מפלגת העבודה והמשבר הרעיוני של השמאל

על רקע האלימות המתגברת, השינויים האזוריים וחזרת הסוגיה הפלסטינית לשיח הפוליטי הישראלי, השמאל נדרש לחשיבה יצירתית ומפוכחת שתציע אופק לחיים משותפים. במקום זאת בחרה מפלגת העבודה לאמץ תוכנית פוליטית חדשה, מבולבלת ומלאת סתירות, המהווה בגידה לא בפתרון שתי המדינות, אלא באינטרסים של שני העמים החיים כאן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ועידת מפלגת העבודה החליטה בשבוע שעבר להיפרד מפיתרון שתי המדינות. לא קדמו להחלטה דיונים סוערים, והיא לא לוותה בכותרות ענק. אלמלא חילופי העקיצות בין נתניהו להרצוג בימים שאחרי, ספק אם מישהו היה שם לב. יותר מההחלטה עצמה, משיכת הכתפיים שבה היא התקבלה היא הנקודה החשובה.

אני לא יודע אם פתרון שתי המדינות מת, כמו שכולם מזדרזים להכריז. אין נקודות אל-חזור אמיתיות בפוליטיקה. מה שברור הוא שהתהליך המדיני והפוליטי שהיה אמור להוביל אליו הגיע לסוף דרכו. הנוסחה היתה משא ומתן בין ממשלת ישראל לאש"ף בתיווך אמריקאי, אבל ישראל לא רוצה, אש"ף מייצג רק חלק מהעם הפלסטיני, והאמריקאים מתנתקים מהמזרח התיכון. הגזרים שישראל היתה אמורה לקבל בתהליך – ובראשם לגיטימציה מכל מדינות האזור – נראים פחות רלבנטיים לנוכח השינויים במזרח התיכון. מנגד, הרבה פלסטינים לא מרגישים שחצי-מדינת חסות מפורזת ומוקפת על 22 אחוז מפלסטין/ארץ ישראל היא יעד מלהיב כל כך, ואפילו את זה הם מתקשים להשיג.

אנחנו בשלביה הראשונים של מערכה חדשה ביחסי היהודים והפלסטינים. בעניין הזה הרצוג צודק: בשמאל הישראלי נדרשת חשיבה מחודשת, שתביא בחשבון גם את ההתפתחויות האזוריות והגלובליות. הבעיה היא שרוב הכוחות הרציניים (מפלגות, מכוני מחקר, עיתונאים, אינטלקטואלים) מעדיפים להתחפר במקום עם רעיונות משנות השמונים והתשעים, או פשוט להצטרף לימין. ככה גם נראה הדיון במפלגת העבודה – מאבק בין רומנטיקנים של אוסלו ו"מורשת רבין" לבין מי שמציעים לאגף את נתניהו מכיוון הבית היהודי.

במתח הזה, אימצה מפלגת העבודה תוכנית מלאה סתירות פנימיות: מצד אחד משלימים את גדר ההפרדה, מצד שני מכריזים שזה אינו קו הגבול. מקפיאים את הבנייה מחוץ לגושים אבל לא מפנים התנחלויות. מעבירים את החלק מעבר לחומה של מזרח ירושלים לידי הרשות הפלסטינית, וכן אזורים נוספים בגדה, אבל באופן "חד צדדי". נכנסים למלחמה עם המתנחלים על ההקפאה, אבל לא באמת מפנים.

השאלות שנותרות ללא מענה: מי אמר שהפלסטינים ירצו לקבל אחריות על השטחים שישראל תעביר לרשותם? ואולי, בתמורה לשמירה על השקט, הם יבואו בדרישות נוספות? כיצד מתבצע ההליך שבו ישראל שוללת את תעודות הזהות מ-100 אלף תושבים במזרח ירושלים? מה מוגדר כ"גושי התנחלויות?" מעלה אדומים בפנים? ואריאל? וקריית ארבע? שלא לדבר על הפגם הבסיסי באימוץ תוכנית שהמשמעות שלה בפועל היא אפרטהייד: שתי מערכות חוק לשתי אוכלוסיות החיות זו לצד זו, באותו השטח. ומי בכלל ערב שהרשות הפלסטינית תשרוד כדי לבצע את כל התפקידים שמפלגת העבודה מבקשת להטיל עליה?

ברקע מרחף הפרדוקס של החד צדדיות: כל הצעדים המסובכים שישראל מסרבת לעשות במסגרת המשא ומתן כחלק מתהליך של בניית אמון או פיתרון ביניים (כמו הקפאת או פינוי התנחלויות), היא אמורה לעשות בלי לקבל שום דבר בתמורה, ובלי שאף אחד יקח אחריות בצד השני. בקיצור, לא מובן מה המהלך כולו אמור להשיג. הרי זה אינו פיתרון קבע, ואפילו לא פיתרון ביניים. אז למה לטרוח?

> ארבעה גוונים של שמאל מול ימין אחד גדול

יצחק הרצוג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יצחק הרצוג. לאגף את נתניהו מימין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

האתגר של השמאל

אנחנו חיים במציאות דו לאומית: שני עמים שחיים תחת אותו משטר, באותה מדינה, אולם בעוד ליהודים יש זכויות מלאות בכל מקום בארץ, הפלסטינים מוחזקים תחת מערכת מסובכת שמפרידה אותם למערכות חוק שונות: אזרחים, תושבים במזרח ירושלים, נתיני המשטר הצבאי בגדה, ו-2 מיליון האסירים בעזה. בטווח הקצר, המצב הזה משרת היטב את הציבור היהודי, שנהנה מכל המשאבים הכלכליים והפוליטיים. בטווח הבינוני-ארוך, מדובר באסון לשני העמים. חוסר היציבות הוא מובנה, והפיצוצים האלימים הם רק שאלה של זמן והזדמנות, במיוחד מכיוון ששני העמים מעורבבים זה עם זה לחלוטין, בכל חבלי הארץ – במישור החוף ובגדה, בירושלים, בנגב ובגליל.

הגישה של נתניהו ויעלון – של תחזוק המצב הקיים באמצעות צעדים צבאיים לצד "הקלות" אזרחיות – עבדה עד לפני שנתיים בערך. אזרחי ישראל נהנו משלום ושגשוג בלי להידרש לוויתורים. בזמן האחרון המצב משתנה: האלימות מתגברת והלחץ המדיני על ישראל גדל. ההידרדרות איטית, אבל מורגשת היטב. אם לפני ארבע או חמש שנים העניין הפלסטיני בקושי השתחל לחדשות, היום כולם מתעסקים בו. עד לא מזמן יאיר לפיד או שלי יחימוביץ לא היו מוכנים לדבר על הפלסטינים גם תחת חקירת שב"כ. היום יחימוביץ תוקפת את בוז'י על המצע החדש ולפיד הוא שר החוץ מטעם עצמו של ישראל.

על הרקע הזה, של חזרת העניין הפלסטיני, בולט במיוחד הכישלון של השמאל. במושג "שמאל" אני מתכוון לכל הכוחות שמעניינים לפעול כדי לתת זכויות חוקיות שוות לכל האנשים שחיים בין הים לירדן, בין אם מדובר בשתי מדינות, מדינה אחת או כל פיתרון אחר (חלקו השני של המושג "שמאל", אליו אני לא מתייחס בטקסט הזה, הוא השאיפה להפוך את השוויון למהותי: צמצום פערים, צדק חברתי, מאבק באפליה, בניצול ובגזענות).

בעיני, חשיבה שמאלית מתחילה מההכרה שיהודים וערבים יחיו אלו לצד אלו בארץ הזו תמיד. שיש עם יהודי-ישראלי כמו שיש עם פלסטיני, ושלשני העמים יש זכויות פוליטיות ולאומיות. הימין נוקט בצעדים שנועדו לחזק את העליונות היהודית: להעביר עוד אדמה לרשות היהודים, להעיף את הפלסטינים מהכנסת, לאסור על הפצת הנרטיב הפלסטיני, לדכא הפגנות, לאסור התארגנויות פוליטיות, ועוד. מי שחושב שזה ייגמר בטוב לא למד כלום מההיסטוריה.

סוף הדרך של הפוליטיקה הימנית ברור לחלוטין: מלחמה בין היהודים לערבים ובין היהודים והערבים לבין עצמם, שאחריה יהיה איזשהו הסדר. העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל יכולה לדחות את הקץ, אבל לא למנוע אותו. אם דעא"ש או כוחות דומים יקנו אחיזה רצינית בחברה הפלסטינית, נתניהו והימין יוכלו להאשים רק את עצמם, אחרי שבמשך שנים ועשורים הם חיסלו כל כח פוליטי מקומי פרגמטי יותר (לכן אני גם לא בטוח שהחגיגות בימין על סוף עידן אוסלו מוצדקות, כי מלוא המשמעות של העידן החדש טרם נחשפה בעינינו).

השמאל אמור לייצג גישה הפוכה: מתוך ההכרה שחיים פה יהודים וערבים, צריך למצוא דרך להתחלק במשאבים באופן הוגן, להתגבר על כאב ואכזבות הדדיות, ולבנות בסבלנות חיים משותפים. פשוט כי זו המציאות, ואין דרך אחרת. מי שפועל לשלילת זכויות מפלסטינים (כמו הפקעת תושבות מ-100 אלף איש), לסגירת עוד אנשים מאחורי חומות, להרחקת חברי כנסת ערבים – הוא וריאציה לא מוצלחת במיוחד של המחשבה הימנית. זה הכל. הבגידה של הרצוג היא לא בפיתרון שתי המדינות ולא בהיסטוריה של השמאל. הבגידה היא באינטרס האמיתי של כלל אזרחי ותושבי ונתיני ישראל, יהודים וערבים.

תפיסת עולם ימנית מפרשת את המצב במזרח התיכון כמסוכן מאי פעם, ולכן מבקשת להסתמך על כח ולהימנע מצעדים משמעותיים. אבל לשמאל יכולות להיות תשובות לגישה הזו. אפשר למשל לציין את העובדה שבפעם הראשונה בהיסטוריה, לא רק שאין שום איום קיומי על ישראל ברדיוס של אלף קילומטרים ויותר, אלא שכל הצבאות הערבים נעלמו מהזירה. אפשר להזכיר שגישת "הגדרות וחיות הטרף" של נתניהו אינה נותנת מענה לאתגר המשמעותי ביותר – איך יצליחו היהודים והערבים לחיות ביחד בתוך תחומי מדינת ישראל והשטחים. איך נותנים מענה לשאיפות הלאומיות של שני העמים, איך יוצרים שוויון חוקי בין כל האזרחים ואיך מגיעים לפשרה שניתן לחיות איתה בשאלות הגדולות של הדת והצדק ההיסטורי. הבעיה היא שגם מי שמציגים את עצמם כאלטרנטיבה לביבי בורחים מהבעיה הזו לטובת כל מיני הסדרי שליטה בפלסטינים.

החומה באזור בית ג'אלה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החומה באזור בית ג'אלה. הכחשה של מציאות החיים המשותפים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בשבחי הכוחות הליברליים

בשמאל הרדיקלי, שמבין טוב יותר את נקודת המבט הפלסטינית, המצב גם לא מזהיר. שם יש בריחה משאלות רציניות של כח ואחריות לכל מיני רעיונות אוטופיים או מהפכניים, שנראים מאוד לא אטרקטיביים על רקע מציאות אזורית כיאוטית ואלימה כל כך. לפעמים אני מרגיש שעצם הרעיון של שמאל ישראלי נמאס על השמאל הרדיקלי. שמתפתח כאן יחס מנוכר לחברה ולמוסדות שלה, בו שום אקט חוץ מסולידריות (מוצדקת כשלעצמה) עם הפלסטינים כבר לא נחשב לגיטימי או רצוי. אני לא מדבר על השאלות הספציפיות כמו סרבנות או חרם, שהן טקטיקות לגיטימיות בעיני במאבק בכיבוש, אלא לעצם התחושה של שותפות גורל ואחריות, או לנכונות לפשרות פוליטיות ולהישגים חלקיים. כך אנחנו נשארים עם שמאל ישראלי שהוא ימין, או שמאל שלא רוצה להיות ישראלי.

לכן צריך להזכיר שוב למה שמאל ישראלי הוא דבר חשוב. השמאל חשוב, כי מישהו צריך להתמודד עם השאלות הגדולות של הקיום כאן, במרחב ערבי ולצד העם הפלסטיני, מנקודת מבט יהודית וישראלית. הוא חשוב כי ההזדמנויות הפוליטיות לשלום עוד יגיעו – אולי אפילו מהר ממה שאנשים חושבים – והשאלה היא מה ייעשה עם ההזדמנויות האלו. שיהיה ברור: אם הימין יהיה השחקן היחיד במגרש, נמשיך לקבל "פתרונות" בנוסח הימין – כמו ההתנתקות, למשל – שרק יעשו את המצב גרוע יותר. צודק גדעון לוי כשהוא מזכיר שמפלגת העבודה הולידה את הכיבוש. אבל העבודה היא גם מי שהכירה בפעם היחידה בהיסטוריה הישראלית בנציגים שהפלסטינים בחרו לעצמם, והחלה לנהל עימם דיאלוג רציני. לא הייתי מוותר עליה כל כך מהר.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מסכסוכים שמזכירים במשהו את שלנו – דרום אפריקה, אלג'יר, צפון אירלנד וכו' – זה את החשיבות של כוחות ליברליים בשתי החברות ברגע שמגיעה שעת הכושר, ואת התוצאות הרות האסון של חיסול המחנה המתון על רקע גלי האלימות. התיאוריה לפיה הימין מוכשר יותר בעשיית שלום לא עומדת במבחן המציאות וההיסטוריה, בארץ או בעולם. כדאי גם לזכור ששום דבר לא נכתב מראש. היחסים בין היהודים לפלסטינים יכולים להתייצב, ואנחנו גם יכולים לעמוד בפני דור של אלימות הדדית ומלחמת אזרחים. נכון, לא הכל תלוי בנו, אבל לשמאל הישראלי יש עדיין תפקיד חשוב במענה לשאלה הזו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מה תעשה הווילה בג'ונגל עם חיות הטרף בעלות האזרחות?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זה הזמן להעמיד בראש משרד החינוך מנהיג שמאמין בחינוך כוללני, איכותי ושוויוני. לא הוא. שר החינוך רפי פרץ (צילום: פלאש90)

ישראל בהבטחה לאו"ם: חינוך כוללני, שוויוני ואיכותי עד 2030

ישראל התחייבה בפני האו"ם לעמוד ב 17 היעדים של התכנית לפיתוח בר קיימא 2030. זה הזמן להעמיד בראש משרד החינוך מנהיג שמאמין בחינוך כוללני, איכותי ושוויוני, ולא מישהו כמו שר החינוך הנוכחי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf