"זהו משא ומתן שעם ישראל מנהל עם עצמו"

מאת |

כשחצי מהאוכלוסיה במרחב – הישראלים היהודים – שולטת בפוליטיקה, בכלכלה, בתנועה ובמשאבים כולם, הדבר היחיד שהפלסטינים יכולים לתת לישראל זו לגיטימציה בינלאומית. בשביל זה לא צריך הסכם אלא משא ומתן נצחי. אפילו שמעון פרס ידע את זה

מדוע המשא ומתן הישראלי פלסטיני נכשל? התשובות המקובלות בימין מדברות על סרבנות של הפלסטינים, או על טעויות של המתווכים האמריקאים. במרכז-שמאל מוסיפים שישראל אינה מגיעה למשא ומתן בידיים נקיות, במיוחד בעשור האחרון. ובכל זאת, העובדה שהכישלון נמשך ללא קשר לזהות ההנהגה בשני הצדדים, תחת ממשלים וגישות שונות, בנסיבות בינלאומית ואזוריות שהתפתחו והשתנו לאורך השנים, מחייבת מחשבה מעמיקה יותר. בפוסט הזה אני רוצה להציע ניתוח אחר. אתחיל במצב בשטח ואמשיך לדינמיקה במשא ומתן עצמו.

אנחנו חיים בפתרון המדינה האחת כבר עשרות שנים

הגיל החציוני של יהודים בישראל הוא 32. הגיל החציוני של אזרחי ישראל הלא יהודים הוא 22.5, והגיל החציוני של הפלסטינים ברשות הוא עשרים. זאת אומרת שרוב האוכלוסיה בין הים לירדן נולדה או לפחות התבגרה במציאות פוסט-אוסלו, ורק מיעוט קטן זוכר את המצב שלפני 1967. אנחנו נוהגים לדבר על הסטטוס קוו כזמני אבל ההפך הוא הנכון: בעולם כאוטי ומשתנה זו המציאות היציבה היחידה עבור רוב האנשים בין הים לירדן.

מהי המציאות הזו? האוכלוסיה היהודית והפלסטינית מעורבבות בכל השטח בין הים לירדן. יהודים וערבים חיים זה לצד זה בשטחים, לאורך מישור החוף, בצפון ובדרום, וכמובן בירושלים. בכל השטח הזה, מדינת ישראל היא הריבון. היא שולטת בכל הגבולות של הטריטוריה ובמרחב האווירי, במטבע המרכזי ובמרשם האוכלוסיה, גם בתחומי הקו הירוק, גם בירושלים וגם בגדה. מדינת ישראל גם מחזיקה במאפיין המרכזי של הריבונות – ההכרעה מיהו כוח צבאי לגיטימי בתחומיה, ומי לא.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

במסגרת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל העבירה כמה סמכויות לרשות הפלסטינית, אולם אלו אינן חותרות תחת הריבונות הישראלית. הפלסטינים אינם יכולים להכריע מי יצא או ייכנס מהארץ ללא הסכמה ישראלית, הכלכלה נותרה בשליטה ישראלית, והמשטרה הפלסטינית נועדה להגן על אזרחי ישראל היהודים, ולא על הפלסטינים. בהסכמי אוסלו אף נקבע במפורש שכל סמכות שלא הועברה לידי הרשות נותרת של ישראל. אין ואקום חוקי, ולרשות אין ריבונות, אפילו לא בשטחי A. רוב מאפייני הריבונות הישראלית מתקיימים גם בעזה.

במלים אחרות: אנחנו אוהבים להתווכח על מדינה אחת מול שתיים אבל האמת היא שאנחנו בתוך מצב של מדינה אחת מזה כמה עשורים. במדינה הזו חצי מהאוכלוסיה (היהודים) שולטים באופן כמעט בלעדי בפוליטיקה ובכל המשאבים, ונהנים מזכויות מלאות בכל השטח.

הציבור היהודי למד להתייחס לאוכלוסיה מהשטחים כאילו היא לא חלק מהמערכת (כי אין לה אזרחות), אולם התיאור אמור להיות הפוך – המערכת שומרת את רוב הפלסטינים ללא אזרחות כדי להגן על השליטה היהודית. אפילו המצאנו מונחים מכובסים כדי לתאר את המטרה הזו ("הבעיה הדמוגרפית"').

ה"פתרונות" לסכסוך – מה שנקרא מדינה אחת, שתיים או קונפדרציה – הם רעיונות תיאורטיים לחלוקה שוויונית יותר בריבונות ובמשאבים במרחב הישראלי. ייתכן שהם יקרו וייתכן שלא. אבל כרגע אנחנו במציאות קבועה של מדינה אחת בשליטה יהודית.

> למה בסוף המתנחלים יובילו את פינוי ההתנחלויות

"מחסום 300", המחסום המרכזי שמפריד בין בית לחם לירושלים (אקטיבסטילס)

אנחנו שולטים על כל הכניסות והיציאות. "מחסום 300", המחסום המרכזי שמפריד בין בית לחם לירושלים (אקטיבסטילס)

גם השליטה המוחלטת בתהליך השלום מצויה בידי ישראל

מכיוון שהציבור היהודי שולט בכל השטח ובכל המשאבים, כל פיתרון צריך לעבור דרכו.

הגישה הדיפלומטית לסכסוך אוהבת לדבר על שני הצדדים והצעדים שהם צריכים לעשות כדי להגיע לפתרון, אבל האמת היא שהפלסטינים הם לא שחקן בסיפור הזה. זה לא ממש משנה מה הם יעשו. הם יכולים להצטרף לחמאס או להתגייר ולהתפקד לליכוד – ללא הסכמה של אזרחי ישראל היהודים, הסטטוס קוו יימשך.

במלים אחרות, הציבור היהודי יכול לשנות את המצב החוקי בשטח בעצמו, ואילו כל מה שהפלסטינים יכולים זה לנסות לשכנע את היהודים.

מקבלי ההחלטות בישראל מודעים לעובדה הזו בכל רגע נתון. על פי התפיסה הישראלית, כל הכרעה שנוגעת לפלסטינים – מהקלות בסגר על עזה, דרך הסרת מחסומים בשטחים ועד להקמת מדינה – מצויה בסמכותו של הציבור היהודי, וכל התערבות חיצונית בהחלטה הזו היא "פגיעה בדמוקרטיה הישראלית". תיאורטית, הציבור היהודי יכול להחליט לשלוט בפלסטינים לנצח, וכל עוד ההחלטה הזו מתקבלת "באופן דמוקרטי" היא נחשבת לגיטימית. העובדה שלא מעט מדינות בעולם מקבלות את ההיגיון הזה היא עדות נוספת לעצמה הישראלית וליכולתנו לכפות את נקודת המבט שלנו על כוחות חיצוניים.

ציטוט מעניין בהקשר הזה מופיע בספרו של רון פונדק "ערוץ חשאי": כמה חודשים אחרי חתימת הסכם אוסלו, התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב שיחה בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לשמעון פרס. לייבוביץ' (כמו טניה ריינהרט ורבים אחרים בשמאל האידאולוגי) ראה מיד את הפגמים בהסכם אוסלו, ושאל מדוע הממשלה לא הלכה מיד על הסדר קבע והקמתה של מדינה פלסטינית. לפרס היתה תשובה מעניינת מאוד: "זהו משא ומתן שמתנהל בלי שמישהו אנס אותנו לעשות את זה, או כפה עלינו. לפלסטינים אין מה לתת לנו. אין להם אדמה ואין להם סמכות ואין להם אמצעים ואין להם צבא. לפי השקפתי, זהו משא ומתן שעם ישראל מנהל עם עצמו" (ההדגשה שלי). המלים האלו תקפות גם היום.

הציבור היהודי בוחר בסטטוס קוו, ויש לו סיבות טובות לכך

לכאורה, הבחירה הישראלית באותו משא ומתן שאנו מנהלים עם עצמנו היא בין מדינה אחת לשתיים. ועל פי הסקרים, רוב (קלוש) באוכלוסיה היהודית ממשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות.

בפועל, הבחירה הישראלית היא בין שינוי לסטטוס קוו, ורוב מוחלט של היהודים בוחרים בסטטוס קוו. זה נכון במיוחד בעשור האחרון.

הבחירה בסטטוס קוו היא רציונלית. קל להסביר אותה לאור האלטרנטיבות: פתרון המדינה האחת יביא לחלוקה מחדש של כל הנכסים בין הים לירדן ולסוף ההסדרים החוקתיים הנוכחיים, אם לא מיד אז כעבור כמה שנים. זה יכול להצליח וזה יכול להידרדר למלחמת אזרחים, אבל כך או כך מדובר באופציה הכי פחות אטרקטיבית מבחינת הציבור היהודי.

פתרון שתי המדינות יקר פחות: תג המחיר שלו ידוע (22 אחוז מהטריטוריה בין הים לירדן), וישראל אינה נדרשת לשנות את אופי המשטר בשאר השטח או לחלק מחדש את הנכסים. אבל זה עדיין מחיר רציני, ופוליטיקאים שנעו בכיוון שלו שילמו מחיר כבד, כולל ראש הממשלה נתניהו עצמו בקדנציה הראשונה. אין גם דרך לצפות את טיב היחסים בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית, והסבירות להתלקחות נותרת גבוהה.

הסטטוס קוו, לעומת זאת, הוא אופציה אטרקטיבית למדי. עבור מרבית היהודים, החיים בישראל לא רעים בכל פרמטר מערבי. אפילו למעלה מכך. את מחיר הכיבוש משלמים הפלסטינים, את מרבית פעולות השיטור הם מבצעים על עצמם, ואפילו בעלות הכלכלית נושא העולם. אני לא חושב שמישהו טוען שזו האופציה האידאלית, ואני מאמין שגם הימין היה מעדיף שלא להחזיק עם אחר תחת שלטונו, אבל בחירות פוליטיות קשורות לאופציה הפחות גרועה, ולא לאוטופיות. ברור שמבחינת היהודים, הסטטוס קוו הוא אופציה שכזו.

> בסולידריות עם עזה המוחשכת: פעילים הפריחו פנסים סיניים בחוף אשקלון

שמעון פרס ומחמוד עבאס, 2009 (מרק ניימן, לע"מ)

לחיצות יד ומו"מ שמתחזקים את הכיבוש. שמעון פרס ומחמוד עבאס, 2009 (מרק ניימן, לע"מ)

המשוואה הזו הפכה מובהקת מאוד בשנים האחרונות. הישראלים נהנו משגשוג כלכלי וביטחון יחסי, ואילו הצד שכנגד הלך ודעך. הציבור היהודי לא מאמין שהוא מקבל משהו מהסדר, ושהוא נדרש לשלם המון. לכן הוא בוחר בהנהגה שמשמרת את הסטטוס קוו. כאמור, זו בחירה רציונלית לחלוטין, לפחות בטווח הקצר – וזה הטווח שבו בחירות פוליטיות נעשות (אם היינו בוחרים לטווח הארוך, הירוקים היו מרכיבים ממשלות).

הקונצנזוס במערכת הפוליטית סביב הסטטוס קוו הוא מוחלט. מי שתומך בשינוי ההסדרים הקיימים משמאל – מרצ והרשימה המשותפת – הופך בהדרגה לפסול לקואליציה. מי שתומך בסיפוח מימין – סמטריץ', למשל – נמצא בקואליציה רק בגלל חישובי מנדטים, מקבל יחס של קוריוז, וועלול להיפלט בבחירות הקרובות.

אנחנו נוטים לבלבל בין התחרות השבטית והאישית העזה בישראל לבין ויכוח אידיאולוגי. הקונצנזוס האידיאולוגי בישראל מדהים. כולם רוצים בשימור המצב הקיים.

האינטרס הישראלי הוא משא ומתן נצחי

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף למשא ומתן עם הפלסטינים. לכאורה, התמיכה הישראלית בסטטוס קוו אמורה להוביל להתנגדות למשא ומתן. בפועל, ההפך הוא הנכון. המשא ומתן מסייע לתחזוקת הסטטוס קוו.

כמו שאמרתי קודם, לפלסטינים אין כמעט שום דבר להציע לישראל. המטבע היחיד שהם מחזיקים הוא לגיטימציה. הם אלו שיכולים להביא להכרה עולמית בגבולות שלנו, בירושלים, ולמעשה בישראל עצמה. לגיטימציה – ולא ביטחון – היא הקלף היחיד שלהם במשא ומתן.

רק שבשביל לקבל לגיטימציה, ישראל לא באמת מוכרחה הסכם קבע. מספיק לשבת לדבר. ברגע שהפלסטינים ואנחנו נכנסים לחדר המו"מ, הלגיטימיות של ישראל, ואפילו של הכיבוש, גוברת. למשא ומתן יש גם פירות מידיים בשטח, מפני שהלחץ על ההנהגה הפלסטינית לחסל כל גילויי התנגדות לכיבוש גובר. והדבר הכי טוב במשא ומתן הוא שאת התמורה הפלסטינים ייראו רק שנים אחרי חתימת ההסכם, אם בכלל.

האינטרס הישראלי הוא לכן להישאר בחדר המשא ומתן לנצח. לקבל לגיטימציה, ולא לתת כלום בתמורה. לכן גם לנפתלי בנט לא אכפת שישראל תשב עם אבו מאזן ותדון איתו על פינוי התנחלויות וירושלים.

הדבר היחיד שהביא לפלסטינים הישגים הוא ההתקוממויות שלהם

ההתקוממות – אלימה או אזרחית – היתה המכשיר האפקטיבי ביותר של הפלסטינים עד כה בשינוי מאזן העלות-תועלת הישראלי.

דוגמאות לא חסרות. ערב האינתיפאדה הראשונה ישראל דחתה את הסכם לונדון הנח, שעקף את אש"ף והעביר את ייצוג הפלסטינים לידי המלך חוסיין. אחרי האינתיפאדה ישראל חתמה על הסכם נפרד עם אש"ף.

לפני האינתיפאדה השנייה העריכה ההנהגה הישראלית שאין דרך לפנות התנחלויות ללא הסדר קבע וסיום כל התביעות. אחרי האינתיפאדה ישראל פינתה את כל ההתנחלויות ברצועה וארבע בצפון השומרון, ומיד אחר כך גילתה גמישות חסרת תקדים במשא ומתן על הסדר הקבע. הפלסטינים שילמו מחיר עצום על האינתיפאדות – הרבה יותר גדול מישראל – אולם הם גם הצליחו לזעזע את הצד הישראלי מספיק כדי שייווצר שינוי מהותי לא רק בפוליטיקה, אלא ממש בעולם הערכים הישראלי.

התפיסה המקובלת היא שהאלימות חיסלה את פתרון שתי המדינות. אבל התמיכה במשא ומתן היתה גדולה יותר בשיא האינתיפאדה השנייה, בשנים 2002-2004, כשמאות יהודים נהרגו ברחובות, מאשר עשור מאוחר יותר, בשנים 2012-2014 – וזאת למרות ששנת 2012 היתה היחידה מאז מלחמת ששת הימים שבה אף יהודי לא נהרג בגדה. גם השיח הפוליטי היה שונה. תנועת "אומץ לסרב", שקראה לסרבנות בשיא האינתיפאדה השנייה נהנתה מהרבה יותר לגיטימציה מאשר "שוברים שתיקה", שמטרותיה צנועות הרבה יותר, זוכה לה היום.

כמובן, היו לאורך השנים עוד משתנים – אפקט ההתנתקות, המלחמה בלבנון, האביב הערבי – אבל האמירה לפיה אי-אלימות ודיפלומטיה מובילות לפשרנות בציבור היהודי לא הוכחה עדיין במציאות הפוליטית. בפועל, דווקא ההפך קרה.

> למה רוב השמאל הישראלי מגלח 19 שנות כיבוש?

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, מסיבת עיתונאים בבית הלבן (אבי אוחיון, לע"מ)

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, מסיבת עיתונאים בבית הלבן (אבי אוחיון, לע"מ)

העובדות האלו אינן נעימות לעיכול, אבל חשוב להכיר בהן. הכרה במציאות היא לא תמיכה באלימות עצמה, כמובן. כישראלי האפשרות של פגיעה בישראלים אחרים נוראה בעיני, והיא מפחידה אותי באמת – לא כרעיון מופשט, אלא כחשש אמיתי לחייהם של אנשים – ביניהם קרובים וחברים שלי – שיכלו להיקלע לאזור של פיגוע, או שמשרתים בצה"ל. אלימות היא גם כלי פוליטי מוגבל ודפוק, שמוליד חברות מליטריסטיות ונוקשות, ולמעשה זורע מוקשים בדרכם של הפתרונות שנוצרים בעקבותיו.

משימת השמאל היא להציג אלטרנטיבה לאלימות, ולעודד את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש כאן ועכשיו, וזאת אפילו כשהוא לא מעוניין לשמוע.

ימי טראמפ

להערכתי, יוזמת המשא ומתן של טראמפ תיכשל בדיוק מאותן סיבות שכל היוזמות הקודמות נכשלו. כל עוד הישראלים, או לפחות רובם, לא רואים בסיום הכיבוש הכרח מיידי, וכל עוד איש לא מוכן להכריח אותם לראות את הדברים כך (ואף אחד, לא בממשל האמריקאי הנוכחי ולא בקודם, לא באיחוד האירופאי ולא באו"ם, מעוניין במשימה כפוית הטובה הזו), המגעים מחזקים את הסטטוס קוו במקרה הטוב ויכולים להוביל להידרדרות ממשית בשטח במקרה הרע, כמו שקרה אחרי פסגת קמפ דיוויד ויוזמת קרי. אפילו שינויים מינוריים בשטח קשים מאוד להשגה בגלל ההתעקשות הישראלית על סיום התביעות מצד אחד, וחוסר הנכונות לוותר על הריבונות בשטח מצד שני.

אנחנו מצויים עמוק בתוך פרדוקס הנכונות להסדר: תיאורטית, זה הרגע הנכון מבחינת ישראל להסכם. אין שום צבא שמציב לה איום קיומי, העולם הערבי חלש ומפורר, והפלסטינים במצב נואש במיוחד. בתנאים האלו, ישראל יכולה להשיג הסכם נח יחסית, לבחור את הפיתרון המתאים לה, וגם לעמוד בעלויות שעלולות לצוץ בהמשך הדרך. אלא שבמצב הזה גם לציבור היהודי אין לתפיסתו שום אינטרס להסדר. מתי ישראל תרצה בסיום הכיבוש? כשהפלסטינים יתחזקו, הלחץ עליה יגבר משמעותית, והמחיר שלו יהיה גדול יותר.

> חמישים שנות טיוח ושקרים: התקשורת הישראלית בשירות הכיבוש

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עיתונאי ("העיר", ynet, מעריב, טיים אאוט, ומדי פעם גם מקומות אחרים). גר בתל אביב. כאן אפשר לקרוא אותי באנגלית.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf