צעדת השיבה: מה שהתחיל בפוסט בפייסבוק הפך לתנועה היסטורית

צעדת השיבה הציעה לישראל הזדמנות לעודד מחאה פלסטינית לא-אלימה, כותב אחד מיוזמי "מצעד השיבה", היא בחרה באלימות ובהרג. את זכות השיבה אי אפשר לשכוח, אבל אפשר ליישמה על יסוד דו-קיום בין הפליטים החוזרים לשכניהם היהודים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

צעדת השיבה הגדולה הגיעה ליום השנה הראשון שלה. מדי יום שישי, צועדים אלפי גברים, נשים וילדים מכל הרקעים הפוליטיים, אולם אחרי שנה, אנחנו לא קרובים יותר לראות את ישראל מסירה את המצור בן 12 השנים שלה על עזה.

רצועת האדמה הזו המאוכלסת בצפיפות משמשת כבר זמן רב לכלא לפלסטינים החיים בה. אם תסתכלו מזרחה, תראו את הגדר, נוצצת מרובים ומחיילים המוכנים להוציא להורג כל פלסטיני שיתקרב אליה יתר על המידה. הסתכלו מערבה, ותראו את ספינות הצבא הישראליות, דמויות מאיימות לאורך חוף הים התיכון, המנועות כל כניסה ויציאה, למרות הטענה הישראלית שהיא נסוגה מעזה ב-2005.

כאשר קראתי לצעדת השיבה הגדולה בשנה שעברה, לא יכולתי להעלות על הדעת שאעיר מרבצן מפלצות מנמנמות. בשלושה חודשים שקדמו למצעד, פלסטינים מרקע אידיאולוגי שונה ומדעות פוליטיות שונות התמלאו במוטיבציה ובתקווה. פעילי חברה אזרחית, קבוצות נוער, סופרים, אמנים, ארגוני זכויות נשים ועיתונאים הביעו באוזני את תמיכתם המוחלטת באלטרנטיבה הלא-אלימה הזו. אפילו חברים בארגונים הצבאיים הסכימו לעמוד מאחוריה.

מה שהתחיל כפוסט בפייסבוק הפך לתנועה היסטורית והעניק לישראל הזדמנות חסרת תקדים: היא יכלה לעודד את הפלסטינים לאמץ התנגדות לא-אלימה, באמצעות מלים ותרבות, במקום באמצעות רובים ואלימות. במקום זה, היא פנתה לאלימות.

מארגני "צעדת השיבה" לא חשבו שיעוררו מפלצות מרבצן. הפגנת "צעדת השיבה" אתמול, במלאת שנה למחאות (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

מארגני "צעדת השיבה" לא חשבו שיעוררו מפלצות מרבצן. הפגנת "צעדת השיבה" אתמול, במלאת שנה למחאות (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

ב-30 במארס 2018, חיילים ישראלים הרגו מפגינים לא-אלימים שלא נשקף מהם שום איום. צלפים ישבו במגדלים צבאיים, במרחק בטוח מהמאבק, וירו והרגו במכוון נשים וילדים. הם ירו באנשי צוות רופאי, בעיתונאים ואפילו בנכים, תוך הפרה חסרת תקדים של זכויות האדם הבינלאומיות ושל החוק ההומניטארי.

את ההרג הזה אפשר היה למנוע. הוא לא בא כתגובה לאיום מוחשי שהציבו בני העם הפלסטיני, אלא מתוך רצון להרוג את עצם הרעיון שהמפגינים הלא-אלימים האלה ייצגו. כפי שאומר פתגם ישן, קל יותר להרוג אדם מאשר להרוג רעיון.

בעיני ישראל, ה"בעיה" הפלסטינית הוא מושג שאפשר למכור בקלות יותר לקהילה הבינלאומית כאשר מתייגים את הפלסטינים כאלימים וחמושים. אולם המציאות היא שמצעד השיבה הגדול מייצג את הפנים הלא-אלימים של התושבים של עזה – גברים, נשים, ילדים ומבוגרים.

אי אפשר להמעיט בחשיבותו של הצעדה. היא ביטוי סמלי לכוונתו של העם הפלסטיני להמשיך בדרכים לא-אלימות את המאבק שלו למען זכות שיבה שלא ניתן להכחישה. היא משגרת מסר שמיליוני פליטים, המפוזרים ברחבי העולם, חייבים לחזור הביתה. זו היא זכותם. אסור להמשיך ולהתייחס אליה כתרגיל אקדמי או כשאלה תיאורטית. היא ניתן ליישום מעשי וכך צריך להתייחס אליה.

רוב רובן של האדמות שעליהן חיו הפליטים לפני שישראל גירשה אותם ב-1948 הן ריקות או מיושבות בדלילות. בעזרת רצון פוליטי נכון, ניתן להביא לסיומה של הטרגדיה שפקדה מיליוני פליטים פלסטינים ולהבטיח דו-קיום של שלום לצד שכניהם היהודים.

אנחנו רוצים פתרון המבוסס על צדק, שוויון וחירות. פירוש הדבר מדינה שבה ילידי הארץ הפלסטינים יכולים לחיות בדו-קיום עם שכניהם היהודים ברוח הערכים המשותפים של אזרחות, זכויות שוות וצדק בינלאומי. לא מדינה "אך ורק לעם היהודי", כפי שראש הממשלה בנימין נתניהו טוען לה, אלא מדינה שאנחנו יכולים לחלוק יחד.

מפגיני "צעדת השיבה" ביום הראשון להפגנות לפני שנה (מוחמד זענון/אקטיבסטילס)

מפגיני "צעדת השיבה" ביום הראשון להפגנות לפני שנה (מוחמד זענון/אקטיבסטילס)

מה שבטוח הוא שהמצב הנוכחי אינו בר-קיימא. כאשר ישראל גירשה את הפלסטינים ב-1948, היא קיוותה שהם יתיישבו מחדש במדינות שהגיעו אליהן ועד מהרה ישכחו את המולדתם. אולם היום, 70 שנה אחרי שגורשו, מיליוני פלסטינים עדיין משתוקקים למולדת שנשללה מהם זמן כה רב.

זכות השיבה היא יותר מסתם הצהרה פוליטית: היא נטועה בעצם המהות של מה פירוש להיות פלסטינים, שתולה בתרבות, בספרות ובמחשבותיהם של הפליטים החיים במחנות או במדינות זרות ברחבי העולם. היא מתקיימת בעבודות אמנות, בשמות של חנויות ובתים ובזיכרון שבעל פה. זה מה שצעדת השיבה הגדולה מייצגת. זוהי זכות שאי אפשר לשכוח אותה או לפקפק בה.

קיים פחד לגבי זכות השיבה, אולם פחד נובע מתוך אי-צדק. קיים פתרון, אבל אנחנו חייבים להגדיר מחדש את מערכת היחסים הישראלית-פלסטינית על יסוד שוויון אנושי ולא על גירוש ואפליה גזעית. אנחנו חייבים להסכים לדו-קיום המתבסס על עקרונות הומניים משותפים ולא על כיבוש ושנאה.

הבה נשלב ידיים כדי לסיים את העידן האפל הזה של אי-צדק וסבל ונעמיד יסוד לשלום ויציבות, הבנויים על ההכרה בזכותם של כל העמים לחירות, שיוויון ושיבה.

אחמד אבו רתימה הוא עיתונאי ופעיל שלום. הוא נולד ברפיח והוא פליט מהעיר רמלה. הוא חיבר את הספר "כאוס מאורגן". המאמר פורסם במקור באתר Middle East Eye ותורגם על ידי מירון רפופורט.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שלטונות שב"ס העבירו אותו מכלא לכלא ארבע פעמים. בסאל גטאס לאחר שחרורו הבוקר מהכלא (צילום: דארין טאטור)

שלטונות שב"ס העבירו אותו מכלא לכלא ארבע פעמים. בסאל גטאס לאחר שחרורו הבוקר מהכלא (צילום: דארין טאטור)

באסל גטאס שוחרר מהכלא: "תנאי האסירים הם פשע לכל דבר"

אחרי שנתיים של מאסר על הברחת טלפונים ניידים לאסירים פלסטינים, שוחרר הבוקר גטאס לביתו בכפר ראמה. המו"מ האחרון הוביל להישגים לגבי עניין הטלפונים בבתי הכלא, אמר גטאס, "למה אי אפשר היה להגיע אליהם קודם"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf