ביום הפיגוע באורלנדו התקיים בקייב מצעד גאווה היסטורי

למרות הרקורד הבעייתי של מדינות ברה"מ לשעבר בכל הנוגע ליחס כלפי הקהילה הלהט"בית, ביום ראשון האחרון צעדו כ-1500 משתתפים במצעד הגאווה בעיר כשהשלטון מבהיר בפעם הראשונה: לקהילה יש זכות לצעוד

א א א

כותב אורח: שלום בוגוסלבסקי

מצעד הגאווה שהתקיים ביום ראשון האחרון בקייב הוא לא עוד מצעד גאווה. קיומו, ובמיוחד יחס הרשויות כלפיו, עומדים על קו פרשת מים בפוליטיקה המקומית והעולמית.

מצעדים ואירועים שונים של קהילת הלהט"ב מתקיימים באוקראינה מזה שנים, למרות הרקורד הרע של כל מדינות ברה"מ לשעבר בנושא זה. לרוב, אירועים כאלה נתקלים באלימות או באיומים, והרשויות משתמשות באלה כתירוץ להגביל או לבטל את המצעדים.

במרץ האחרון תוכנן פסטיבל גאווה צנוע בלבוב. המלון בו הוא אמור היה להתקיים הוקף בפעילי ימין קיצוני ומשתתפים הוטרדו והותקפו. המשטרה, כשהגיעה סוף סוף, פינתה את המשתתפים ולא עצרה אף אחד מהתוקפים. ראש העיר קרא לאירוע "פרובוקציה מתוכננת היטב", מצד קהילת הלהט"ב. אחרי הסיפור הזה, המצעד בקייב הפך למבחן עבור הקהילה ועבור הרשויות.

והמבחן עבר בהצלחה. כ-1500 משתתפים צעדו במרכז קייב, ואובטחו על ידי כ-6000 שוטרים. תשעה רחובות ותחנת מטרו אחת נסגרו עבורם (אגב, לראשונה הותרו פרסומים לקראת המצעד בתחנות המטרו) ומעל 50 פעילים שאיימו על הצועדים נעצרו לפני המצעד ובמהלכו. המצעד עצמו עבר בשלום למרות איומים בלא פחות מ"מרחץ דמים" מצד קבוצות ימין קיצוני. ומה שחשוב יותר, זאת הייתה הפעם הראשונה שהשלטון נקט בעמדה חד משמעית: לאנשים האלו יש זכות לצעוד, והם יצעדו.

> טרגדיה שנולדה משנאה עיוורת מבעירה שנאה עיוורת אחרת

בפעם הראשונה השלטון מבהיר את עמדתו: לאנשים האלה יש זכות לצעוד. מצעד הגאווה בקייב

בפעם הראשונה השלטון מבהיר את עמדתו: לאנשים האלה יש זכות לצעוד. מצעד הגאווה בקייב

אפקט "מאידאן"

בניגוד לרוסיה השכנה, שבה נראה שהמדיניות, החקיקה והרוח הציבורית נגד הלהט"ב לא רק הולכים ומסלימים אלא גם נתפסים כאחד מיסודות המשטר, באוקראינה הכיוון הוא הפוך. סיבה אחת היא הניסיון המתמשך של אוקראינה לנהל מדיניות פרו מערבית ולהתרחק ממרחב ההשפעה הרוסי. דבר זה כרוך באימוץ ערכי האיחוד האירופי, לפעמים באופן הישיר ביותר. האיחוד פשוט מתנה הסכמים עם אוקראינה בשיפור זכויות הלהט"ב, בין השאר. בשל כך עבר חוק איסור אפליה על רקע זה בעבודה. ואם העמדה המערבית לא ברורה מספיק לשלטון, אז נציגים מערביים בכירים צעדו בעצמם במצעד בקייב, כולל שגרירת בריטניה, שבעצמה היא לסבית מחוץ לארון.

אך אין בלחץ המערבי כדי להסביר את התארגנותם והתגברות פעילותם של קהילת הלהט"ב ותומכיה. וזה כבר קשור, כמו כל דבר אחר בשנתיים האחרונות, ל"מאידאן". ההתקוממות בחורף 2013-14 בתגובה להחלטת ממשלת אוקראינה שלא לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי הייתה בית ספר לדור שלם של פעילים צעירים שלא ידעו את ברית המועצות. האפקט שלהם על הספירה הציבורית בקייב, תוך שנתיים בלבד, הוא גדול ומורגש היטב. וללא המאידאן ספק אם המצעד היה מתקיים בהיקף כזה, וכמובן שהשלטון שהתיר את קיומו לעולם לא היה נבחר.

האירוניה היא שהצועדים, ואנשי הימין הקיצוני שצעקו עליהם איומים מצדה השני של שורת השוטרים, כנראה היו במאידאן ביחד. יכול להיות שרק לפני שנתיים הגנו אחד על השני מאלות וכדורי השוטרים וטיפלו זה בזה בבית החולים המאולתר בקתדרלת מיכאלובסקי.

מצעד הגאווה בקייב:

שלום בוגוסלבסקי הוא מנחה קבוצות ומדריך סנדאות וסיורים, ומארגן טיולים אורבניים לקייב. ירושלמי.

> מסע השיבה: לחפש את ברית המועצות ברוסיה המודרנית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf