משרד החינוך עדכן תכנים לבגרות: הדרוזים מעריצים אותנו כי ניצחנו

יחידת לימוד אודות הדרוזים והצ'רקסים לבגרות בהיסטוריה הפכה לחובה, אך הועברה מפרק "העולם הערבי" לפרק "מלחמת העצמאות". השנה ילדינו ילמדו שיש ערבים טובים שמוכנים למות למען הזהות העליונה שלנו, ושערבים מעריצים רק כוח

א א א

משרד החינוך הורה לכל מורי ההיסטוריה ללמד בשנה הקרובה פרק אודות הדרוזים והצ'רקסים, לטובת ההיכרות בין השותפים בחברה בישראל. המהלך הציני הזה נרקם במקביל לקידום חוק הלאום, שקבע בלעדיות וייחודיות לזהות היהודית, ועוד לפני שהחלה מחאת הדרוזים, והמשא ומתן עם ראש הממשלה על גובה הפיצוי.

לא רק זאת. מכל מה שניתן ללמד אודות הדרוזים והצ'רקסים, בחר משרד החינוך בפרק אחד בלבד: מלחמת העצמאות – קרב רמת יוחנן. זה הקרב שבו, לפי הנרטיב הציוני, הדרוזים שלחמו בצד הפלסטיני הובסו על ידי כוחות ההגנה, למדו את הלקח, וערקו לצד היהודי.

הדרוזים ככלי להעצמת הזהות היהודית

אני מניח שרבים יראו בהנחיה ללמד אודות הדרוזים אות של רצון טוב וסמל לשותפות האמת ולברית הדמים בין הקהילות. אמנם נכון שהדרוזים נחותים מהיהודים בכל הקשור למעמדה של ישראל כמדינת הלאום של היהודים, אבל הנה: אנחנו לא מדירים אף אחד, ומחייבים את ילדינו להכיר את השונה והאחר.

אבל לא. אין כאן שום קבלה של האחר, אלא דווקא להיפך: אנחנו מצמצמים את האחר ומשתמשים בו רק למקום הצר שבו הוא משרת את הזהות שלנו, ואת האדרתה. היהודי, שרק לו עומדת הזכות להגדרה לאומית, מבסס את עליונותו בכך שהוא זה שקובע מי אח ומי פח. זה לא במקרה שההיכרות בין השותפים לחברה נגמרת בדרוזים ובצ'רקסים, ואינה כוללת למשל, מוסלמים סונים, נוצרים יוונים אורתודוקסים או יהודים רפורמיים. הדרוזים והצ'רקסים, כך על פי הפרשנות הציונית, ויתרו על שאיפותיהם הלאומיות, קיבלו את היהודים הציונים כשליטים, ונשבעו למות למענם. לכן הם אחים.

היהודי, שרק לו עומדת הזכות להגדרה לאומית, מבסס את עליונותו בכך שהוא זה שקובע מי אח ומי פח. השר נפתלי בנט בפגישה עם מנהיגי העדה הדרוזית בג'וליס (פלאש90)

בהודעה שהועברה לאחרונה למורות ולמורים להיסטוריה נכתב כי הוספת הפרק היא למעשה יישום של החלטה שהתקבלה לפני כמה שנים, כאשר עודכנה תכנית הלימודים בהיסטוריה. כלומר, גם לאנשי המשרד היה ברור שאנחנו עלולים לקשר בין חוק הלאום לבין הוספת פרק הלימודים אודות הדרוזים. לכן הם מכחישים זאת למפרע, כביכול מדובר בעדכון שגרתי, שמונח על השולחן כבר כמה שנים. האמנם?

לא מדויק. מסמך "ליבה לתכניות הלימודים בהיסטוריה" פורסם בשנת 2014, והוא מכיל את כלל הפרקים שמתוכם בוחרים מפעם לפעם נושאים להדגשה. הליבה אכן כוללת פרק אודות הדרוזים, אלא שזהו פרק בתוך הנושא: "ערבים ואסלאם", תת נושא: "העולם הערבי במאות ה-19 עד 20". והנה בעדכון שפורסם בימים אלה, לימודי הדרוזים הועברו אחר כבוד מפרק "העולם הערבי" לפרק "מלחמת העצמאות"! ממש כך. דרוזים וצ'רקסים זה לא תרבות ולא אמונה, לא לאום ולא מורשת. דרוזים וצ'רקסים זה צבא ומלחמה.

כדי לסייע למורים להכין את תלמידיהם למבחן הבגרות אודות הדרוזים, הפיץ הפיקוח על הוראת ההיסטוריה מסמך בשם: "הדרוזים והצ'רקסים במלחמת העצמאות". במסמך נכתב כי האירוע ההיסטורי שמדגים את הנושא הוא קרב רמת יוחנן. כלומר, כל מה שיש לנו ללמוד אודות הדרוזים מתמצה באירוע הקרב, שהתרחש ב-16 באפריל 1948, על השליטה בשני הכפרים הפלסטינים: הושא וכסאיר, שהיו ממוקמים על הגבעות שבין שפא-עמר (שפרעם) לבין רמת יוחנן.

לקח הסיפור: הערבים מעריצים אותנו חזקים

את הסיפור הציוני אודות קרב רמת יוחנן אפשר לסכם בכמה משפטים קצרים: הדרוזים היו בצד של הערבים; הם התחילו ותקפו את רמת יוחנן; היהודים הגנו, ספגו אבדות ולכן נקטו יוזמה; היהודים ניצחו והדרוזים הובסו; הם הבינו מי פה הצד החזק; הם קיבלו את מרות היהודים, וכרתו איתם "ברית דמים". בתוך הסיפור הקצר הזה מגולמים מסרים חשובים ביותר, שאותם ילמדו ילדינו בשנה הקרובה:

ראשית, הדרוזים מוצגים כמי "שנודעו מאז ומעולם כלוחמים אמיצי לב" (הספר: קורות מלחמת השחרור). את החיילים הפלסטינים במלחמת העצמאות נהוג לכנות "כנופיות", ולעיתים: "כנופיות מרצחים". הדרוזים מועלים לדרגת "לוחמים", ממש כשם שכונו לוחמי ההגנה והמחתרות. זהו צעד ראשון במיון של הערבים לדרגות שונות של אנושיות. ככל שערבי נכון יותר לוותר על זהותו או לקבל את מרות הזהות היהודית, כך הוא יקבל יותר טובות הנאה. גם בכסף ובזכויות, וגם באופן הצגתו בשיח העברי. תכלס: הפרד, השפל ומשול.

שנית, הדרוזים מוצגים כמי שאין להם שאיפות לאומיות, כלומר כאלה שאין להם עניין בייסוד מדינה משלהם. כך למשל בחוברת משנת 2010 שנערכה בידי פרופ' ארנון סופר נכתב: "אחד המוטיבים הבולטים בדת הוא חובת הנאמנות של הדרוזים לשלטון במקום מושבם". הביטול העצמי לא מוצג רק כפרקטיקה של הישרדות, אלא ממש כמצווה דתית. בין השורות מועבר כאן מסר לפלסטינים, שאם רק היו מוותרים על שאיפתם למדינה ערבית, היינו מקבלים אותם בשמחה כאזרחים שווי זכויות. מכאן גם צמחה הקלישאה שאנחנו לא נגד ערבים כשלעצמם, אלא רק נגד הלאומיות הערבית.

"אחד המוטיבים הבולטים בדת הוא חובת הנאמנות של הדרוזים לשלטון במקום מושבם". חיילים דרוזים תחת דגלי ישראל, במצעד צה"ל הראשון שנערך בתל אביב ביולי 1949 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

אל תאמינו כל כך מהר. כשהיה ליהודים נוח, הם דווקא פעלו לכינון טריטוריה דרוזית, עם או בלי התייחסות למוטיבים דתיים. כבר בשנות השלושים נרקמה תכנית לפיה הדרוזים ימכרו לציונים את אדמות ישוביהם בכרמל ובגליל לטובת יישוב יהודים, ובתמורה ירכשו עבורם אדמות בהר הדרוזים שבדרום סוריה, לטובת טריטוריה דרוזית עצמאית. מדינה דרוזית אוהדת לישראל שתחצוץ בינה לבין סוריה. במהלך מלחמת העצמאות, נדונה לפחות פעמיים תכנית להקמת חבל ארץ דרוזי בגליל המערבי, לאחר שצה"ל והדרוזים יסלקו משם את המוסלמים. שוב, מדינה דרוזית אוהדת שתחצוץ בין ישראל לבין לבנון. ואם לא די בזה, לאחר מלחמת ששת הימים עלתה הצעה שלישית, לייסד מדינה דרוזית ברמת הגולן הכבושה.

ועוד מסר שלישי ואחרון יש בסיפור קרב רמת יוחנן: הדרוזים מעריצים כוח, והם נאמנים לחזק. כך למשל, משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי של ההגנה שלחמה נגד הדרוזים ברמת יוחנן, כתב בזיכרונותיו ("מערכות צפון") כי לדרוזים היו בקרב כשלוש מאות הרוגים, ובמחנה שלהם שררו "דיכאון ופליאה". ככל הנראה היו לדרוזים 24 הרוגים (טוב, הגוזמאות היהודית), ודי בזה כדי להצדיק דיכאון, אבל מדוע פליאה? הוא מסביר: "כעבור זמן, בהיותנו ישובים ישיבת רעים עם קציני הדרוזים, לא פסקו הללו מלהלל את גבורתם הגדולה של לוחמינו, את עזות רוחם, את אומץ ליבם ואת הערבות ההדדית שבין הלוחמים בשדה הקרב".

אז מה נלמד השנה אודות הדרוזים והצ'רקסים תחת שלטון העליונות היהודית של נפתלי בנט? שאנחנו לא שונאים ערבים, אלא רק את שאיפותיהם לזהות לאומיות משלהם, ושאנחנו חייבים להישאר חזקים ותקיפים, כי הערבים מבינים ומעריצים רק כוח

ומה הלקח מהיותנו גיבורים בעיניהם? כך למשל התבטא מי שהיה ראש אגף כוח אדם בצה"ל בשנת 2003: "הדרוזים סיגלו לעצמם נורמות של הסתגלות והצטרפות לכוח השולט והחזק". המסר הזה מופנה אל תלמידי ישראל, שילמדו בשנה הקרובה את הקלישאות האלה לקראת הבגרות. הוא נועד להצדיק את שלטון הכוח שמפעילה ישראל כנגד הערבים. זה לא רק שהם "מבינים" כוח, זה ממש נורמה אצלם להסתגל אליו. אם ביום מן הימים נפגין חולשה, מיד הם יעבירו את נאמנותם למי שחזק מאיתנו. הבנתם את זה שמאלנים רכי לב?

אז מה נלמד השנה אודות הדרוזים והצ'רקסים תחת שלטון העליונות היהודית של נפתלי בנט? שאנחנו לא מדירים אף אחד, עובדה שאנחנו לומדים גם אודות האחרים. שאנחנו לא שונאים ערבים, אלא רק את שאיפותיהם לזהות לאומיות משלהם. שיש ערבים טובים, שנמדדים על פי נאמנותם למות למען הזהות העליונה שלנו, ובתמורה הם מוגדרים "אחים". ושאנחנו חייבים להישאר חזקים ותקיפים, כי הערבים מבינים ומעריצים רק כוח.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

גם במרחק כמעט ארבעים שנה, קשה שלא להעריץ ולהעריך את אופיר על הגשת כזו תוכנית. שייקה אופיר ב"סלם ותעלם" (צילום מסך)

الی اللقاء חינוכית: געגועים לימים בהם הערבית הייתה במיינסטרים

לא רק "זהו זה" וקישקשתא: סגירת הטלוויזיה החינוכית מעוררת געגועים גם לג'ארכּ קריבכּ, סלם ותעלם ועוד שלל תכניות שהביאו את הערבית ללב הפריים-טיים הישראלי בטבעיות ובחן, בעידן שלפני חוק הלאום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf