מצרים הפסידה בגמר; קמרון היא אלופת אפריקה בכדורגל

מאת |

הכול היה מוכן לסיפור ההירואי של מצרים – ולתוצאה שהייתה יכולה לשבור כמה וכמה שיאים. אבל בסופו של דבר, הקמרונים ניצחו 2-1 משער שהובקע בדקות הסיום והפכו לאלופי אפריקה. המצרים נותרו עם אכזבה עמוקה. המיליונים שהיו יכולים לצאת לרחובות – נותרו בבית. טור עם תחושת החמצה

במשחק הגמר של אליפות אפריקה בכדורגל שהתקיים אמש, ראשון, באצטדיון בעיר ליברוויל בגאבון ניצחה נבחרת קמרון 2-1. המצרים עלו ראשונים ליתרון משער של מוחמד אל-נאני במחצית הראשונה, אבל הקמרונים הבקיעו שער שוויון בדקה ה-57, ושער ניצחון שתי דקות לסיום, והבטיחו לארצם אליפות חמישית במפעל. רק קבוצה אחת זכתה ביותר אליפויות מהם בגביע אפריקה, ויש שיגידו שהיא הייתה זקוקה לניצחון באליפות הנוכחית יותר מתמיד: מצרים.

שבע פעמים זכתה מצרים באליפות אפריקה בכדורגל. יותר מכל מדינה אחרת באפריקה. בפעם הראשונה היה זה ב-1957 באליפות הראשונה של המפעל שהתקיימה בסודאן, בפעם השנייה ב-1959 כשמצרים התחרתה כחלק מ"הרפובליקה הערבית המאוחדת" (האיחוד המפורסם בינה לבין סוריה), בפעם השלישית ב-1986, בפעם הרביעית ב-1998, בפעם החמישית ב-2006, בפעם השישית בשנת 2008 באליפות שהתקיימה בגאנה, ובפעם השביעית, ב-2010, ערב מחאות האביב הערבי והתהפוכות במצרים, באליפות שהתקיימה באנגולה. לפחות עבור שלושה אנשים, בכל מקרה, היה ניצחון היום יכול לתת את האליפות המתוקה בהיסטוריה של מצרים: הקטור קופר, עיסאם אל-חדרי, ואחד בשם עבד אל-פתאח אל-סיסי.

> החומר ממנו עשויות מהפכות? נהג טוק-טוק מאיים על הממשל המצרי

ההחמצה הגדולה של מצרים. קמרון זוכה בגביע אפריקה בכדורגל (צילום יוטיוב)

ההחמצה הגדולה של מצרים. קמרון זוכה בגביע אפריקה בכדורגל (צילום יוטיוב)

קופר: מדובאי לאלוף אפריקה?

הראשון, הקטור קופר, הוא מאמנה הארגנטיני של נבחרת מצרים. קופר, כפי שצוין בכתבה בעיתון הארץ, הוא עוד מאמן לא-אפריקאי המאמן קבוצה מהיבשת – מתוך 16 נבחרות באליפות, ל-12 יש מאמנים זרים (וגם את קמרון מאמן הוגו ברוס הבלגי). קופר נחת בקהיר בשנת 2015, ולדבריו היה זה אחד מאותם רגעים שבו צרכים של שני צדדים נפגשים. ברמה האישית הוא ודאי התכוון לכך שממאמן ולנסיה בגמר הצ'מפיונס-ליג, ואחרי זה מאמן אינטר מילאן, הקריירה שלו, איך לומר, לא נסקה: הוא היה מאמן נבחרת גיאורגיה – איתה הוא לא ניצח אפילו משחק אחד. משם, דרך תקופות אימון באריס סלוניקי היוונית ולאחר מכן בראסינג סנטאנדר הספרדית – איתה הגיע למקום האחרון, המשך באורדוספור התורכית, על גדות הים השחור, ובעוד תקופת אימון במועדון אל-וואסל בדובאי, בליגת איחוד אמירויות ערב, ממנה פוטר אחרי ארבעה חודשים בלבד. מבחינת מצרים, הדברים היו – ברמה הפוליטית – לא מבטיחים גם כן. קופר נכנס לתפקיד ארבע שנים אחרי מהפכת כיכר תחריר וסילוק הנשיא חוסני מובארכ, שלוש שנים אחרי בחירתו של מוחמד מורסי לנשיאות, שנתיים אחרי ההפיכה הצבאית בהובלת הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, ושנה מאז הוכתר אותו אל-סיסי, הפעם כאזרח, לתפקיד נשיא מצרים.

קופר רצה מאוד לזכות באליפות היום. עד היום יש לו ברזומה שלושה גמרים – עם מאיורקה הספרדית הוא הגיע לגמר גביע אופ"א ועם ולנסיה לשני גמרים של הצ'מפיונס ליג – אבל בשלושתם הפסיד. עבורו, ניצחון היום היה יכול לשבור את "קללת הגמרים" הפרטית שלו.

תקציר המשחק בין מצרים וקמרון:

עיסאם אל-חדרי בכל זאת עושה היסטוריה

השני, עיסאם אל-חדרי, למרות שלא זכה, צריך לקבל מהר – דחוף – תואר אבירות, או כל דרגה מקבילה במצרים. השוער בן ה-44 (!!) של נבחרת מצרים, היה הכוכב, ב-ה' הידיעה של מצרים באליפות הזו. השוער, המשמש כקפטן הקבוצה, נולד בינואר 1973. הוא הוותיק משחקני הנבחרת והוא גם אחד הבודדים שזכה עם הקבוצה באליפות אפריקה הקודמת – לפני שבע שנים. אל-חדרי נולד בדומיאט, בפיצול המזרחי של הנילוס בצפון מזרח המדינה, אבל אחרי תקופה קצרה בקבוצה המקומית הוא הפך למזוהה יותר מכל עם אל-אהלי, קבוצת העם, מהבירה המצרית. הוא שיחק באל-אהלי 12 שנים רצופות, בין 1996-2008, ומאז שוטט בין כמה מועדונים מצרים, האחרון שבהם – קבוצת ואדי דגלה הקאהירית. בנבחרת, על כל פנים, הוא היה השוער הבולט במצרים, כשמשנת 1996 ועד היום רשם 154 הופעות.

בגיל 44 הפך אל-חדרי לשחקן המעוטר ביותר באפריקה – אין עוד שחקן ששיחק בחמישה גמרים של היבשת. ספק אם יש עוד הרבה שחקנים ששיחקו בחמש אליפויות. באינספור הראיונות שנתן הוא הזכיר שוב ושוב את העיניים שנושאים אליו צעירי הקבוצה, חלק מהם בגילה של בתו הבכורה. "אני מספר להם סיפורים על נצחונות העבר", הוא אמר, "על איך עשינו זאת, ועל איך ניצחנו. זה נותן להם מוטיבציה".

מוטיבציה, אם לשפוט לפי התוצאות, לא הייתה חסרה לאל-חדרי. הסיפור שלו באליפות הוא לא פחות ממדהים: הוא היה אמור להיות השוער השלישי של נבחרת מצרים, אבל פציעה של השוער השני, שריף אכראמי, לפני תחילת האליפות הותירה את מצרים עם שני שוערים בלבד. לאחר מכן, במשחק הראשון של מצרים בטורניר, 25 דקות אחרי שהחל המשחק בין "הפרעונים" לנבחרת מאלי, נפצע השוער הראשון של הנבחרת המצרית, אחמד אל-שינאווי, ואל הדגל – אל השער – נקרא עיסאם אל-חדרי. הוא שבר אז את השיא של השחקן המבוגר ביותר המשחק בנבחרת, ולכן גם כשאתמול היו דיווחים כי לשוער המצרי יש חום של 39 מעלות, לא היה לאף אחד במצרים ספק כי אל-חדרי יעשה הכול כדי להוביל את הפרעונים לניצחון. הכול היה כבר מוכן לכך שההיסטוריה תיעשה.

> אום אל חיראן, והמשפט האומלל של גלעד ארדן

קיווה שההמונים יצאו לרחובות, הפעם מהסיבות הנכונות. עבד אלפתאח אל-סיסי (פליקרC BY-SA 2.0 Erin A. Kirk-Cuom)

קיווה שההמונים יצאו לרחובות, ולא כדי להחליף אותו. עבד אלפתאח אל-סיסי (פליקרC BY-SA 2.0 Erin A. Kirk-Cuom)

עבד אל-פתאח אל-סיסי והתקווה שבכדור

והשלישי, איך לא, הוא נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי. הנשיא, שמודע היטב לכוח של הכדורגל – הן לזה המאחד, אופיום להמונים יהיו כאלו שיגידו, והן לזה המאיים, כהצטברות של כוחות צעירים ומודעים פוליטית – עשה בשנים האחרונות צעדים רבים שקשורים למשחק. מצד אחד, דיכוי המחאה שעלולה לעלות מהמגרשים, בין היתר דרך הוצאתם מחוץ לחוק – באשמת "טרור" – של ארגוני האוהדים (ה"אולטראס") של אל-אהלי ואל-זמאלכ. מצד שני, ניסיון להשקיע משאבים במשחקי הנבחרת כגורם מאחד.

ולכן, נדמה שמלבד 90 מיליון מצרים, היה אחד שייחל לניצחון על רקע המצב הפוליטי במדינה. אחרי תקופה ארוכה של אי-יציבות, כולל מחאות מלמטה, ותחושה של איבוד הכבוד הלאומי – כפי שבא לידי ביטוי בין היתר בסרטון הטוּק-טוּק המפורסם, שש שנים מאז תחילת מחאות האביב הערבי במצרים, חמש שנים מאז אסון הכדורגל בפורט-סעיד (שהיה קשור לאי היציבות הפוליטית במדינה), סגירת ליגת הכדורגל במצרים לכמעט שנתיים תמימות, משחקים רבים ששוחקו ללא קהל, ובמקביל – מחאות, ניסיונות הפיכה, הפיכות, וגל מחאות שנמשך עד היום – ממחאות נגד יוקר המחיה ועד מחאות נגד מכירת האיים טיראן וסנפיר לסעודיה – א-סיסי בוודאי קיווה שניצחון באליפות אפריקה בגאבון ייתן לו מעט שלווה. אחרי טורניר שבו מצרים לא הלהיבה יותר מדי, ניצחונות דחוקים של שער ועוד ניצחון בפנדלים (שתי עצירות של אל-חדרי) על בורקינה-פאסו המצוינת בחצי הגמר, למיליוני מצרים, ובצדק, היה בעיקר חשוב לנצח הערב.

בהודעה שמסר אחרי ההפסד אמר הנשיא המצרי כי "אני מביע את הערכתי לכל שחקני הנבחרת הלאומית בכדורגל על הופעתם המכובדת[…] הדבקות של השחקנים והנאמנות שהפגינו למולדתם עוד יובילו לניצחונות נוספים בעתיד הקרוב, אינשאללה". בהודעתו שם אל-סיסי את הדגש על המולדת ועל הנבחרת ועל הדבקות במשימה, שכן הוא יודע היטב עד כמה ההקבלה ברורה – ועד כמה גם הוא זקוק לניצחונות, בכל זירה שהיא, בעתיד הקרוב. אבל הופעה מכובדת אינה מספיקה. The winner takes it all, יודע אל-סיסי. הוא בוודאי חלם על המיליונים שייצאו לרחובות – ושלראשונה מזה כמה וכמה שנים יעשו זאת כדי לחגוג ולא כדי להחליף את השלטון. אבל זה כבר לא יקרה. הכדורגל, בכל מקרה, היה כנראה הדבר האחרון שעוד יכול היה לגרום לזה להתרחש.

> פליטת הפה שחושפת את כוונותיו האמיתיות של נתניהו בגדה המערבית

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני בדרך כלל מספר את סיפור חיי דרך השפה הערבית. למדתי ערבית בכל המסגרות הישראליות הרשמיות וה"רגילות": בית ספר, חטיבה, תיכון, בגרות ואז בין היתר בצבא. וכך, בגיל 22 הייתי אמנם אחרי 10 שנות "ערבית", אבל לא יכולתי להגיד מילה, ולא הכרתי בעצם אף פלסטיני באמת.

נפתחתי לעולם והשתניתי מכל הבחינות בזכות הערבית האחרת, החיה והנושמת, שנחשפתי אליה מאז: בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בבית ספר חסן עראפה ביפו, ברופאים לזכויות אדם, בלימודי תואר שני במחלקה למזרח תיכון בלונדון, ובדוקטורט בקיימברידג' עם מנחה פלסטיני.

הערבית הזו לקחה אותי למסע שעודנו נמשך: אל עבר ההיסטוריה של לימודי הערבית בארץ, אל קשר אחר שהתקיים בין יהודים לבין ערבית, ובין יהודים לבין ערבים, אל עבר המציאות הפלסטינית והחיים של אלו החיים בצל אפליה מכאן ותחת כיבוש משם, וגם אל הפוטנציאל הטמון בערבית. במילים אחרות, התחלתי להבין איך אפשר – דרך השפה הערבית –  לחשוב כאן על מציאות אחרת.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf