מערכת החינוך לא המציאה את הכחשת הכיבוש

אנחנו אוהבים לדבר על השטחים הכבושים. משום שהשטחים שותקים, מתמסרים ולא זורקים עלינו אבנים. פיתחנו לנו ארסנל גדול של טיעונים והצדקות, שאנחנו אוהבים לשנן לעצמנו: הבטיחו לנו אותם, היגלו אותנו מתוכם, תמיד ערגנו אליהם, הם היו שוממים, קנינו אותם בכסף, הפרחנו אותם, חידשנו ימיהם, הגנו עליהם, שפכנו את דמינו – ולכן השטחים הכבושים הם שלנו, ולכן הם לא יכולים להיות כבושים.

שום טיעון מאלה לא מצדיק 50 שנות שלטון צבאי על מליוני פלסטינים משוללי זכויות אדם, אבל יש לנו שיטה: אנחנו מדלגים מטיעון לטיעון, שוב שוב, וחזור חלילה, עד שבני השיח שלנו מתבלבלים ומתייאשים. אנחנו תמיד מנצחים בוויכוח עם עצמינו, ותמיד צודקים. עד הפיגוע הבא, עד הוויכוח הבא.

על השטחים הכבושים קל לדבר, על האנשים הכבושים הרבה פחות. את זה מערכת החינוך לא המציאה, זה התהווה עם ראשית הציונית. כך הומצא סיפור הטרשים החשופים והביצות הממאירות שהיו ריקים מאדם, ממתינים רק לנו.

האנשים הנשכחים, הפליטים, הכבושים

אני יודע שזה סיפור מדומיין, כי כבר אז היו מעטים, שבכל זאת ראו. למשל, המחנך יצחק אפשטיין שכתב בשנת 1905: "דבר אחד שכחנו: יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה [..] ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד שאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?".

בעקבות המלחמה ב-1948, נוספו אל האנשים הנשכחים שלא ראינו, עוד אנשים – פליטים שהמשכנו לא לראות. כך נכתב בספר הלימוד "ארצי" (הוצאת יזרעאל, 1950, עמוד 61): "טוב מאוד שמצאנו את ארצנו עזובה ושוממה. טוב שכל חלקת אדמה שרכשנו לנו, הוצאנו משיני הסלעים החשופים, מהביצות הממאירות או מהחול השומם, מבלי שיוכלו שונאינו (שמספרם רב מאוד) לבוא אלינו בטענות, כי לקחנו ממי שהוא את חלקת אדמתו".

הטקסט הזה נכתב שנתיים בלבד לאחר שכ-750 אלף פלסטינים היו לפליטים, בשעה שבתיהם טרם נהרסו, ועשרות אלפי יהודים (פליטים בעצמם) נכנסו להתגורר בהם. ובכל זאת הצלחנו לא לראות, ואת הילדים שלנו לימדנו שדווקא טוב שהארץ הייתה ריקה, כי ככה אין לנו אויבים (אף שמספרם רב מאוד) והבית שאנו גרים בו לא היה שייך לאף אחד (אף שאנו מתגאים בהיותו בית בסגנון ערבי).

> רק מאבק משותף יכול להצמיח עתיד משותף

בשנת 1967 נוספו אל האנשים הנשכחים והאנשים הפליטים גם אנשים כבושים, אבל לחברה הציונית, ולמערכת החינוך בתוכה, הייתה תשובה מוכנה: התעלמות. כך אנו מספרים לילדנו, בספר לימוד לכיתות ו': "בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, שטחי יהודה ושומרון, שכאמור לא היו עד אז בידי ישראל, עברו לשליטתה. כיום מתגוררות באזור הזה אוכלוסייה ערבית ואוכלוסייה יהודית. האוכלוסייה הערבית מונה (לפי הערכות) 1.5 – 2.5 מיליון נפש, והיא חיה לרוב ביישובים עירוניים […] האוכלוסייה היהודית מונה קרוב ל-400 אלף תושבי, והיא מתגוררת בכ-125 יישובים." (כאן עמוד 156). אידיליה שכזאת – "עברו לשליטתה" בדרך נס, יהודים וערבים חיים זה לצד זה, בשוויץ של המזרח התיכון.

את תמונת המציאות האינפנטילית הזאת משמרים גם בכיתות התיכון. הנה מתוך ספר הלימוד "ישראל במאה ה-21 – ספר הכנה לבגרות": "ההתיישבות ביהודה ושומרון מתקיימת כל השנים בתנאים של אי-ודאות ביטחונית ופוליטית […] הקירבה הגיאוגרפית בין ההתיישבות היהודית לבין זו הערבית מביאה להתרחשותם של אירועי אלימות קשים בין האוכלוסיות, ופוגעת בביטחון המרחבי של היישובים ולאורך הדרכים. לפיכך, כדי לשפר את הנגישות אל היישובים היהודיים ואת ביטחון התנועה בדרכים, הופרדו תשתיות הכבישים המובילים אל היישובים הערביים מאלו המובילים אל היישובים היהודיים, והוגברה נוכחותם של כוחות צה"ל באזור" (כאן, עמוד 207).

כיבוש צבאי? שלטון צבאי? לא, לא, לא! זאת הקירבה הגיאוגרפית "שהביאה" את האלימות, ובגלל האלימות "הוגברה נוכחות צה"ל". עולם הפוך ושיקרי שבו הצבא מוצג כתוצאה ולא כסיבה. וכדי להעמיס חטא על פשע, אנחנו מתהדרים בכך שיש לנו אחלה חינוך, שהרי המטרה השניה מבין מטרות החינוך בישראל היא: "לפתח יחס של כבוד לזכויות אדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". אתם רואים שאנחנו בסדר? תראו לי מדינה ערבית אחת שיש לה מטרות חינוך יפות שכאלה.

> הצבא יפתח מחדש את חקירת מותה של חיילת שנקבע כי התאבדה

צעד ראשון לתיקון החינוך – סיום הכיבוש

חמישים שנים שאין אנשים כבושים, לא בישראל ולא במערכת החינוך של ישראל. ובוגרי החינוך הזה, הרי הם אלה שגדלים להיות הורים, מורים וכותבי ספרי הלימוד. דור לדור יביע אפס. האנשים הכבושים לא קיימים, ממש כשם שלא ראינו את הוריהם, האנשים הפליטים, וכשם שלא ראינו את הורי-הוריהם, האנשים הנשכחים.

בשנת 1612 (!) התפרסם בגרמניה חיבור פורץ דרך בתחום החינוך, תחת הכותרת: "תוכנית רטיצ'י לתיקון דרכי הלמידה". המוטו של התוכנית היה: Per inductionem et experimentu omnia, ובעברית: הכול באמצעות חקירה והתנסות. מתוך מסמך עתיק זה נתגלגלה אלינו שיטת ההוראה באמצעות חקר וגילוי. אחד העקרונות של השיטה, כפי שנוסחה כבר לפני 400 שנים, הוא: "תחילה הדבר עצמו, ואחר כך מהלכו". כלומר, קודם יש להציג לתלמידים את העובדות, ולאחר מכן התלמידים יחקרו ויעבדו אותן לתובנות.

אלא שבחינוך העברי, כבר מראשית הציונות, אי אפשר היה לביא את העובדות לכיתה, ואף לא למרחב הציבורי, בתקשורת למשל. ההורים, המורים והתלמידים לא נכונים ולא מיומנים לראות. זה מודגם לנו היטב ברדיפתו של שר החינוך נפתלי בנט, אחרי שוברים שתיקה. לאמור: רק אל תשברו את השתיקה והעיוורון.

החינוך העברי לא השתנה במהלך שנות הכיבוש, כי ההתעלמות הייתה ונותרה הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הנוראה שאנחנו אחראים לה. אבל אין זה בכוחה של מערכת החינוך לשנות את המציאות. בתי הספר הם לא המקום לתקן את מה שהחברה הבוגרת אינה מסוגלת לראות. הסיבה והתוצאה הם הפוכים: החינוך לא יכול להביא לשלום ולסיום הכיבוש, אלא הפוך: צעד ראשון לתיקון החינוך הוא סיום הכיבוש.

> גם הפלסטינים משתתפים בתאטרון הכיבוש