משה סילמן החליט להרים ידיים, אבל בתנאים שלו

הפער בינינו, חברי "החזית החיפאית" במחאת האוהלים, ובין משה סילמן היה הפער בין מפגינים נאיבים ובין מי שהיה במצוקה אמיתית. סילמן קיווה שהמעשה שלו יצית מחאה אמיתית. בחברה כנועה כמו שלנו, לא היה לכך סיכוי. דברים לזכרו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

משה סילמן גסס במשך שבוע בקיץ של 2012.

בבוקר שאחרי הערב בו הצית עצמו פגשתי את אחותו בבית החולים, מוכת יגון ורגשות אשמה. היא הייתה מרוסקת, וזה טלטל אותי ככה שהייתי חייב לצאת לקצה המסדרון, מעבר לאיפה שעמדו הכתבים והמצלמות ולהתרסק שם בבכי. זה היה שבוע נוראי בשביל כל מי שהיה מעורב בדבר הזה שנקרא המחאה החברתית. אני מדבר על המחאה ההיא, של דפני ליף. היא הייתה נוכחת גם בחיפה.

בחיפה, בניגוד לשאר הארץ המחאה הובלה על ידי אנשי חינוך. מורים, עו"סים, אנשי עמותות מיצוי זכויות. כמובן שלקחה בה חלק המיליציה של הנוער העובד – דרור ישראל. גם העסקנים של אגודת הסטודנטים שהיו ממומנים על ידי אחד, איציק שמולי. והיו עוד אנשים: פז, ראובן, שחף, בועז, יוס, אחרים. גם אני הייתי שם, סטודנט מבולבל להנדסה, שהגיע בגלל בחורה ונשאר שלושה חודשים באוהל.

גם משה סילמן היה.

סילמן רצה קו יותר מיליטנטי, הדחף שלו בא מהייאוש. משה סילמן שהצית עצמו לפני שבע שנים (סמדר בן-אשר ברקוביץ CC BY-SA 3.0)

סילמן רצה קו יותר מיליטנטי, הדחף שלו בא מהייאוש. משה סילמן שהצית עצמו לפני שבע שנים (סמדר בן-אשר ברקוביץ CC BY-SA 3.0)

משה הגיע לחיפה שנה קודם לכן  ממרכז הארץ והצטרף לקראת הסוף של המחאה ב-2011. עם גובה הסיוע בשכר דירה שקיבל, היה אפשר לשכור דירה רק פה, בחיפה, ואולי הוא רצה להתרחק מהמרכז, אני לא באמת יודע. אבל מהרגע הראשון היה ברור שקיים ביננו פער – ביני ובינו. בין מפגינים נאיבים שמדברים על דברים גדולים, לבין אלו שבאמת היו במצוקה. הפער הזה היה הייאוש, שגרם לו לרצות לנקוט בקו יותר מיליטנטי. אני זוכר שלא הבנתי את זה אז, עוד הרבה דברים אחרים לא הבנתי.

ייאוש זה כוח לא מרוסן. וההתפרצות שלו תמיד מפחידה, ראינו אותה רק עכשיו במחאת האתיופים, ועוד ראינו שרוב הציבור לא מסוגל להכיל אותה או להבין מאיפה היא באה. השבע כנראה לעולם לא יבין את הרעב, את המדוכא ואת המוחלש.

אבל יש משהו יותר גרוע מייאוש, וזה אדישות, ויתור. זה מה שקורה כשאדם מבין שאין לו סיכוי מול מערכת, ואין לו השפעה על המציאות שבה הוא חי. קוראים לזה תסמונת חוסר אונים פוליטי, ורובכם כנראה לוקים בה, אם בכל פעם שאתם שומעים בחדשות על שחיתות, אתם מושכים בכתפיים. שומעים על זיהום במפרץ חיפה או הרג אזרח ומעקמים את המצח וזהו. מכבים את הטלוויזיה, הולכים לעשות כלים.

אנחנו מדברים על חוסר אונים פוליטי. אני חושב שסילמן הבין ששום דבר טוב לא יצא מ"החזית החיפאית", קבוצת האקטיביסטים של חיפה. ב-14 ביולי 2012 משה החליט להרים ידיים. אבל בתנאים שלו ובתקווה שהשריפה שלו תהיה מה שייתן דלק למחאה אמיתית, רדיקלית, ייצרית. בחברה קונפורמיסטית, כנועה וממוגזרת, הניסיון שלו נידון לכישלון מראש, ולמרות זאת הוא בחר ללכת איתו עד הסוף.

סילמן רצה קו יותר מיליטנטי, הדחף שלו בא מהייאוש. משה סילמן שהצית עצמו לפני שבע שנים (סמדר בן-אשר ברקוביץ CC BY-SA 3.0)

השבע לעולם לא יבין את הרעב, לכן התקשינו להבין את סילמן. הפגנה יום לאחר שסילמן הצית את עצמו (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בשנה האחרונה אני פוגש המון נוער ישראלי במסגרות חינוכיות. אני שואל אותם מה הם זוכרים מ2011 וכצפוי מסתבר שלא הרבה. איך אפשר להסביר למי שהיה ילד מה היה שם, כשרוב מי שבוגר ועבר ליד לא באמת מסוגל להבין? אז אני מספר על רגש. על תחושת האופוריה שחווינו, על ההרגשה שאנחנו עושים תיקון עצום לכל הדור שלנו ולמדינה. ואז הם שואלים מה קרה עם זה, ואני צריך להוריד את הראש ולספר להם שבגדול, השתיקו אותנו די בקלות. קנו את העסקנים ונתנו לאנרכיסטים להסתכסך עם עצמם. צריך לספר גם שפוליטיקה זה לא עסק לאנשים אידיאליסטים ומהר מאוד מי שחלקלק, מי שדואג לעצמו לג'וב מוצא את הנתיב, ומי שלא, צריך להחליט אם הוא נשאר ומשלם מחיר אישי כבד. אבל אני לא אומר להם את זה כמובן. צריך דור חדש שיאמין, שיילחם על מה שחשוב ונכון, שיגדיר את קצה הספקטרום הרדיקלי, שיספר לעצמו שהוא מתקן עולם, נאבק בכיבוש, רודף שלום וצדק.

דור המחאה ההיא קבור היום עמוק בעבודה, חובות וחיתולים. איציק שמולי וסתיו שפיר קבורים עמוק עם מפלגת העבודה. משה סילמן קבור בבית העלמין בחולון.

יהי זכרו ברוך.

יובל בן ארי, איש חינוך ואקטיביסט, בוגר המחאה החברתית 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

משרד (אילוסטרציה: Pixabay)

לעמותות יש חשיבות חברתית עליונה. הגיע הזמן לקחת אותן ברצינות

בישראל יש אלפי עמותות שפועלות לשינוי אמיתי וכנה של החברה, אך רבות מהן נקלעו לתרבות תאגידית בעייתית, פועלות מכוח האינרציה בלבד ופוגעות במטרות שלשמן הוקמו. המשאבים המוגבלים צריכים להיות ציווי להתמקצעות והתייעלות - ולא תירוץ מדוע זה לא קורה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf