להניף את דגל הגאווה, ולזכור את משה סילמן זכרונו לברכה

מאת |

כשאלפים יתכנסו הערב להפגין בעד זכויות הלהט"ב, אנחנו נתכנס בסמוך כדי לציין חמש שנים למותו הטראגי של משה סילמן ז"ל. אני אשא דגל גאווה ונר זיכרון, כי בסוף כולנו נאבקות על הבית שלנו

הקהילה הגאה זועמת. היום (חמישי) בערב צפויים להתכנס אלפי אנשים בקריית הממשלה בתל אביב כדי למחות על סוגיית האימוץ ולדרוש שוויון זכויות. הם יעמדו על הבמה ויספרו על בגידת המדינה, אחרי שעשו צבא ושילמו מסים תחת הססמה – "גם אנחנו רוצים לחיות בכבוד". כמה מטרים משם, ברחוב קפלן, שרף את עצמו משה סילמן זכרונו לברכה בהפגנת השנה לפרוץ המחאה החברתית, והיום נציין חמש שנים למותו הכואב.

במכתב ההתאבדות שלו הוא רשם: "אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ויובל שטייניץ הנבלות שעל ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום שלוקחים מעשירים ונותנים לעניים. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, אין לי בכלל איך להתחיל את החודש. אחרי ששילמתי מיליונים במסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים".

> הומופובים, תפסיקו להשתתף במצעדי הגאווה שלנו

המדינה ראתה גם בו "חריג" וכך גם התייחסה אליו, מנגנוניה הם אלו שדחפו אותו למותו. איך מדינה הורגת אדם? היא מאמללת אותו, מתעמרת בו, מפעילה עליו טרור בירוקרטי, גורמת לו להרגיש שאין לו ערך. שהוא עול, פרזיט, שבתור נכה שמקבל מהמדינה קצבת נכות שעמדה אז על 2300 ש"ח – ואין לו זכות לחיים בכבוד. אז משה סילמן לקח בנזין ומצית, וקיווה שבגופו תתחיל שריפה שלהבותיה יגיעו עד משרדי הממשלה ויזעזעו גם אותנו.

לואיז, סילמן, והלהט"בים

משה סילמן לא היה לבד ב"חריגות שלו". בכל יום מדינת ישראל, במדיניותה הדורסנית, מקדמת עוד ועוד אנשים למותם, ודוחפת אותם לקצה גבול יכולת ההישרדות הקיומית והנפשית. מי שנכחה בהפגנות של קבוצות וארגוני הנכים והנכות בחודשים האחרונים ועמדה רגע מהצד והקשיבה, יכולה הייתה לראות את קו השבר. את הדמעות בקצה העיניים, את התסכול מכך שלא משנה איזה כביש ייחסמו מתנועה, לאיזה דיונים בכנסת ילכו וכמה תמונות של ח"כים הצטלמו עם שלט "נכה זה לא חצי בן אדם" – מדינת ישראל קברה אותם בחייהם, דנה אותם למציאות של מתים-מהלכים. ככה זה שאדם עם נכות של 100%, שלא יכול לעבוד, מקבל קצבה שעומדת על כ- 2,440 ש"ח בחודש בלבד.

השבוע גם התקיים יום הדיור הציבורי בכנסת, אליו הגיעו עשרות נשים גיבורות שחיות בתנאי הישרדות. הייתה שם לואיז, אישה אהובה וחברה שביקשה לשלוח את הילד שלה לפנימייה. לא בגלל חוסר תפקוד או אהבה, הילד הזה הוא החיים שלה. היא רצתה להוציא אותה מהשכונה כדי שיהיו לו חיים טובים יותר. הוא עבר כבר עשר דירות בחייו הקצרים ולואיז רוצה שיהיה לו בית שבו "התמונות יישארו על הקיר. לתקוע מסמר ולשים את התמונה שלו, ולדעת שלא אוריד אותה ואעבור עוד דירה בשנה הבאה".

לפני זמן מה ליוויתי אם חד הורית שגרה שמונה חודשים בלי חשמל, פשוט כי לא היה לה כסף. משפחה אחרת, עם שישה ילדים, לא עמדה בקריטריונים של הדיור הציבורי ונאלצה לנדוד בין בתים של קרובי משפחה, שכנים, ואפילו ספסל בגינה ציבורית. הילד שלהם, בן שש עשרה, עזב את התיכון ועובד בשתי עבודות כדי לתמוך במשפחה שגרה כולה בדירת חדר. עקיבא מפעי, נכה צה"ל בן 45, ששקע גם כן בחובות, הצית עצמו יומיים לאחר מותו של סילמן, ומת מפצעיו. כל אלו הם לא "טרגדיה אישית גדולה", כמו שאמר בזמנו ראש הממשלה שלנו לאחר מעשה ההצתה – אותו ראש ממשלה שלא יודע לדבר בעברית על הקהילה, רק באנגלית.

זו המציאות במדינת ישראל היום, מדינה ששונאת עניים ומתנתקת ככל שאפשר מכל רשת ביטחון סוציאלית ומדיניות רווחה. מדינה שקובעת שאני וכמותי הם "חריגים", שמפלה אותנו על בסיס יומיומי ומשתמשת בנו בחו"ל כדי לכסות על עוולות הכיבוש, הפינויים מבתים בגבעת עמל ואימהות חד הוריות שנאלצות לוותר על הילדים שלהם בגלל עוני.

> הם לא יתנו לנו את הזכויות שלנו. אנחנו ניקח אותן בעצמנו 

האדרטה שהוקמה אחר מותו הטראגי של משה סילמן ז"ל (צילום: יוסי זליגר, פלאש90)

האדרטה שהוקמה אחר מותו הטראגי של משה סילמן ז"ל (צילום: יוסי זליגר, פלאש90)

למעשה, יהיה זה חטא לקרוא למכתב שהשאיר אחריו סילמן מכתב התאבדות, כפי שניסחה זו התקשורת. מדובר בכתב אישום על המדיניות הפושעת של מדינת ישראל ועל האדישות שלנו, מתוך מחשבה שלנו זה לא יקרה. לעולם לא נגיע למצב שאליו הגיע סילמן. "אני לא אהיה חסר בית", כתב סילמן, "לכן אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ושכמותי".

לקהילה הגאה יש הרבה כוח וזה מעולה ומשמח ומרגש שהגענו לזמנים שבהם התמיכה בנו כבר שבוע על סדר היום הציבורי. הצעד הנוסף והמתבקש הוא להשתמש בתמיכה בנו כדי להצביע על עוולות אחרות, לשים בפרונט את האנשים השקופים שהמאבק שלהם לא מספיק סקסי או מצטלם טוב כמו מצעד הגאווה, שלא מצליחים לארגן היום הפגנה של יותר מכמה מאות אנשים במקרה הטוב. לא בגלל שהיום זה הם ומחר זה אנחנו – אלא בגלל שזו אותה ממשלה שמדכאת כבר היום את כולנו.

ההפגנה היום צריכה להיות זועמת, ואני אגיע כדי להילחם על הזכות שלי לשוויון עם דגל גאווה ביד אחת ונרות זיכרון ביד השנייה. ראוי שהקהילה הגאה תנצל את הבמה שניתנה לנו, את הכוח שלנו, כדי להקריא היום את מכתבו של משה סילמן ולעמוד דקת דומיה לזכרו.

בסוף כולנו, כל אחת בדרכה, נאבקות פה על הבית שלנו.

> סטרייטים, טפלו במבנה המשפחתי הדכאני שלכם לפני שתטיפו לנו

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

יום אחד אבין שהשינוי מתחיל בבטן, אפרוש מהחיים הפוליטיים והחברתיים ואפתח "קובה- מובייל", איתו אטייל ואמכור קובה טבעונית וכך אשנה את העולם ואביא לקירוב לבבות.

עד אז, אני פעילה ב"צוות דיור הציבורי"- מאבק לקורת גג לכולם/ן כזכות יסוד, עובדת בארגונים חברתיים בדגש פמיניסטי- מזרחי ומשתדלת להיות מעורבת בגופי ובנפשי כפעילה חברתית ופוליטית בכל מאבק שאני מאמינה בצדקת דרכו. כתחביב אני סטודנטית למשפטים במסלול זכויות אדם, בתקווה להקים עוד כמה שנים משרד עו"ד צמוד למשרדי החברה המשכנת עמידר, ולהמיס את לב האבן הבירוקראטי שלהם.

בערוץ שלי אכתוב על מאבקים שצומחים מהתחתית ולכן הם המהפכה האמיתית, אראיין אנשים שאני פוגשת בדרכים וחוכמתם/ן וניסיונם/ן יקרים מפז, אדווח ואחלוק את תחושותיי על אחיות ואחים לדרך במאבקים עולמיים ובטח אהיה המון זועפת וביקורתית כלפי החיים ואלו המדכאים אותנו.

מתה על נשים, גרה בשכונת התקווה ובמקור ימנית מצביעת ליכוד (אז כנראה שיש עוד תקווה לשמאל להגדיל את כוחו).

"אולי קצת עייפה, אבל בשביל שבו אני הולכת אין כבר דרך חזרה" / זהבה גרינפלד (אם אתם/ן לא מכירים/ן את השם, תעשו מיד ברגע זה גוגל).

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf