מרוקו בירושלים: המשחק שבו הפלסטינים הפסידו – וניצחו בגדול

בביקור במרוקו גיליתי שלא רק שהמרוקאים מתים על כדורגל, אלא שהאהבה הזו קשורה לאהבה לפלסטין. לכן כשרג'אא קזבלנקה הגיעה לשחק נגד הילאל אלקודס בירושלים, לא יכולתי להחמיץ. אחווה כלל ערבית ביציעים באיצטדיון בא-ראם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

רמת הידע שלי בכדורגל שואפת לאפס. עבורי, משחקי ליגה, גביע, מונדיאל, גמר גביע העולם (אולי זה המונדיאל?) ועוד תחרויות וגמרים שהעולם נע סביבם מתנהלים מבחינתי ביקום מקביל.

זה לא אומר שאני לגמרי מנותקת. אני כן נמשכת לכל העניין הפוליטי והרגשי שיש במשחק, כל עוד זה לא נוגע לתוצאה או לכר הדשא, ובאופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם הקבוצות של המוחלשים, המדוכאים, העניים, עם ארצות ערב, עם האפריקאים, ובטח שעם הפלסטינים ועם כל מי שמגלה אמפתיה לעם הפלסטיני – וזאת ללא הבדל דת, גזע, מין, יכולות משחק או סיכויי ניצחון.

בקיץ האחרון הייתי במרוקו עם אמי, דודה שלי והבת שלה. השורשים של אמא שלי חוזרים למקום הזה שבין מרוקו לאלג'יריה, ועבור אמא זה היה מעין טיול שורשים. בין התובנות הרבות שלי מהביקור ההוא, עלתה אחת שנבעה מהמגרש הירוק עליו מתרוצצים 22 שחקנים. אי אפשר היה להתעלם מזה שבכל מקום במרוקו דיברו כדורגל. נשים גברים וטף. באותה תקופה התקיימה במצרים אליפות אפריקה לאומות, ונדמה שאזרחי מרוקו כולם היו עם הנבחרת שלהם שם.

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

לא התאפקתי ושאלתי בשוק עממי הומה אדם במרקש את אחד המוכרים למה כולם פה מתעניינים במשחק הזה? הוא המשיך להסתכל על מסך הטלוויזיה, לא הזיז עין לעברי, ואמר: "זה החשיש שלנו, יא בִּנְתי! כדורגל הוא הסם של העמים המדוכאים. את רואה את הקהל הזה באצטדיון? שם זה המקום היחיד שאפשר לקלל את הממשלה, את הפוליטיקאים, את מנהיגי ערב הבוגדים, את כולם – מלבד המלך כמובן. שם זה השחרור של כל הכעס. משם יוצא כל הזעם שלנו!".

עשרות אלפי אוהדים מרוקאים שרים לפלסטין

אמא שלי לא נפלה מהכיסא מנאום הכדורגל של המוכר החביב. לפחות לא עד שנכנס צעיר אחר לשיחה ואמר ״את יודעת שאצלנו במשחקים אנחנו שרים בכל משחק גם על פלסטין?!" הוא סיפר שהוא אוהד של אל-רג'אא אל-ביידאווי, קבוצת כדורגל מקזבלנקה, ואמר בהתרגשות ש"בכל משחק אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין!!״ הוא שלף את הסמארטפון שלו והראה לנו סרטון ביוטיוב, "פלסטין אל-חַבּיבּה". הסתכלנו כלא מאמינות: עשרות אלפי אוהדי כדורגל מרוקאים נלהבים, במשחק כדורגל בין שתי קבוצות מרוקאיות, שרים לפלסטין.

בנסיעה בין מרקש לקזבלנקה שנמשכה כמה שעות נהג המונית שלנו, איימן, ביקש לעצור בצד כדי לצפות בפנדלים במשחק בין מרוקו לבנין. מרוקו, שהייתה פייבוריטית, הפסידה 4-1 בפנדלים, ויצאה מהתחרות. איימן היה עצוב מאוד ועם דמעות בעיניים הוא התקשר לאחיו כדי להתנחם ולפרשן את אסון הכדורגל הלאומי החדש שהתרגש על מרוקו. כעבור זמן מה הוא התעשת והחליט לתמוך עכשיו באלג'יריה, תוניסיה ומצרים, הנציגות הערביות שנותרו בתחרות. וכשהוא אמר את המילה אלג׳יריה, הוא זכה באהבה בלתי פוסקת מאמא, עד שהיא הציעה לו שידוך עם צעירה פלסטינית.

אחרי כמה ימים, איימן הפתיע שוב. הוא הראה לנו סרטון וידאו קצר שהכין ובו שילב תמונות של ארבעתנו, נשים פלסטיניות המטיילות בערי מרוקו. ברקע הוא שילב את השיר המפורסם של מועדון אל-רג'אא, הנישא בפי כל במשחקי הקבוצה. התרגשנו מאד מאחוות העמים המתוקה הזו וחזרנו הביתה עם מילות השיר מהדהדות בראשנו:

عليك القلب حزين/ وهادي سنين / تدمع العين / لحبيبة يا فلسطين / آه يا وين العرب نايمين / آه يا زينة البلدان، قاومي / ربي يحميك / من ظلم الإخوة العديان / وليهود لي طامعين فيك / ما نسمح فيك يا غزة / مالــكري عليا بعيدا / يا رفح وراما الله / أمتنا راها مريضة / مرضوها بالمشاكيل / وفساد الحكومات / والعربي عايش فالويل / مستقبل كلو ضلومات / والحرية لفلسطين / وان شاء الله فالقدس الفرحة تدوم / والحرية لفلسطين

פלסטין האהובה,/ בשבילך תדמע העין. / מדוע זה ישנים הערבים? / מדוע הם נמים מזה שנים? / הוי, פלסטין, היפה במדינות, / התקוממי, התקוממי. / ישמור עלייך אלוהים, / יגן מפני עוול האחים היריבים, / יגן מפני היהודים שרוצים אותך להם. / אך לא נפקיר אותך, עזה, / גם אם רחוקה את, / לא ניטוש גם את רפיח, גם רמאללה. / אכן חולה היא האומה הערבית, / אכן לוקה במחסורים רבים, ובשחיתות של ממשלות, / ובתוך זה חי הערבי בגיהינום, / והעתיד נראה חשוך. / אבל החופש, החופש בוא יבוא לפלסטין, / ואינשאללה באלקודס קולות שמחה ישובו, / כי החופש, החופש בוא יבוא לפלסטין.

קזבלנקה בדרך לאלקודס

כעבור שלושה חודשים בלבד, כשהחוויות המרוקאיות עדיין נטועות בי, חזרתי לבורות הידועה שלי מבחינה ספורטיבית, עד שביום בהיר אחד התגלגל אלי קליפ מרהיב של מועדון הכדורגל אל-רג'אא, עם 70,000 אוהדים ביציע, שמקבלים את פניה של קבוצה פלסטינית – הילאל אלקודס – במשחק כדורגל כלשהו שלא ידעתי עליו דבר. אבל את הקליפ הכרתי! כי השיר ששרו רבבות המרוקאים לקבוצה הפלסטינית ה"יריבה", היה אותו שיר אהבה לפלסטין ולחברוּת בין מרוקו לפלסטין. על הדשא הפסידו הפלסטינים 1-0, אבל ביציעים, ללא ספק, הם ניצחו.

האוהד דאג לצלם לחבריו-יריביו בקזבלנקה תמונות מהביקור בעיר העתיקה בירושלים יום קודם: תמונה של אל-אקצה עם שלט ״זה שלנו״ ותמונה של הכותל עם שלט ״זה של אל-וידאד״, הקבוצה היריבה

בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית זכיתי לשבחים רבים על הידיעות הנרחבות שגיליתי בתחום הכדורגל המרוקאי, על זה שידעתי מה זה אל-רג'אא ומה אומרות מילות שירי העידוד של אוהדיה. אבל לא הם, ולא אני, ידענו שבקרוב מאוד אני עומדת ליסוע למרוקו – בפלסטין.

חברים ב"שיחה מקומית", שמסתבר שעוקבים בהתלהבות מוזרה אחרי גביעי כדורגל נסתרים כמו זה המתכנה "גביע המלך חסן השישי", כתבו לי שלא רק שהקבוצה הפלסטינית שיחקה במרוקו, אלא שיש גם משחק גומלין ושהוא יתקיים בירושלים. מרוקו בירושלים? יותר נכון, מרוקו באלקודס. מה שחשוב הוא שלא היססתי יותר מדי. עבורי, כאוהדת כדורגל חובבנית בלבד אבל אוהדת שרופה של אלרג'אא ופלסטין, לא היה ספק שלמשחק הזה אני אגיע.

שירי האהבה לפלסטין שכנעו אותי להגיע למשחק. כתובת קיר המשלבת בין דגלי מרוקו ופלסטין מוץ לאיצטדיון בא-ראם (צילום: סמאח סליאמה)

שירי האהבה לפלסטין שכנעו אותי להגיע למשחק. כתובת קיר המשלבת בין דגלי מרוקו ופלסטין מוץ לאיצטדיון בא-ראם (צילום: סמאח סליאמה)

החברים אורלי נוי, יאסר אבו ערישה ויוני מנדל התרגשו מאוד לקראת המשחק. כנראה עוד אחד מאותם פרטים שמתגלים רק כשיש משחק של אלרג'אא המרוקאית באיצטדיון פייסל אלחוסייני. יוני דיבר עם חבר פלסטיני והשיג לנו כרטיסים על תקן "אנשי תקשורת" (למרות שבינינו גם מערכת "שיחה מקומית" הייתה מוכנה להחזיר לנו עלות הכרטיסים – 10 שקלים כל אחד).

אבל השאלה הגדולה שריחפה הייתה האם המשחק יתקיים. שכן כל ביקור של אנשי ספורט, פוליטיקאים, אנשי תרבות ואמנים ערבים בגדה המערבית או בעזה, מעורר שתי דילמות: ראשית, האם הישראלים יתירו את כניסת האורחים הערבים? שנית, ולא פחות קריטי, האם בצל ההתנגדות הערבית לכיבוש ולנורמליזציה עם ישראל, יחליטו בסופו של דבר האורחים הערבים (והקהל הערבי) להגיע. במקרה הזה, היו אכן כאלה שכתבו נגד המועדון המרוקאי ונגד כוונתו להגיע למשחק בגדה המערבית הכבושה,  אבל תגובת המועדון הייתה ברורה וניצחת: ביקור סולידריות אצל אסירי הכיבוש אינו מהווה בשום אופן הכרה בלגיטימציה של הכיבוש עצמו. כך הם אמרו. וכך עשו.

יומיים לפני המשחק התפרסם שישראל מעכבת את כניסתם של ארבעה שחקנים מרוקאיים בירדן. אבל גם את המשוכה הזו הם צלחו, ובסוף – אחרי התערבות האנשים מלמעלה הותרה כניסתם של כולם וההרכב המרוקאי הגיע במלואו לארץ הקודש. ככל הנראה, מישהו בישראל הבין שתקרית של מניעת שחקנים ערבים מלהיכנס לישראל עלולה לייצר פלונטר שיהיה קשה להסביר, בכל זאת, לא מדובר בשחקנים מעזה שהמדינה יכולה כאוות נפשה למנוע את יציאתם מעזה, בדומה למה שהתרחש עם הקבוצה מרפיח שישראל אסרה על שחקניה להגיע לגדה למשחק הגביע הפלסטיני. בכניסה לאצטדיון בעיירה א-ראם, שמעברה השני של החומה, ריססו אוהדים פלסטינים גרפיטי מיוחד לכבוד הביקור ההיסטורי של האורחים ממרוקו: דגל פלסטין ודגל מרוקו משולבים זה בזה.

ג'יבריל רג'וב בונה אימפריה

המשחק התקיים ביום של הפגנת הענק שהתקיימה במג'ד אלכרום נגד האלימות הגואה בחברה הערבית, ולי  היה קשה לקבל החלטה שמשמעותה התייצבות באצטדיון כדורגל במקום בעצרת המונים. שכנעתי את עצמי שיהיו עוד הפגנות, שוועדת המעקב לא הולכת לשום מקום ושמוחמד ברכה כנראה ינאם עוד אי אלו נאומים בחייו, וכך הצטרפתי לקארפול "שיחה מקומית" בדרך לאצטדיון פייסל אלחוסייני, ביחד עם צוות התקשורת היחידי שפועל מתוך ישראל שבחר לסקר את המשחק.

בדרך יאסר ניסה להסביר לי את הרכב הקבוצה הפלסטינית – שהסתבר שהיא אלופת פלסטין – והעבר שלה, חשיבות התחרות הזו (בינינו – לא חשובה), ואיך במועדון הילאל אלקודס משחקים גם פלסטינים מתוך ישראל, כולל שחקן מבטיח אחד – מוחמד דרוויש – שמגיע מפרדיס, כפר מולדתו של יאסר. יוני, בהמשך, הרחיב בהתלהבות על אימפריית הספורט שיצר לעצמו ג'יבריל רג'וב בגדה המערבית ובעולם, ועל איך הוא מנסה – דרך התאחדות הכדורגל הפלסטינית – לבנות לעצמו ממלכה מקבילה לזו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס, וגם להוות אלטרנטיבה מוצלחת יותר להישגי הנשיא לשים את פלסטין על המפה.

כשהמרוקאים הבקיעו גול, גם האוהדים הפלסטינים קפצו ביציע. אוהדים מניפים דגלי מרוקו ופלסטין ביציע במשחק בין רג'אא קזבלנקה להילאל אלקודס (צילום: סמאח סלאימה)

כשהמרוקאים הבקיעו גול, גם האוהדים הפלסטינים קפצו ביציע. אוהדים מניפים דגלי מרוקו ופלסטין ביציע במשחק בין רג'אא קזבלנקה להילאל אלקודס (צילום: סמאח סלאימה)

כשהגענו לשער גדול מברזל בתוך גדר ההפרדה ידענו שהתקרבנו למשחק הכדורגל הבינלאומי ההיסטורי, טור ארוך של מכוניות השתרך בסמוך לשער ונעזרנו בפקק כדי לוודא מנוסעת ברכב סמוך שאנחנו בכיוון, והיא נתנה לנו את האור הירוק. בפתח של שער הברזל עמדו שני חיילים שאלתי אותם אם זו הכניסה לאצטדיון. הם ענו "זה עוד קצת, ממש קרוב". שאלתי, "עד איזו שעה השער פתוח?". הם ענו שעוד מעט הם יסגרו. אמרתי להם: "אז אנחנו ניכנס, ואתם תנעלו את השער, אנחנו נישאר בפנים ואתם תלכו הביתה?". החיילים חשבו קצת ואז ענו, ביובש: "כן".

בניגוד לאדישות החיילים אנחנו דווקא הגענו בשיא ההתרגשות למקום חגיגת הספורט. יאסר הצטלם עם קיר הגרפיטי בהתלהבות ואני שיתפתי עם זה פעולה תמוהה. יוני הכיר לנו את המארח, חבר פלסטיני שמעורה ברזי הכדורגל המקומי. בדרך פנימה  למדנו שהוא במקור מהכפר ההרוס דיר ראפאת שבאזור לטרון, ושבעולם טוב יותר הוא אמור היה להיות שכן שלי.

באיצטדיון עצמו התלבטנו קצת בין ישיבה ביציע של המכובדים, שמהר הבנו שהוא לא בשבילנו, לבין היציע של אוהדי החוץ ממרוקו, שם הרגשנו מאוד בבית. משם גם יכולנו להסתכל על בערך 4000 אוהדים פלסטינים של הילאל אל-קודס שישבו ביציע ממול, ושהיה ברור שהם מגיעים לכל משחק. האמת שציפיתי להרבה יותר אוהדים אחרי כל הפרסום והדיונים ברשתות על האירוע ההיסטורי הזה. אבל פייסבוק לחוד ומציאות לחוד, והמציאות בסופו של דבר הייתה די עצובה: כמה אלפי פלסטינים בצד אחד – רובם בכחול, צבעה של הילאל אלקודס – מול כמה עשרות מרוקאיים עטויים בירוק-אדום.

נג'יה מריחה את ניחוח המולדת

שמתי לב שהיו הרבה נשים בקהל המרוקאי, וניגשתי לדבר איתן. המשחק לא היה מלהיב במיוחד, ולמעשה היה נראה שהשחקנים יותר מאוהבים אחד בשני מאשר יריבים של ממש, ולכן מצאתי לעצמי עיסוק אחר: הנשים בקהל כמובן!

כל הנשים שדיברתי איתן ביציע היו מרוקאיות שהגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ונשארו בגלל אהבה ופרנסה. הן התחתנו עם פלסטינים בישראל, הקימו כאן משפחה, ועכשיו הגיעו כמרוקאיות-פלסטיניות אזרחיות/תושבות ישראל החיות בבאר שבע, יפו, נצרת, עכו וחיפה. למשחק הן הגיעו עם משפחותיהן. הייתה שם נג׳יה מנצרת שהגיעה עם בעלה המיוחד וחמישה מילדיה, ושהתמודדה עם בת מתבגרת שלא רצתה להגיע למשחק כדורגל בגדה בסוף השבוע. עשרים שנה חיה נג׳יה ״בגולה הישראלית״ , והיום היא מרגישה כאילו ניחוח מהמולדת הגיע אליה. ״את רואה את הדגל הגדול שם?", היא אומרת לי, "זה שלי, שמרתי אותו מימי המונדיאל, והיום הוא יצא מהארון״.

היו שם גם זוג מרוקאים מיפו שלקחו פיקוד על האוהדים, משל היו ראשי הקהילה. הם ארגנו את ההסעות למשחק. למדתי שהגבר, סעיד, היה הטבח הרשמי  של נציגות מרוקו בישראל, בזמן הקצר שהייתה קיימת, לפני שנסגרה עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. או אז, בשנת 2000, ואחרי שהיסס קצת, בחר להישאר ולבחוש בסיר הפלסטיני-ישראלי.

הגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ונשארו בגלל האהבה והפרנסה. קבוצות נשים מרוקאיות ביציע בא-ראם (צילום: סמאח סלאימה)

הגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ונשארו בגלל האהבה והפרנסה. קבוצות נשים מרוקאיות ביציע בא-ראם (צילום: סמאח סלאימה)

חיפשתי אוהדים שהגיעו במיוחד ממרוקו, למרות שהטיסה יקרה והדרך ארוכה. חשבתי שלמועדון הענק הזה יש בוודאי כמה אוהדים אמידים. אבל מכולם שמעתי את אותה התשובה: הם אמרו שישראל לא נתנה לקבוצה גדולה של אוהדים להיכנס, ורובם ככולם נשארו בירדן.  היו כמה גברים שהגיעו מחו"ל – אבל כולם עם דרכון אירופאי, צרפתי גרמני או איטלקי שזכו, בגלל שמם הערבי, לעיכוב ממושך בנתב"ג – אחד מהם ליותר משלוש שעות.

אוהד אחר, הישאם, הגיע מצרפת. הוא היה נראה נרגש מאוד; עטוף דגלי מרוקו, פלסטין ואלרג'אא ("נאדי אלשעבּ" – "מועדון העם") מכף רגל ועד ראש. הוא ניסה להסביר לנו עד כמה אוהדי המועדון הזה אוהבים את פלסטין – העם והארץ. לדבריו, אוהדי היריבה העירונית השנואה (אל-וידאד) תומכים בישראל, ולמועדון יש אפילו שורשים יהודים. לא היה לנו ברור אם הוא אומר את זה בגלל שיש אכן קשר כזה, או רק בגלל שזה מה שיריבות עירוניות אומרות אחת על השנייה. כך או כך, הוא דאג לצלם לחבריו-יריביו בקזבלנקה תמונות מהביקור בעיר העתיקה בירושלים יום קודם: תמונה של אל-אקצה עם שלט ״זה שלנו״ ותמונה של הכותל עם שלט ״זה של אל-וידאד״.

בתוך כל זה המרוקאים הבקיעו שער, והיה נדמה שההתלהבות בצד הפלסטיני גדולה לפחות כמו זו בצד המרוקאי. היציע הפלסטיני בכחול קפץ משמחה. שירי עידוד למרוקו. מה קורה  כאן, חשבתי. ״במשחק הזה אין מנצחים ואין מפסידים״, אמרה לי אחת הנשים מיפו. "העיקר שהם נכנסו ושיחקו וראו את אל-אקצה, פה כולם אחים". לקחתי את העצה שלה, ובשלב מסוים במחצית השנייה הפסקתי לחלוטין לעקוב אחרי הכדור. האורחים ממרוקו הבקיעו עוד שער והפלסטינים, בינינו, לא ממש הצליחו לסכן את השער של מרוקו.

בשלב מסוים הפסיק הלוח האלקטרוני לעבוד, מה שסייע לי לאבד את תחושת הזמן במשחק. אחד האוהדים המרוקאים התבדח ״אנחנו נישאר עד שהפלסטינים יבקיעו גול״. לקראת סוף המחצית השנייה הקהלים בשני היציעים רקדו משמחה. לא הייתה שום סיבה נראית לעין. התוצאה הייתה 2-0, ולא קרה שום דבר מיוחד על הדשא. זה היה יפה מדי לראות, ואני חשבתי שעוד מעט נצטרך לעשות סיבוב גדול סמוך לגדר ההפרדה, לעבור בין שטח C ל-B ל-A כדי לא לעבור במחסום קלנדיה. ולחזור הביתה עייפים, קצת שמחים, ולא מרוצים.

כמה זיכרונות מהמשחק נשארו לנו, אולי כדי להוכיח שכל זה אכן קרה. שקבוצה מרוקאית אכן שיחקה בפאתי ירושלים נגד קבוצה פלסטינית, ושלרגע אחד נצנצה שוב התמיכה הגדולה של העמים הערביים במאבק הפלסטיני לחיים בכבוד, חירות, חופש ושלום. נשארנו עם אפוד כתום, תג שם והרבה הרבה תמונות עליזות מתשעים דקות של שפיות שבהן הכיבוש שמחוץ לאצטדיון היה הפוך לגמרי מהכיבושים על כר הדשא.

השתתפו בכתיבת הכתבה יוני מנדל ויאסר אבו ערישה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כן, נתניהו, אני רוצה את עודה וטיבי ליד הטלפון האדום

הנאום של נתניהו אתמול היה שטוף בהסתה וגזענות, אבל הוא גם לימד על ההיסטריה המוחלטת שהוא מצוי בה. יחד עם זה, היה לו רעיון מצוין: להתייעץ עם הח"כים הערבים. זה יעשה לנו רק טוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf