איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל

מזה שנים אני פעיל במסגרות של שותפות יהודית-ערבית. אבל במרוקו יותר מתמיד הבנתי איך באמת יכולים להראות חיים משותפים. במקום לקחת ילדים לאושוויץ ולטפח תודעת נרדפות, בואו נשלח אותם לקזבלנקה ללמוד על קרבה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: רון גרליץ

אפשר לדמיין יחסים טובים בין יהודים לערבים כאן, במרחב שבין הירדן לים. זו התובנה העיקרית שאיתה חזרתי מנסיעה משמעותית מאוד למרוקו יחד עם חברים בקבוצת ה-120 – עתודה פוליטית רב-תרבותית לשותפות חברתית חדשה של מכון שחרית.

נסענו לשם, קבוצה מגוונת של עשרים נשים וגברים, בעיצומם של ימים קשים. בשנים האחרונות הסכסוך הישראלי-פלסטיני תופס את מרכז הבמה. המלחמה האחרונה בעזה קטלה רבים וכולם מחכים לבאה בתור, האינתיפדה השלישית פרצה, האלימות מפילה קורבנות ותופסת את מרכז השיח. 130 שנים אחרי תחילת ההגירה הציונית לארץ ישראל, 67 שנים מאז קום המדינה, כמעט 50 שנים לכיבוש, 20 שנים מאז הניסיון לפתור את הסכסוך – הירי, הדם, הקורבנות, ובעיקר רבים בשני העמים שלא רואים שום דרך מוצא, נראים כמו המציאות היחידה האפשרית בין יהודים לערבים.

כבר כמה שנים טובות אני עובד ופועל בקו התפר שבין יהודים לערבים ובין ישראלים לפלסטינים. אבל בנסיעה למרוקו שמעתי על מערכת היחסים שהיתה בין יהדות מרוקו לרוב הערבי וראיתי אותה. האמונה שלי באפשרות ליצור עתיד משותף טוב התחזקה מאוד והצלחתי ממש לדמיין איך יהודים וערבים יכולים לייצר כאן מציאות אחרת.

> ערים ברחבי אירופה מתארגנות נגד מדיניות הפליטים של האיחוד

השוק במרקש, מרוקו (טל ויינטראוב)

השוק במרקש, מרוקו (טל ויינטראוב)

עזיבת היהודים כטרגדיה

בשבת בבוקר הלכנו, ארבעה ישראלים יהודים, לתפילת בוקר בבית הכנסת אלעזמה של מגורשי ספרד במרקש, שנוסד במאה ה-15 בלב המלאח, האזור שפעם גרו בו היהודים וכעת הוא אזור מוסלמי. הלכנו לאיבוד בלב עיר מוסלמית הומה, ולבסוף הגענו לדלת שכתוב עליה שזה בית הכנסת. נכנסנו ישר לתפילה בתחושת ביטחון עמוקה שקשה לדמיין כמוה במקומות רבים בירושלים.

ביקרנו בבית הכנסת המחודש אבן דנאן בעיר פאס, ושמענו שראש הממשלה המרוקאי הגיע בכבודו ובעצמו לחנוך אותו לפני כמה שנים, כדי להבהיר כמה חשוב לשלטון לשמר את המסורת היהודית במרוקו. הסתובבנו בכמה בתי קברות יהודיים, בלבן של ערים גדולות וגם בעיירות זעירות בספר המדבר. כולם מטופחים ושמורים על ידי השלטון והציבור.

יש במרוקו נרטיב עמוק שעזיבת היהודים היתה טרגדיה לאומית ואף נתפסה כבגידה בעם המרוקאי. בקזבלנקה פגשנו קבוצת סטודנטים מוסלמים שהקימו ארגון בשם מימונה קלאב, שועסק בטיפוח המסורת היהודית. ראינו את הסרט המצמרר "טינריר-ירושלים – קולות מן המלאח" של הבמאי כמאל אשכר, העוסק בעזיבת היהודים. המרואיינים בסרט, היהודים יוצאי הכפר טינריר שגרים בישראל והמוסלמים שעדיים גרים בו, דיברו כולם על היחסים הטובים שהיו. "בכינו כשעזבו היהודים", אמר אחד הזקנים שחווה את יציאתם הבהולה של כל היהודים מהכפר בתחילת שנות השישים. המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. חשבתי על יהדות אירופה. לא הרבה בכו על רציחתם של היהודים, וודאי שלא על לכתם.

אני לא היסטוריון וגם לא תמים. מערכת היחסים בין יהדות מרוקו, הקהילה היהודית הגדולה ביהדות ארצות האסלאם ואחת החשובות שבהן, לבין הרוב המוסלמי, לא היתה אידיאלית והיא ידעה גם לא מעט אירועים אלימים. אבל היא היתה מבוססת על כבוד ליהודים, על ראייה שלהם כחלק מהעם המרוקאי, ועל מחויבות עמוקה של המשטר ובתי המלוכה לשמור על חייהם, כבודם וזכויותיהם. עד 1964, השנה שבה הסתיים גל העלייה ממרוקו, היתה כאן קהילה יהודית גדולה, חזקה, מאורגנת וחלקה גם עשירה מאוד. כמו באירופה. אבל בניגוד לאירופה שהתעללה ביהודיה וביזתה אותם לאורך ההיסטוריה, ובסופו של דבר רצחה מיליונים מהם והקיאה את השאר, כאן חיו ביחד אלפיים שנה ביחסים טובים. עזיבתם של היהודים נתפסת עד היום כטראומה לאומית במרוקו.

האם אפשר ללמוד מזה על האפשרות לקיים יחסים כאלה גם כאן, בפיסת הארץ הקרועה שלנו? קשה לתת על כך תשובות חד-משמעיות. אנחנו תקועים בסכסוך לאומי אלים במולדת משותפת קטנה, שיושבים בה שני עמים שחלקים מהם לא מכירים בהיותה מולדת משותפת.

> משבר בין מרוקו לאו"ם: באן קי מון תיאר את סהרה המערבית כשטח כבוש

בית הקברות היהודי בפאס, מרוקו (רון גרליץ)

בית הקברות היהודי בפאס, מרוקו (רון גרליץ)

אבל במרוקו הצלחתי פעם אחר פעם לדמיין יחסים טובים בין יהודים לערבים. כשהסתובבתי במלאח בערים השונות, בבתי הקברות היהודיים המטופחים והשמורים, בבתי הכנסת הפעילים, כשראיתי אותנו משילים את הפחד ומסתובבים גם בחשכה בלב עיר מוסלמית, הצלחתי לראות איך זה היה במרוקו ואיך זה יכול להיות גם כאן בארץ.

כשאשכנזי צריך לתרגם מערבית

אפרת שני-שטרית, בת למשפחה ממרוקו, אמרה בסיום המסע שאולי כדאי שסיורי התיכון ייסעו למרוקו ולא לפולין. כמה שזה נכון! אני, שמשפחתי ידעה את נחת זרועם הרצחני של הנאצים, לא רוצה ולא מסוגל להקטין את המשמעות של השואה ואת חשיבות זכרה – הפרטיקולרי והאוניברסלי. את השואה צריך ללמוד ולזכור. אבל הרבה כל כך נכתב ונטען נגד המסעות האלה לפולין ועל המטענים הלאומניים הקשים שאיתם חוזרים משם. אחרי שמבקרים בבית הכנסת שבמלאח בשבת בבוקר, נראה פתאום ברור שבני הנוער צריכים לסוע למרוקו לא לפולין, למרקש ולא לאושוויץ. שייסעו ויראו במו עינהם איך יהודים חיו בגולה וקיימו יחסים טובים ומשותפים עם קבוצת הרוב המוסלמית.

במקום לשלוח את הילדים שלנו לראות את המקום שבו מערכת היחסים הסתיימה ברצח היהודים, צריך לשלוח אותם למקום שבו היתה מערכת יחסים טובים שהסתיימה בתחושת ההחמצה של החיים המשותפים הטובים שהיו ואינם. אני בטוח שלפחות חלקם יחזרו משם כשגם הם יכולים לדמיין יחסים טובים יותר בין יהודים לערבים. ולא פחות חשוב – זה גם ייתן מקום לזהות ולסיפור של בני הנוער המזרחים, יוצאי מדינות האסלאם. במקום לנסוע לראות מה קרה ליהדות אירופה, הם ייסעו ללמוד, יחד עם חבריהם האשכנזים, על גורל יהדות מרוקו וההיסטוריה של משפחותיהם.

שוחחנו הרבה בנסיעה על השסע העדתי בישראל, ושמעתי בכאב את סיפורי החיים והמשפחה של חבריי לקבוצה, יוצאי מרוקו ושאר ארצות ערב. אני מכיר את ההיסטוריה, את אפליית המזרחים בעבר וגם כעת. אבל זו היתה חוויה מעצבת להיות שם, לראות מאילו קהילות מפוארות הם באו, ושם לשמוע על עוצמת האפליה, הביזוי והגזענות שקיבלו את פניהם בישראל, כשהממסד התייחס אליהם במקרה הטוב כאל אנשים סוג ב'.

לנו ולהורים שלנו לא נתנו ולא נותנים מקום ונחלה בישראל, אמרה אחת החברות בקבוצה. המילים האלה לא נתנו לי מנוח וחיברו דברים שהכאיבו לי: הטרגדיה של היעלמות השפה הערבית, הטרגדיה של מחיקת הזהות המזרחית ומחיקת זיכרון היחסים הטובים, ובנוסף לכל אלה – הטרגדיה של התמיכה בימין.

את המחקר שמצא את ההיעלמות של השפה הערבית בקרב יוצאי מדינות ערב בישראל הכרתי היטב. אבל הטרגדיה של ההיעלמות הזאת הכתה בי כשהסתובבתי שם ברחובות וראיתי את חבריי לקבוצה, אנשים שסבא וסבתא שלהם דיברו ערבית עד יומם האחרון וששפת האם של הוריהם היא ערבית. בלחץ מאמצי המחיקה של הממסד הערבית של חלקם נעלמה, והם זקוקים לי, אשכנזי בן אשכנזי שלמד ערבית בתיכון, כדי לתרגם את ההתמקחות בשווקים שבהם סבא וסבתא שלהם היו סוחרים ומתמקחים. בלתי נתפס.

> 40 שנה ליום האדמה: הקהילות שעדיין נמצאות בסכנת נכבה

ארכיטקטורה מרוקאית (טל ויינטראוב)

ארכיטקטורה מרוקאית, פאס (טל ויינטראוב)

ככל שהסתובבנו וככל ששמענו על עומק הקשרים ששררו בין יהודים לערבים במרוקו (אפילו שמות משפחה עברו בין הקבוצות, ועד היום אפשר למצוא שם מוסלמים ששמם מוחמד כהן) התחוור לי עומקה של הטרגדיה הפוליטית בישראל. יוצאי ארצות האסלאם מהווים את אחד מבסיסי התמיכה האלקטורלים של מחנה הימין. מחנה שלא רוצה או לא מאמין שאפשר לקיים מערכת יחסים טובה עם הערבים, מחנה שחלק ממנהיגיו נושאים בגאווה את דגל הגזענות כלפי הערבים, מחריפים את המאבק עם הערבים ומובילים אותנו להעמקה של הסכסוך האלים ורווי הדם עם הערבים כאן, במולדת המשותפת.

מזרחים להנהגת השמאל

ברור שהסיפור המזרחי הוא לא רק הסיפור המרוקאי. אי אפשר להכניס את מרוקו, תימן ועיראק באותה המשבצת. אבל ודאי שהיחסים שבין יהודים למוסלמים מעולם לא התקרבו לשיא הנורא שאליו הגיעו היחסים באירופה. ובתוך כך מדינת ישראל מנסה להידמות למערב שהקיא אותנו מקרבו, להתרחק כמה שניתן מכל סממן ערבי ומובלת כעת על ידי הנהגה שכל מה שיש לה להציע לנו זה המשך המאבק האלים עם הערבים.

יאיר אסולין, שמשפחת אביו מוצאה בטינריר, כתב בעקבות הסרט: "אני שואל את עצמי על הפער בין השורשים, בין המציאות, בין חיים של אלפי שנים, לבין העובדה שהשלטון בישראל הצליח להמריד את המזרחים נגד עצמם – נגד הערביות שלהם… ובסוף בטח יתברר שגם האשה ההיא שהגדירה את עצמה 'מרוקאית', זו שאמרה שהיא מתגעגעת לשם ושאין כמו הערבים, זו ששרה את שירי הפולק הנהדרים האלה, אם היא עדיין הולכת להצביע, אם היא לא מאסה בכול, גם היא תצביע בסוף לימין".

אני לא מאשים ואני לא חושב שהמזרחים הם תינוק שנשבה בזרועות הימין. יש להצבעה הזו הרבה מאוד סיבות. אחת מהן היא היחס, שיסודו ביחסים הקולניאלים שבין המזרח למערב, המזלזל, המבזה, המתנשא והגזעני שקידם את פניהם של יוצאי ארצות האסלאם מהממסד המפא"יניקי האשכנזי כאשר הם באו לארץ. אי אפשר להתעלם מהפגיעה האיומה שנצרבה בהם ומהאחריות של הממסד לכך.

אבל זה לא מפחית מעומק הטרגדיה. הימין, שנמצא כבר עשרים שנים בשלטון, מוביל אותנו למאבק אלים חסר תוחלת מול הפלסטינים בשטחים, ומלבה את מערכת היחסית האזרחית בין יהודים לערבים בתוך ישראל, כאשר חלק מרכזי מבסיס התמיכה שלו הם יוצאי ארצות האסלאם, ובניהם ונכדיהם, שההיסטוריה שלהם נטועה במקרים רבים במערכת יחסים טובה עם הרוב המוסלמי.

זו כמובן הכללה שעושה חטא גדול למזרחים שתומכים בפיוס עם הערבים ויכולה להצטייר כאילו היא מנקה את השמאל הפוליטי, ואת תומכיו, מאחריותם העצומה והישירה להעמקת הסכסוך עם הערבים. בכל זאת, מדובר בטרגדיה נוראית שאם לא נמצא דרך לצאת ממנה, ולהחליף את השלטון כאן בשלטון שיש לו חזון אחר ליחסי יהודים וערבים, העתיד של כולנו יהיה טבול בדם.

כבר כמה שנים אני חושב שאם השמאל רוצה לחזור לשלטון, כדאי שיעמיד בראשו מנהיגים ומנהיגות מזרחים, אבל כשהייתי במרוקו הבנתי באופן ברור שפשוט אין דרך אחרת. בשמאל חייבת להיות שותפות אמיתית ומלאה ומקום אמיתי לכל הקהילות בישראל. זו הדרך היחידה – וזו גם דרך טובה וראויה, אם אנחנו רוצים להבטיח לנו ולילדים שלנו עתיד טוב יותר בארץ הזו. יחד עם הערבים, כפי שהיה במרוקו, וכפי שאני לא מפסיק לדמיין מאז שחזרתי משם.

רון גרליץ הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, עמותה יהודית-ערבית שפועלת לקידום שוויון בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל.  הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> תגובה: אין מקום לתיקון בחברה או בשמאל בלי מהפכה מזרחית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הילדים נושאים על גבם את מעמדם של הוריהם . אילוסטרציה (יונתן זינדל/ פלאש90)

מחקר חדש מוכיח: מערכת החינוך משמרת פערים מדור לדור

מחקר חדש ומקיף בארה"ב מצא כי הסיכויים של ילדים שנולדו להורים מהחמישון התחתון להמשיך ללימודים על תיכוניים הוא נמוך משמעותית מילדים להורים בחמישון העליון: 28 אחוז לעומת 78 אחוז, בהתאמה. כך משמרת מערכת החינוך פערים מעמדיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf