיק אחר אמר לי, "אנחנו שמאלנים! רק חכי שיגיעו האחרים. הם לא יהיו כל כך נחמדים כמונו". הרגשנו מאוימים ועזבנו במהרה.

המעסיקים חיכו לנו בכל מושב

למרות הקושי הגדול בתחנה הראשונה, החלטנו להמשיך לחצבה, שם כבר המתינו לנו עובדים נוספים. כשהגענו ראינו עשרות עובדים מתקדמים לקראתנו ומכוונים אותנו למגרש חניה פתוח, סמוך למגרשי כדורסל. תושבים מקומיים שעברו לידנו, הביטו קצת בנעשה והמשיכו לענייניהם.

למעלה ממאה עובדים התכנסו במגרש, התחלנו לחלק את הזכותונים ולענות על השאלות שנאספו לקראת בואנו. לפתע, מכונית נסעה לכיווננו ונעצרה בסמוך לעובדים. ניגשתי לנהג, הצגתי את עצמי אבל הוא קטע את דבריו ואמר שעלינו לעזוב. הסברתי שנעזוב לאחר שנסיים את פעילותנו וחזרתי למפגש. מספר דקות חלפו וניגשתי אליו בשנית, הפעם הוא סירב לשוחח עימי ורק הצהיר שהוא בטלפון עם המשטרה ומבקש את הגעתם. הרגשנו אחריות כלפי שלומם של העובדים ורצינו להימנע מכל פעולה שתחמיר את המתח, לכן סיימנו מוקדם מהצפוי את פעילותנו וביקשנו מהעובדים לחזור למגוריהם תוך כדי שאנו צועדים לרכב שלנו.

שמחנו שקבוצת העובדים הבאה הסכימה לפגוש אותנו מחוץ למושב, בתחנת הדלק הסמוכה והריקה מאדם. התכנסנו מסביב לשולחנות וכסאות קפה ארומה, והרגשנו את ההקלה כאשר לא נאלצנו להביט כל הזמן מעבר לכתף או לחשוש מכל עובר אורח במקום. כשהעובדים הגיעו יכולנו לקחת את הזמן הנדרש לענות על שאלותיהם, להדריך אותם לגבי זכויותיהם ולאסוף תלונות מהמעוניינים בכך. כמו מרבית העובדים התאילנדים בישראל, גם הם לא קיבלו תלושי שכר, כבר מעל שנה. לעובד אחד היה תלוש שכר בעברית משנת 2015 והעובדים היו נלהבים לעבור ולקבל מאיתנו הסברים לגבי הרשום בתלוש.

> ימים של סולידריות: עיתונאים, נהגים, מטפלות ומלצרים בשורת מאבקי עובדים

עובדי חקלאות תאילנדים בפגישה עם נציגי "קו לעובד" במושב חצבה. 24 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

עובדי חקלאות תאילנדים בפגישה עם נציגי "קו לעובד" במושב חצבה. 24 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

קבוצת עובדים אחרונה לשישי התארגנה למפגש איתנו במושב עידן, ולמרות שהיינו מותשים וחרדים החלטנו לא לאכזב אותם ולהגיע. העובדים כיוונו אותנו למגרש כדורגל, היכן שהם כבר החלו להתכנס במושבי היציע. תוך כדי המפגש עימם, שתי מכוניות חולפות נעצרו בצד המגרש. בכל פעם ניגשתי והצגתי את עצמי, והנהגים ציינו כי הם רק היו סקרנים להבין מה סיבת ההתכנסות. אבל בפעם השלישית המכונית לא עצרה בקצה המגרש, אלא המשיכה לנסוע לתוכו, לכיווננו, במהירות ניכרת. עצרתי את הליכתי לקראתה וכל הנוכחים נעמדו מהלחץ. הנהג עצר את המכונית מטרים ספורים ממני ולחץ על הצופר למשך עשר שניות ארוכות לפחות. לאחר מכן קפץ מהרכב והחל לצעוק על כולם שעלינו לעזוב תוך כדי שהוא צועד בכעס במעגלים מסביב לעובדים.

מכיוון שהאווירה היתה אלימה במיוחד וכמעט סיימנו את השיחה, החלטנו לעצור ולצאת במהירות בכדי למנוע החמרה. נכנסנו כולנו לרכב, וכאשר ניסינו לצאת ממגרש החניה ראינו שמכוניות נוספות הגיעו למגרש. אחת מהן ניסתה לחסום את דרכנו. לבסוף הצלחנו לעבור ולהחל בנסיעה כדי לצאת מהמושב. תוך כדי נסיעתנו בחושך המוחלט של הערבה, אחד העובדים התקשר לומר שראה מכוניות יוצאות לעקוב אחרינו. במשך 20 דקות סוראליסטיות בדרכנו למקום הלינה שארגנו, לא הפסקתי להביט בחשש במראה הצדדית.

> "אני צריכה את הכסף, עבדתי בשבילו, הוא שלי"

עובדי חקלאות תאילנדים בפגישה עם נציגי "קו לעובד" במגרש הכדורגל במושב עידן. 24 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

עובדי חקלאות תאילנדים בפגישה עם נציגי "קו לעובד" במגרש הכדורגל במושב עידן. 24 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

למרות שתכננו לפגוש עובדים גם במהלך השבת, החלטנו לבטל את מפגשי הקבוצות הגדולות ולנסות להתרכז במפגשים עם קבוצות עובדים קטנות במגוריהם בלבד. בעין יהב, לאחר שנפגשנו עם קבוצה של 6 עובדים, אחד מהם ציין שקבוצה נוספת התכנסה כדי להיפגש איתנו והוא יכול להוביל את דרכנו. לאחר עשר דקות הליכה במושב, הבחנו שעוקבים אחרינו. באותו הזמן, עובד נוסף התקשר לומר שהמעסיקים "מחכים לנו" במגורי העובדים. התקשרנו בלית ברירה למתנדבת שנשארה ברכב וביקשנו שתבוא לאסוף אותנו מהדרך. בעודה נוסעת לקראתנו, הגברים שעקבו אחרינו החלו לצלם את הרכב והנהגת. שניות לאחר שנכנסנו כולנו לרכב הגיח רכב על אופנוע שנסע במהירות לכיווננו. הוא נסע צמוד אלינו לאורך כל הדרך עד שיצאנו משער המושב, שם הסתובב וחזר על עקבותיו.

אמנם ביטלנו את מפגשי העובדים הגדולים, אבל בפארן למעלה מ-40 עובדים התכנסו כדי לפגוש אותנו. לאחר ששמעו שמעסיקים מונעים מאיתנו לפגוש עובדים, הם החליטו לצעוד אל מחוץ לשער המושב. בעודנו בדרך, העובדים התקשרו לעדכן שהמעסיקים "הגיעו" והם דורשים מהעובדים להתפזר ולעזוב, תוך כדי שהם ממתינים לנו. למרות הקושי העצום והאכזבה, החלטנו לא לנסוע. לאחר כל מה שעברנו ביממה האחרונה, לא היינו בטוחים שבכלל נצליח לקיים מפגש פורה עם העובדים, ובעיקר חששנו שהמפגש עם המעסיקים ילווה באלימות והטרדות.

בהמשך השבת הצלחנו להיפגש עם עוד מספר קבוצות קטנות, לאחר שנסענו עמוק אל תוך השדות כדי להגיע למגוריהם – כל כך עמוק שכדי למצוא את דרכנו החוצה, אחד העובדים נאלץ להצטרף אלינו לניווט. בזמן שהסברנו לעובדים על זכויותיהם לשכר מינימום, שעות נוספות, הפסקות במהלך יום העבודה ועוד, לא הצלחנו להשתחרר מהחשש שמעסיקים יפתיעו ויופיעו במקום, וכל רעש הקפיץ אותי לבדוק שמפתחות הרכב בכיסי. מאוחר יותר ברכב, שיחררנו קצת חרדות עם צחוק ודיבורים על "המערב הפרוע" של הערבה, איפה שנרדפנו משל היינו פושעים.

מה היה כל כך מסוכן בנו? במה שעשינו?

ממה המעסיקים כל כך חששו? הם חששו מכך שהעובדים ילמדו על זכויותיהם וידרשו אותם. שהם ידרשו שכר מינימום, חופשות או חגים. שהם ידרשו בדיוק מה שמגיע לכל עובד ישראלי, כפי שמבטיח להם החוק. במציאות המורכבת של ענף החקלאות החקלאים בעצמם נאבקים בממשלה, בתקנות, במזג האויר והגלובליזציה. אבל הסיפור של סוף השבוע בערבה הוא פשוט ובהיר: לעובדים עומדת הזכות להתכנס ולקבל מידע בנוגע לזכויותיהם, כעובדים וכבני אדם. מה שחווינו מדגים כיצד אותם מעסיקים רואים בעובדיהם משל היו רכושם, מחליטים עבורם מה מותר להם לעשות, היכן מותר להם להיות, ואפילו את מי מותר להם לפגוש – גם בשבת, ביום המנוחה היחידי שיש להם.

> צפו: שוטר בועט ומכה נהג משאית בירושלים המזרחית

קראוון המשמש למגורי עובדי חקלאות תאילנדים במושב נאות הכיכר. 25 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

קראוון המשמש למגורי עובדי חקלאות תאילנדים במושב נאות הכיכר. 25 בפברואר 2017 (צילום: אנג'י שו)

מה שראינו, פעם אחר פעם, הוא כיצד הפחד של המעסיקים מנוכחותנו מתורגם לעוינות, וחוסר רצון מוחלט אפילו לשוחח עמנו ולהבין מה בעצם אנחנו עושים. אם כך נוהגים המעסיקים בנו, אפשר רק לדמיין כיצד הם מגיבים כאשר עובד מעיז לשאול או לבקש את זכויותיו. באווירה הזו, ספק אם בכלל העובדים יעיזו להעלות דרישות ולו בסיסיות למול מעסיקיהם.

כ-22,000 אלף מהגרי עבודה תאילנדים בחקלאות בישראל שקופים. כל יום אנחנו אוכלים מהתוצרת שהם עבדו קשה לייצר, מבלי לחשוב ולו לרגע על המציאות שהיא מנת חלקם בארץ. לאחר סוף השבוע הזה, נהיה לי ברור במיוחד שיש מעסיקים שיעשו כל שביכולתם לשמור על העובדים שלהם שקופים לאורך כל הדרך. למרות כל מאמצינו, לא הצלחנו לפגוש רבים מהם. עד שזכויותיהם הבסיסיות של מהגרי העבודה לא יובטחו, הם ימשיכו להיות פגיעים ומנוצלים רחוק מהעין. מעסיקים ימשיכו לראות בהם 'רכוש' ו'כלי עבודה', ולא בני אדם.

קולות בשפה התאית המשיכו להדהד ברכב כשעוד ועוד עובדים התקשרו וביקשו שנבוא לבקרם. בלב כבד נאלצנו להתנצל על שלא נספיק הפעם והבטחנו שננסה לחזור בקרוב. העובדים המאוכזבים נסוגו למגוריהם במושבים ואנחנו נסענו חזרה למרכז, רחוק מהערבה.

תגובות:

מערכת "שיחה מקומית" פנתה למועצה אזורית ערבה תיכונה – לה שייכים היישובים המוזכרים בכתבה – בבקשה להתייחס לטענות שעלו בכתבה. מהמועצה נמסר כי "המקרה שתואר לא מוכר לנו. נשמח לקדם עם קו לעובד כל מהלך לרווחת העובדים. קו לעובד מוזמנים להיפגש אתנו בכל עת".

פנינו גם למזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל אבשלום (אבו) וילן וזה מסר בתגובה כי: "אנחנו לא גוף שיפוטי או משטרתי, אלא פדרציה של ארגוני חקלאים. עמדתנו היא שעל החקלאים לקיים את כל חוקי המדינה כהלכתם".

אנג'י שו היא רכזת תחום מהגרי עבודה בחקלאות, קו לעובד. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+.

> חיפה חוזרת להיות בירת התרבות הפלסטינית

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf