שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

משחקי הכס של פוניבז': המלחמה שקורעת את העולם החרדי

מאת |

הרצח בהר נוף הציף על פני השטח את הקרע העמוק בעולם החרדי, שבסיסו בישיבה החזקה פוניבז'. עם השנים הופך הקרע לאלים יותר, ובחודש האחרון נרשם פרץ אלימות חדש, ללא פתרון באופק

הרצח בבית הכנסת בהר נוף שבוע שעבר המם את הקהילה החרדית. בעיני הציבור החרדי, האירוע נתפס כאסון פנים קהילתי, מין אסון טבע, פרעות שאותם היהודים רגילים לחטוף על ראשם זה אלפי שנים. כמעט ואין התייחסות לרוצחים, יש בעיקר נרצחים. "השם יקום דמם" – המשפט שמוצמד לשמו של כל "קדוש", בא להרחיק את הנקמה מבני האדם, האל שבמרומים הוא יקום את דמם, אנחנו נפיק את הלקחים שלנו.

ומהם אותם הלקחים? ובכן, תוך שעה כבר עמדו הלקחים על איתנם – המחלוקת הליטאית היא שאשמה, כשכל צד חובט במשנהו, ומאשים אותו במותם המזעזע של ארבעת מתפללי בית הכנסת. הפוסט הבא יעמוד קצת על תולדות הסכסוך המדמם הזה, בדגש על מקומה של ישיבת פוניבז' ושל מאבקי השליטה בתוכה, במחלוקת שקרעה לשניים את הציבור הליטאי החרדי, שמהווה את הרוב הדומיננטי בחברה החרדית כולה. לקראת הסוף אחזור להתגלגלות המאבק הזה לתוך סיפור הרצח בהר נוף.

הלווית ההרוגים בפיגוע בהר נוף (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הלווית ההרוגים בפיגוע בהר נוף (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ניטרלי לטובת מי? 

אתחיל מהגילוי הנאות. בכל הקשור לישיבת פוניבז׳ (נהגית: פונוביץ'), איני אובייקטיבי. למעשה, איני יכול להיות אובייקטיבי. ולא משום שאני לא יכול להתעלות רגע מעל הטיעונים ולנסות לצייר תמונת מצב אמינה לשני הצדדים, בוודאי שאני יכול – וכמוני יכול כל אחד ואחד מאלפי תלמידי הישיבה בעבר והיום. אלא שאף אחד לא יאמין לנו. בעולם של פוניבז׳ אתה לא יכול ליהנות מהאובייקטיביות, וכשאי מי מהבחורים הצעירים טוען שהוא ניטרלי, השאלה תהיה – ניטרלי לאיזה צד?

פוניבז׳, למי שלא מכיר, היא ״ספינת הדגל״ של עולם הישיבות הליטאי-אשכנזי החרדי, לפחות בעיני בוגריה. וזה לא היה משמעותי אלמלא הבוגרים הללו היו מאיישים אחוז ניכר מעמדות המפתח ומוקדי הכוח בחברה החרדית – במערכת הרבנית, הישיבתית והפוליטית. לפוניבז׳, ישיבה שנוסדה לפני כשבעים שנה (1943) בבני ברק על גבעה הנושאת את שמה, השפעה רבה על המתרחש בכל העולם החרדי, אף הספרדי והחסידי, והיו שנים שראש הישיבה היה המנהיג הפוליטי החרדי הבכיר. גם בשנים שלא, ראשי המוסד נמצאים בשורה הראשונה של מקבלי ההחלטות, ולוחשים לאזני הבכירים ביותר.

ההקדמה הזו חשובה בכדי להבין מדוע ההתפרצויות האלימות שעוברות על המוסד אחת לכמה חודשים, הנוגעות במאבקי השליטה על הישיבה, משפיעות כל כך על הלך הרוח ברחוב החרדי. מחלוקות אלה הן שלמעשה השפיעו במידה רבה על הקרע בקרב הציבור הליטאי לפני כשנתיים, קרע שבעיני רבים מסמל את סוף דרכה של החרדיות המגובשת סביב אינטרס מוסכם, כפי שהתרגלה החברה הישראלית לראות אותה בעשרות השנים האחרונות.

בחודש האחרון נרשמה הסלמה בגבעת ישיבת פוניבז' בבני ברק. זה החל עם ההתנפלות על ראש הישיבה הרב אשר דויטש ושבירת ידו, והמשיך עם השלכת "לבן" על אחד מזקני הלומדים בישיבה, הרב חיים ברמן, שהוא אח של ראש ישיבה בעבר ודוד של אחד מרבני הישיבה. האלימות נמשכת לאורך כל השבועות האחרונים ופורצת סביב שיפוצים לחדר הספריה, תפילות בהיכל הישיבה המרכזי ועוד מוקדי חיכוך "מסורתיים" בגבעת הישיבה. אפילו הרצח בהר נוף, אירוע טראומתי לציבור החרדי, לא עצר את המהומות והן המשיכו בכל סוף השבוע שעבר.

> האופוזיציה החרדית הבעירה את הרחוב, אבל לא נגד הצבא

בחורים לומדים בישיבת פוניבז' (צילום: בחדרי חרדים)

בחורים לומדים בישיבת פוניבז' (צילום: בחדרי חרדים)

ראשות הישיבה כנדוניה

הסכסוך בפוניבז' הוא בן עשרות שנים. כמקובל בישיבות הליטאיות פורצת המריבה סביב השליטה. לרוב בין בני משפחה הרבים על הירושה, או בין רב מבוגר הנהנה מוותק לעומת רב צעיר הנהנה מפופולריות. סיפור פוניבז' לא היה חריג אלולא זהות המעורבים.

בקצרה – את הישיבה בבני ברק הקים ב-1943 הרב יוסף שלמה כהנמן, ששכל את משפחתו במלחמת העולם השנייה ונדר לעלות ארצה ולהקים מחדש את ישיבות אירופה שחרבו. כהנמן, שהיה תלמיד חכם אך התעסק גם בענייניה הכספיים של הישיבה, מינה לה שלושה ראשי ישיבה – הרבנים שמואל רוזובסקי, דוד פוברסקי ואלעזר מנחם "לייזר" שך – מי שלימים הפך להיות מנהיגה של החברה החרדית, ובין השאר הקים את ש"ס ודגל התורה.

כהנמן שמר לעצמו את תפקיד נשיא הישיבה, וכשמת ב-69' הוריש את התפקיד לבנו ר' אברהם. בנו היה עוד פחות תורני ממנו, והותיר את הניהול הרוחני לראשי הישיבה, כשהוא עסוק בעיקר בניהול הצד הכלכלי. בפוניבז' הומצא מודל שלפיו הישיבה "מפרנסת" את עצמה – לישיבה נכסי נדל"ן בבני ברק וברמת גן, והיא מתפרנסת מחכירתם, מכירתם בדמי מפתח ומכירות גדולות מפעם לפעם. הונה של הישיבה מוערך בעשרות מיליונים – מה שמאפשר לה עצמאות רבה ביחס לשאר הישיבות, הנשענות על תקציבי מדינה ותרומות.

כשהבן ר' אברהם בא לבחור לבתו חתן מבני הישיבה, היה ברור לכל שהנדוניה שהוא יעניק למי שיטול את ידה של ביתו תהיה ראשות הישיבה העתידית. לאברהם היה בן גדול, שכמוהו – לא נודע כעילוי תורני. בחירת החתן מתוך הישיבה הטובה ביותר נועדה להבטיח שהישיבה המפוארת תישאר בידי המשפחה, כשתורה וגדולה ישמשו במקום אחד.

סיפורים מיתולוגיים על ראשי ישיבות מפורסמות שתרו אחר חתן שיהיה יורשם מסתובבים בהיסטוריה של הישיבות זה שנים רבות. בפוניבז' מסתובבות אגדות על התחרות בין טובי המוחות של הישיבה אז, כולם היום בכותל המזרח של עולם הישיבות החרדיות, על ביתו של נשיא הישיבה. בסופו של דבר נבחר שמואל, בנו של רבה של רמת גן דאז הרב צבי מרקוביץ. משפחת החתן דרשה לקבל התחייבות בעת החופה, שהתקיימה בתחילת שנות ה-70, בנוכחות כל רבני העיר והישיבה. ואכן – ר' אברהם כהנמן הבטיח במהלך החופה, כשבנו הגדול אליעזר עומד לצדו, כי החתן יזכה בראשות הישיבה בבוא היום.

עד כאן, בגדול, הגרסאות דומות.

מייסד ישיבת פוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן (פוטו בירנפלד, תל אביב - הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון CC BY-3.0)

מייסד ישיבת פוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן (פוטו בירנפלד, תל אביב – הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון CC BY-3.0)

מיד לאחר החתונה נקלעה הישיבה למריבה הראשונה בתולדותיה בין שני ראשי הישיבה, הרבנים פוברסקי ושך. במריבה ההיא עמדו החתן והבן, לייזר כהנמן ושמואל מרקוביץ, יחד מול פוברסקי. לאחר למעלה מעשר שנים המריבה הוכרעה בניצחון הרב שך ומשפחת כהנמן. אך הניצחון נתן את האות לפתיחת המריבה החדשה – ב-88' מינה ר' אברהם את חתנו שמואל מרקוביץ' לרב בישיבה, ושני הגיסים הצעירים החלו דוחקים זה את רגלי חברו. מצבו הרפואי של האב אברהם כהנמן, גם הוא ניצול שואה, התדרדר והוא הפסיק לתפקד. שני הגיסים פתחו במלחמה על הנכסים, על הרישום לישיבה ועל המינויים החדשים, כשראשי הישיבה הוותיקים מתפלגים בין שניהם. המריבות לא השפיעו עדיין על התלמידים, ולמעט עשרות בודדים שנטלו צד (לרוב בני המשפחות עצמן) – הישיבה המשיכה להתנהל כרגיל.

לאחר התערבות הרבנים החרדים הבכירים הלכו הצדדים לבוררות. הבוררות נמשכה שנים, ובמהלכה נגבו עדויות מרבנים כבודים, מעדי ראיה וממקורבי הרבנים, האב והסב. בסופו של דבר פסק הבורר (99') הסכם פשרה, שהתקבל על ידי החתן אך לא על ידי הבן (ב-2005 אישר בית המשפט את פסק הבוררות, העליון השיב את הדיון למחוזי שאישר את ההרכב שוב, ערעור כהנמן לעליון נדחה סופית ב-2013). במשך שלוש שנים נשמר השקט ואז הבן, שלא הסכים לפסק הבוררות, מינה רב חדש בישיבה. זה היה בסוף 2004. השקט תם.

מכות על שולחנות חדר האוכל

זהו השלב שבו הסכסוך פרץ את גבולות הישיבה והפך לנחלת הרחוב החרדי כולו. למעשה, בשלב הזה הוא כבר הגיע לתקשורת החילונית, וידיעות על מכות בישיבת הדגל החרדית, תוך סילוף שמות ופרטים, החלו להופיע בידיעות אחרונות ובמעריב, טיפין טיפין.

הרב שמואל מרקובי (צילום: בחדרי חרדים)

הרב שמואל מרקוביץ (צילום: בחדרי חרדים)

הרב שך, הסמכות החרדית הגבוהה ביותר ומי ששימש כראש ישיבת פוניבז', כבר לא היה בין החיים (הלך לעולמו ב-2001). בימי חייו זוהה הרב עם הצד של החתן (הרב מרקוביץ'), אך תלמידיו המובהקים – ביניהם ראשי ישיבות ודיינים חרדים מוכרים, נחלקו בין שני הצדדים. עם הפרת פסק הבוררות במינויו של הרב חיים פרץ ברמן (2004), נאלצו כל רבני הישיבה לבחור צד.

שניים מהרבנים הוותיקים והמבוגרים צידדו בבן, וצוות הרמי"ם – ראשי מתיבתות ומוסרי השיעורים – הצעירים יותר, הלכו עם החתן. בין המשגיחים מנהלים רוחניים, שאחראים על חיי המוסר, הלכו שניים עם החתן, ואחד עם הבן. נפתחו שני רישומים נפרדים לשנת הלימודים הבאה, ובפועל – למרות ששני הצדדים חלקו, ועדיין חולקים, את אותו מבנה, בתי מדרש, פנימיות וחדר אוכל, הישיבה חדלה להתקיים כמוסד אחד והופרדה לשתי הנהלות שונות, כשבראש אחת מהן עומד הבן אליעזר כהנמן, ובראש השניה עומד החתן שמואל מרקוביץ', שאף משמש כראש הישיבה.

במקביל לחלוקה הזאת ההתפרצויות האלימות החלו תוכפות. הסיבה היתה פשוטה: כעת, משחדלה הישיבה להיחשב מוסד אחד, כל צד ניסה לתפוס לעצמו הישגים במרחב. ובמקרה של פוניבז' זה כלל הכל – מקומות בבית המדרש, מיטות בפנימייה, שולחנות בחדר האוכל, חדרי שיעורים, וכולי וכולי. כל מעוז כזה "נכבש" במכות ובאלימות, פעם על ידי הצד של הבן, שמכונה בישיבה "השונאים" (שוינאים), ופעם על ידי הצד של החתן, הנקרא "מחבלים" (במלעיל), אין מפקד משטרה חדש בגזרת בני ברק, שלא עולה מדי חודש בחודשו לביתם של מנהיגי הפלגים (הנה).

> הבחירות לרבנות ירושלים: הציונות הדתית שוברת נאחס של שלושים שנה

הרב אלעזר מנחם מן שך והרב שלום אלישיב (ישראל שוורץ)

הרב אלעזר מנחם מן שך והרב שלום אלישיב (ישראל שוורץ)

ירושלים נגד בני ברק

כאמור, מראשיתו של הסכסוך היו מעורבים בו מנהיגי הציבור החרדי. בני משפחותיהם, תלמידיהם המקורבים ואפילו הם עצמם נגעו בדבר וניסו שוב ושוב להשפיע – ולאו דווקא לחתור לשלום. הפרת פסק הדין הגבירה את המעורבות הזאת. האלימות שפרצה בישיבה, שלעיתים התערבו בה גורמים עבריינים, גרמה לביקורת פנים ציבורית רבה, ואין כמעט מי שלא דש בסוגיה.

באותן שנים החלו מתגבשות קואליציות של "גדולים" (שם קוד לרבנים מהשורה הראשונה של העולם החרדי הליטאי) סביב כל אחד מהמחנות. אותן קואליציות שעתידות לפתוח במריבת עולם מרה, מיד עם פטירתו של המנהיג המוסכם האחרון, הרב יוסף שלום אליישיב.

רבני ירושלים מול רבני בני ברק, זאת הייתה החלוקה הגסה. למעשה, רבים מרבני בני ברק היו שייכים למה שמכונה "רבני ירושלים" (או היום – הפלג הירושלמי), אך בני ברק נשלטה על ידי הרב מיכל יהודה ליפקוביץ' (נפטר), הרב חיים קנייבסקי והרב ניסים קרליץ, שלושתם (ועוד) מזוהים באופן מפורש ומובהק עם הבן. בירושלים לעומת זאת ישב הרב יוסף שלום אליישיב, הרב שמואל אוירבך, הרב משה שמואל שפירא (נפטר, התגורר בבאר יעקב), הרב ברוך שמואל דויטש, ועוד – כולם משתייכים לצד של החתן.

החלוקה התבססה על מחלוקות נוספות, ופרשיות ישנות שלא התפרסמו. המחלוקת בפוניבז' היתה יוצאת דופן מבחינת פומביותה, והעבודה היא שעשרות ישיבות אחרות היו מעורבות בה בצורה כזו או אחרת. זאת הן על ידי קשרי משפחה, הן על ידי בוגרי פוניבז' שכיהנו בהן בתפקידים בכירים, והן על ידי השפעה ישירה של פוניבז'. כך למשל ישיבות גרודנא-אשדוד וגרודנא באר-יעקב, שתיהן "ישיבות-בת" של פוניבז', התפלגו אף הן בין השאר בגלל המחלוקת בישיבה האם.

עם התגבשות הצדדים בפוניבז', וההזדהות של הרבנים איש איש עם מחנהו, הפך הקרע בעולם הליטאי לעובדה. הפיצוץ הפומבי – מחוץ לגבולות הישיבה, היה רק שאלה של זמן.

מהפך דרך הון ועיתון

הרב שמואל אוירבך (בחור ישיבה א CC BY-SA 3.0)

הרב שמואל אוירבך (בחור ישיבה א CC BY-SA 3.0)

במאי 2012 השליטה ברוב מוקדי הכוח של הציבור הליטאי, היתה בידי רבני ירושלים. אמנם המנהיג החרדי הרב אליישיב לא היה בקו הבריאות והמנהיג הבכיר אחריו היה הרב אהרן לייב שטיינמן, שעד אז נמנע באופן עקבי מלתת פומבי לדעותיו, למרות שלמעשה, ולא להלכה – הוא היה חלק מרבני בני ברק. מפלגת דגל התורה, ביטאונה יתד נאמן, הכשרות הליטאית שארית ישראל, ועד הישיבות וועד הסמינרים – כולם היו בשליטה של רבני הפלג הירושלמי, ואז הגיע המהפך.

לקראת סוף חודש סיון תשע"ב השתלט שמעון גליק, איש עסקים ממקורביו של הרב שטיינמן, על עיתון יתד נאמן דרך החתמת חברי העמותה שייסדה אותו. עורך העיתון פוטר בו במקום, כעבור שבוע התפטר המו"ל, במקומם מונו עורך ומו"ל המזוהים עם רבני בני ברק. שבועיים אחר ההשתלטות, ב-12 ביוני, פרסם זקן רבני בני ברק הרב חיים קנייבסקי, מכתב תמיכה במהלך ובו הסמיך את הרב שטיינמן לפקח על העיתון. רבני בני ברק מנעו את פרסום מכתבו של הרב שמואל אוירבך, המתנגד להשתלטות הזאת ולשינויים בעיתון. הרבנים אוירבך וקנייבסקי, שניהם חתנים מקורבי הרב אליישיב (מי כחתן ומי כתלמיד), "המנהיג", נסמכו במכתבם על מה שהם ראו כדעתו חמיהם, אך לכולם היה ברור – רבני בני ברק עשו מהלך על הכתר.

בהמשך השתלטו רבני בני ברק על מפלגת דגל התורה, ואחר שנתיים השלימו את המהפך עם מינוי חברים חדשים לבד"צ "שארית ישראל", המעוז האחרון של רבני ירושלים. רבני ירושלים, או "הפלג הירושלמי", התרכזו תחת הנהגתו של הרב שמואל אוירבך.

כמה סיבות אפשרו לרבני בני ברק לנצח את הקרב הזה. הסיבה המרכזית היא כי מי שהם בחרו לעמוד בראשם, הרב שטיינמן, מצוי בהיררכיה הרבנית דור אחד לפני הרב אוירבך, ו"באופן טבעי" נטל את המנהיגות אחרי הרב אלישיב. הסיבה השנייה היא קשריו של הרב שטיינמן עם שורת בעלי הון התומכים בעולם הישיבות והכוללים, מה שאומר שהכסף בצד שלו. והסיבה הנוספת, שקשורה באחרונה, היא התייצבותם של רובם המוחלט של ראשי הישיבות לצידו, ובחברה הליטאית מוקד הכוח הוא הישיבה.

מאז הפילוג (התאריך הרשמי הוא יום ההשתלטות על יתד נאמן. מאי 2012) יצאו מספר חיבורים, על ידי כל צד, לבירור עמדתו האידיאולוגית. המפורסמים שבהם הם "שואף זורח" הדן במנהיגותו של הרב שטיינמן ובקשריו עם גדולי הדור הקודמים (רבני בני ברק), ומנגד הספר "ויזרח אור" המערער על מנהיגותו של הרב שטיינמן ומצדד בסמכותם של רבני ירושלים והרב אוירבך, במיוחד בהקשר של עמדותיו בנושא גיוס בני ישיבות.

זה היה הסיבוב הראשון והציבורי של היריבות הפנים חרדית. יש לומר ברורות – אף צד לא מחכה או רוצה בשלום. זה לא מדובר מאחורי הקלעים, אין משא ומתן חשאי ואין שום קשר בין הצדדים, משהפך הפילוג לעובדה קיימת עסוק כל צד בביצור מוסדותיו וכוחו – לרוב על חשבון הצד השני ותוך הוקעתו.

> אם התורה שומרת על החרדים, למה צריך מאבטחים בבתי הכנסת?

תפילה לזכר הנרצחים בבית הכנסת בהר נוף (קובי הר צבי)

תפילה לזכר הנרצחים בבית הכנסת בהר נוף (קובי הר צבי)

הר נוף: שתי לוויות לשני מחנות

שעה קלה לאחר הרצח בהר נוף כבר החלה תעשיית ההאשמות לעבוד במלוא הקיטור. לאוזן חילונית זה ישמע חסר פשר: הדם עוד לא נוקה מהספרים ומרצפת בית המדרש, מועד ההלוויות טרם נקבע סופית, וכבר עלה למתקפה ברדיו החרדי קול ברמה הרב אליהו שלזינגר, עד לא מכבר מועמד חרדי לרבנות ירושלים. הרב שלזינגר אמר כי "כל כך הרבה אסונות וחילול השם נגרם בעקבות מריבות בישיבות מסוימות בהן מעורבת המשטרה, לא פלא שאנחנו סופגים אסונות כאלו". שלזינגר היה שייך לפלג הירושלמי וערק לצד השני בכדי לקבל תמיכה במועמדותו לתפקיד, אך בסוף רבני בני ברק לא תמכו בו והוא יצא נגדם, והפלג הירושלמי עדיין רואה בו עריק. הוא רק נתן את האות, והצד השני הגיב מיד: הודעה שהופצה במיילים, באסמסים ובוואטסאפ הטילה את האשמה לפתחו של הרב רובין, רב בית הכנסת שבו התרחש האירוע: "מתפללי בית הכנסת קוראים לרב רובין להפסיק ליטול חלק בפילוג הליטאי. אש המחלוקת שהוצתה שרפה את קהילתנו". מיד לאחר תפילת שחרית התבטא הרב אוירבך, מנהיג הפלג הירושלמי, כי בעקבות האסון יש להרבות באחדות. בז'רגון הפנימי של העולם הליטאי המפולג, היתה זאת האשמה נסתרת.

בית הכנסת עצמו נמצא בלב ליבה של המחלוקת הליטאית. רב בית הכנסת, יצחק מאיר רובין, נחשב כמי שחצה את הקווים מפלג אחד לשני, מה שהחריף את האמירות הבוטות, בעוד אחד ההרוגים – משה טברסקי, משתייך לפלג ממנו "ערק" רובין. שתי לוויות נערכו: באחת לווה משה טברסקי, בנוכחות הרב אוירבך (ראשון המספידים) והיא יצאה מישיבת תורת משה בסנהדריה, ובשנייה לוו שלושת ההרוגים האחרים, והיא יצאה מבית הכנסת בהר נוף. גם בעצרת במלאת שבעה נרשמה תקרית, כשבראש העצרת הוזמנו לעמוד רבני בני ברק (הרבנים שטיינמן וקנייבסקי), בעוד רבני העיר – ובראשם הרב אוירבך, וראב"ד העדה החרדית, הרב שטרנבוך – הדמות התורנית הבכירה ביותר המתגוררת בהר נוף, לא הוזמנו (התוצאה: עצרת נוספת). שימו לב למינוחים הללו: "מחלוקות בישיבה", "חילול השם", "אחדות". זה נשמע קונצנזוסיאלי, מוסכם על כולם. איזה חרדי לא יסכים שחילול השם הוא דבר נורא? כולם הרי רוצים לחתור לשלום והאחדות היא סלע קיומנו. צריך להכיר את הנוגעים בדבר, ואת הלך העניינים בשנים האחרונות כדי להבין את הכוונה. ואת מה שתוסס מתחת פני השטח של העולם הליטאי, כדי לעמוד על משמעות המילים הללו. לא קריאה לשלום יש כאן, כי אם חידוד הסכינים לקראת הקרב הבא.

כשילך לעולמו הרב שטיינמן, בן מאה השנה, ייפתח שוב המאבק בין הפלגים, ושאלת הסמכות תחזור ותדון. כלל לא בטוח שרבני בני ברק ינצחו שוב.

הערה: לאחר פרסום הפוסט, באשי טברסקי אלמנתו של משה, האשימה במפורש את רב בית הכנסת בעצרת השבעה לבעלה, ואמרה כי האסון קרה בעקבות הפילוג הליטאי. הרב הכחיש חלק מהשמועות.

> אלי ישי מול אריה דרעי: נפתח המאבק על אליטות ש"ס

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אלי ביתאן מתל אביב, כותב ועובד בתקשורת החרדית, בין השאר כותב בעיתון "בקהילה" ועורך לשעבר של אתר "בחדרי חרדים". עורך שותף באתר שיחה מקומית.

גדלתי בבית שמש ובירושלים, את השכלתי רכשתי בבית ספר יסודי של ש״ס, בישיבה קטנה ליטאית בירושלים, ובישיבת פוניבז׳ בבני ברק.

כשהגעתי לתל אביב הבנתי פתאום, שאף במיעוט החילוני הישראלי החותר לשוויון, הופכים ההבדלים הערכיים בין החרדים לחילונים לסיבה שבשמה אפשר להדיר, להפלות ולהתנכל לחרדים. זה קומם אותי.

אני כאן גם כדי לספר לכם על זה.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf