מרד המיואשים: לא הניצחון של טראמפ אלא ההפסד של קלינטון

פעם מעמד הפועלים הלבן היה אחד מבסיסי התמיכה של המפלגה הדמוקרטית. היום הוא מובטל, מבואס ולא מתלהב מטראמפ אבל מקלינטון עוד פחות. לנשיא טראמפ אין מה להציע למצביעיו חוץ מנקמה בשחורים ובמהגרים. מחשבות בעקבות הבחירות בארה״ב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מתן קמינר

זה הגרף הכי פשוט והכי חשוב להבנת תוצאות הבחירות בארצות הברית:

גרף מצביעים בבחירות בארה"ב

בבחירות הקודמות, רומני קיבל יותר קולות מטראמפ – והפסיד בגדול לאובמה. ב-2008 מקיין קיבל בערך אותו מספר קולות כמו טראמפ והפסיד לאובמה בענק. טראמפ לא ניצח בבחירות; קלינטון הפסידה בהן. אמנם לנוכח הקרקס התקשורתי זה נראה כאילו הבחירות האלה היו משאל עם על אישיותו המזעזעת של זה נגד אישיותה המרתיעה-משהו של זו, אבל השאלה הזאת הותירה מיליוני בני אדם שהצביעו בפעם הקודמת אדישים לגמרי.

איפה הפועלים הלבנים?

הרבה אומרים שהגורם המכריע בבחירות האלה הוא ״מעמד הפועלים הלבן״. זה נכון ולא נכון, בכמה מובנים. ראשית, ״מעמד הפועלים הלבן״ לא ממש קיים יותר. כיום רק 12% מכוח העבודה בארצות הברית מועסק בתעשייה – פחות מהשיעור המועסק בשירותי בריאות ורווחה. משנות השלושים עד שנות השבעים, הפרולטריון התעשייתי הלבן שהתרכז במדינות המערב התיכון היה חוט השדרה של המפלגה הדמוקרטית (שדמתה באותה תקופה למפלגות סוציאל-דמוקרטיות באירופה). משנות השבעים והלאה החלה התעשייה לברוח מכוח העבודה המאוגד והחזק הזה, לעבר הדרום הגלובלי. כיום אין יותר ״מעמד פועלים לבן״; במובן הזה הטענה שגויה.

מצד שני, להיעלמותם של מקומות העבודה התעשייתיים יש השפעות פוליטיות ברורות. רבות מהמשפחות שמצאו את פרנסתן בתעשייה חוות בעשורים האחרונים הידרדרות ברמת החיים, שלא נבלמה במסגרת ההתאוששות שהוביל אובמה מהמשבר של 2008. ההידרדרות בהכנסה מלווה בהידרדרות בסטטוס, שהיא ככל הנראה הגורם העיקרי בעלייה התלולה במקרי התאבדות והתמכרות לאלכוהול וסמים בקרב אותה קבוצה. למפלגה הדמוקרטית, שהפכה בעשורים האחרונים ממפלגתם של העבודה המאורגנת והמיעוטים למפלגתם של חלקים מההון הגדול והמעמד הבינוני המשכיל (והמיעוטים), אין מענה בשביל הקבוצה הזו. במובן הזה הטענה נכונה. אבל גם לרפובליקנים אין – במובן הזה היא שגויה.

> זה בדיוק ההפסד שהשמאל האמריקאי היה צריך

מפעל נטוש בדטרויט, "רצועת החלודה" (Bob Jagendorf CC BY-NC 2.0)

מפעל נטוש בדטרויט, "רצועת החלודה" (Bob Jagendorf CC BY-NC 2.0)

מצד שלישי, יש צורך לקחת בחשבון את המוזרויות האנטי-דמוקרטיות של שיטת הבחירות האמריקאית. הנשיא נבחר לא ברוב רגיל אלא ברוב של צירי המדינות, המצביעים כגוש עבור המועמד שקיבל את מרב הקולות במדינתם. בנוסף, הצירים מחולקים בצורה המיטיבה עם המדינות בעלות האוכלוסייה הקטנה ביותר – כלומר, המדינות הכפריות ביותר, שהן גם הלבנות ביותר והקלות ביותר לשליטה עבור השדולות התאגידיות למיניהן. כך אירע שגם ב-2000 וגם השנה נבחר המועמד הרפובליקני על אף שהמועמד/ת הדמוקרטי/ת קיבלה מספר רב יותר של קולות בספירה כלל ארצית.

שיטת בחירות זו מובילה גם לכך שרוב המאמצים, התקציבים ותשומת הלב התקשורתית מוקדשים למדינות הנחשבות ״מתנדנדות״. לצד כמה ממדינות הדרום (שלהן אוכלוסיה שחורה ודמוקרטית לצד אוכלוסיה לבנה שמרנית), לא מפתיע למצוא בין המתנדנדות רבות ממדינות ״רצועת החלודה״ התעשייתית לשעבר.

כך קורה שפעם בארבע שנים הופכות עיירות שכוחות אל בוירג׳יניה המערבית וויסקונסין למוקדי חיזור של מועמדי המפלגות. הצלחתו של טראמפ נעוצה ללא ספק בכך שהצליח להעביר לצד שלו כמה ממדינות המפתח של אותה ״רצועת החלודה״ – פנסילבניה, אוהיו, מישיגן, וויסקונסין. אולם בשלוש מתוך ארבע המדינות האלה, הפער בין המועמדים היה פחות מאחוז. אין מספרים מדויקים מספיק עדיין כדי לדעת, אבל סביר להניח שהרוב הגדול מבין מצביעי אובמה שלא הצביעו קלינטון לא הצביעו לטראמפ אלא פשוט נשארו בבית.

קוקטייל של דיכוי

אז זה לא בדיוק עניין של ״מעמד פועלים״, אבל בהחלט עניין של ״לובן״. בשני המגדרים, בכל קטגוריות הגיל, עם או בלי השכלה על-תיכונית, לבנים העדיפו את טראמפ על קלינטון. (שתי הסתייגויות קלות ומעניינות: בקרב תת-תת-הקטגוריה של נשים לבנות משכילות קלינטון ניצחה בהפרש זעיר; ובקרב לבנים עד גיל שלושים הוא טראמפ זכה רק ל-48%; 9% מהנדגמים ענו ״אחר״ או לא ענו לשאלה על ההצבעה לנשיאות).

גם כאן רווח נרטיב בעייתי, לפיו ההתפלגות הגזעית נובעת משאלות ״סימבוליות״ כמו צבע עורו של היושב במשרד הסגלגל. אלא שבארצות הברית גזע הוא ממש לא רק עניין סימבולי. היחס הרצחני של המשטרה כלפי האוכלוסייה השחורה קשור הדוקות ב״תשלובת כליאה-תעשייה״ המעסיקה מאות אלפי עובדים ונהנית מעבודתם הכפויה של מיליוני אסירים, רובם שחורים ולטינים. גם הגירה היא עניין מטריאלי: עבודתם הזולה וחסרת-ההגנות של מהגרים חסרי מעמד היא רווחית עבור ההון הגדול, שארגוניו תמכו בקלינטון, אך מתחרה בעסקים הקטנים. פלא שארגוניהם של האחרונים, כמו כל איגודי השוטרים והסוהרים, תמכו בטראמפ? פלא שה-FBI, החשוב והלבן מבין ארגוני השיטור האמריקאים, התערב בבוטות למענו בשבועות האחרונים לקמפיין?

> רשימת משימות ליום שאחרי טראמפ

הילרי קלינטון בפריימריז 2008 (Brett Weinstein CC BY-SA 2.0)

הילרי קלינטון בפריימריז 2008 (Brett Weinstein CC BY-SA 2.0)

בטווח הקצר אני לא מסכים עם אלו הצופים ״כאוס״ עקב חילופי השלטון. ההון הגדול אולי העדיף את קלינטון, אבל הוא יכול להסתדר גם עם טראמפ. ההבטחות של טראמפ להוציא טריליון דולר על השקעות תשתית ולבטל את הסכמי הסחר של ארצות הברית הן דגל שחור עבור וול סטריט, אבל אין סיבה לחשוב שהוא ינסה לקיים אותן. אין לו כל אינטרס לעשות את זה, וגם אם פתאום הוא ייתקף בפרץ הגינות לא-אופייני, הרפובליקנים המסורתיים שהידקו השבוע את שליטתם בקונגרס לא ישתפו פעולה.

מה שהמצביעים עשויים לקבל זה נקמה מתוקה בקואליציית אובמה, קוקטייל משכר שעשוי לכלול את המרכיבים הבאים: החרפת הדיכוי נגד השחורים ובמיוחד נגד אלו הנלחמים באלימות המשטרית; התעללות משפילה במהגרים הלא-חוקיים שאת עבודתם ימשיכו החברות האמריקאיות לנצל; הגבלות נוספות על הזכות להפלה וביטול של רפורמת ביטוחי הבריאות.

גם בזירה הבינלאומית לא צפויים שינויים דרמטיים. משרד הביטחון, משרד החוץ וה-CIA ימשיכו לנהל את ענייניה החיצוניים של האימפריה ולנקות בסבלנות את הבלגאנים הדיפלומטיים שכתום-העור ייצר.

הבלגאן שבדרך

רבים טוענים שסאנדרס היה יכול לנצח את טראמפ, ושהנהגת המפלגה הדמוקרטית עשתה ״טעות״ בכך שפעלה בכוחנות שכזו לפגוע במועמדותו. הוויכוח היפותטי מן הסתם, אבל סביר מאוד שאותם דמוקרטים לשעבר שנשארו בבית ב״רצועת החלודה״ היו מתלהבים מסאנדרס יותר מכפי שהתלהבו מקלינטון. אבל זאת לא היתה בדיוק ״טעות״. המפלגה הדמוקרטית היא, מעל הכול ועל אף הצלחתו היחסית של טראמפ, מפלגה שמחויבת עמוקות לשלטון ההון ולעוצמה האימפריאלית ושפוליטיקת ההפחדה טבועה בדי.אנ.איי. שלה. אם המיזוגניה והגזענות של הרפובליקנים לא היו קיימים, הדמוקרטים היו נאלצים להמציא אותם כדי להוציא מצביעים לקלפיות.

אז אולי המאובנות המחשבתית של ההנהגה הדמוקרטית עיוורה אותה לכך שסאנדרס הוא מועמד מוצלח יותר מקלינטון, אבל המאובנות הזאת בסך הכול תואמת את האינטרסים שמניעים את ההנהגה הזאת. רואים את זה עכשיו בכמעט-פאניקה שבה אובמה וקלינטון קוראים ל״אחדות״, במחויבות העמוקה שלהם לחילופי שלטון שלווים, לקדושת החוקה (שבינה לבין קדושת הדמוקרטיה אין הרבה דמיון).

אבל על אפם ועל חמתם של שני אגפי האליטה הוושניגטונית, בטווח הבינוני צפוי  באמריקה בלגאן. במובן הזה האנלוגיות של מירב זונשיין ושל נטשה רות באתר 972+ שגויות: בישראל, השמאל היהודי קטנטן, הציבור הערבי מבודד, ושניהם יחד מגרדים בקושי שליש מהאלקטורט. למרבה הדיכאון, כרגע ישראל היא אולי המדינה הכי יציבה פוליטית בעולם. בארצות הברית, לעומת זאת, יש בפועל תיקו בין קואליציית אובמה-קלינטון וקואליציית טראמפ, והציבורים שמרכיבים את הראשונה מרגישים עכשיו שגבם לחוץ אל הקיר.

> משחור לאדום: המצע של הפעילים השחורים בארה"ב שובר שמאלה

הפגנה מחוץ למגדל טראמפ, מנהטן, אחרי הבחירות (נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

הפגנה מחוץ למגדל טראמפ, מנהטן, אחרי הבחירות (נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

עוד לפני הבחירות הגיעה התנועה השחורה לשוויון לנקודת גאות שלא נראתה מאז שנות השישים, עם פרסום המצע המקיף והמרשים של Black Lives Matter, ואליה מצטרף בשבועות האחרונים מאבקם המתחדש של האמריקאים הילידים נגד צינור הנפט ״דקוטה אקסס״. בינתיים, לפחות, ההלם של התקשורת בא לידי ביטוי בכיסוי שמלבה את הזעם והמחאה נגד טראמפ, ולא בכניעה אליו. וכידוע, הצעירים (שבקרוב יהיו ברובם לא-לבנים) דוחים את טראמפ ברוב עצום. בשינויים המתבקשים, הנוף מתחיל להידמות לזה של סוף שנות השישים.

אם כן, כמאמר הקלישאה, יש כאן ״הזדמנויות עבור השמאל״. ההזדמנויות האלה ייבנו על חיזוק הכוחות הקיימים אבל כדי לשבור את התיקו הן חייבות להתרחב ולהלהיב את המיואשים שהכריעו את הבחירות האלה בכך שלא יצאו מהבית. עם כל החיכוכים שהיו ביניהם, האנרגיות ששחררו הקמפיין של סאנדרס ו-Black Lives Matter יהיו חייבות להשתלב זו בזו כדי לייצר קואליציית נגד שתוכל להפיל את טראמפ ולהצמיח משהו מעניין ומלהיב יותר מקלינטון.

מתן קמינר הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ופעיל פוליטי

> פי אלף מראה שחורה: איך עיתונאים פספסו את ההצלחה של טראמפ

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf