מתי מחנה השלום יפסיק לדבר בהיגיון ויתחיל לדבר אל הרגש?

הפעם הראשונה שפגשתי אנשי שמאל הייתה בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. הייתי מלא בכאב, אבל שם מצאתי רק לעג ומסרים רציונליים על הצורך בהסכם. בלי מקום לטראומה וגם לדת - מחנה השלום לעולם לא יגיע רחוק

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: יקיר אנגלנדר

הדעות הפוליטיות שלי מצויות עם השמאל, אבל לא נולדתי ככזה וגם כיום הנרטיב הפרטי שלי רחוק מלהיות משותף עם רוב אנשי השמאל.

גדלתי בבית חרדי-מודרני בבני ברק ולמרות שכיום אני רחוק סוציולוגית ממנו, רבים מהערכים המשפיעים עלי הם חסידיים. במשך תקופה מסוימת בבגרות התקרבתי לציונות-הדתית המתנחלת, ולמרות שכיום אני לא קשור אליה, האומץ לפעול בעולם שראיתי בחברה זו מפעם בתוכי.

אני מבין שכנראה פתרון שתי מדינות הוא זה שאצטרך לבחור בו, אבל בשונה מרבים מהשמאל המתון והציוני (ומבוז'י בנאומו האחרון) מבחינתי מדובר בפרידה כואבת, כי החלוקה תקרע ביני לבין אהובי נפשי שיחיו בצד הפלסטיני, וחומה ומחסומים נוספים יגדעו את הקשרים היומיומיים שבינינו.

בשנים האחרונות אני פועל יום-יום למען סיום הסכסוך במסגרת ארגון השלום שאני בין מקימיו, ובכל זאת, אני, כמו רבים מאזרחי ישראל, מוצא את עצמי מתרחק ממנהיגי השמאל המתון, הציוני והרדיקלי. הסיבה לכך היא כפולה: הראשונה, שאותם מנהיגים מתנהגים במידה רבה כמו אנשי דת היודעים את האמת, רק שבמקרה זה היא אינה אלוהית אלא אידיאולוגית. האחיזה באמת מקשה עליהם להקשיב לקולות האחרים ולהיות פתוחים לדיאלוג כן. הסיבה השנייה: השפה שלהם רחוקה מלדבר עם הכאב והפחד והרגשות המורכבים אותם אני חווה ברחובות ירושלים, גם אם אני אישית מתחבר אליה.

> כל הבעיה בשיח הישראלי על השטחים מסוכמת במשפט אחד

צוות מד"א מפנה שוטרת שנפצעה בהתקפה של שלושה פלסטינים בשער שכם (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

צוות מד"א מפנה שוטרת שנפצעה בהתקפה של שלושה פלסטינים בשער שכם (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

לא להאשים אנשים בטראומה

יש דבר מפתה באמת, בכך שהיא מאפשרת לאדם שלא להרהר בכל שעה שמא הוא טועה. יש כאלו שזוהי הסיבה בשלה הם נמשכים אל העולם הדתי, שהרי הדת טוענת כי יש לה גישה אל האמת.

מרתק כי דווקא היהדות האורתודוקסית בגלות נאלצה להתפשר על האמת. החיים בגלות, כאשר היהודים היו מיעוטי כוח, חייבה אותם להתפשר ולעיתים לפעול בצורה שונה מהחוק האלוהי-אמיתי. כך למשל, המושג ההלכתי "משום דרכי שלום" (כלומר שעל הקהילה היהודית להיות רגישים במערכת היחסים שבינם לבין החברה הנוכרית שלצידם) איפשר לקהילה היהודית לפעול עם הציבור שאינו יהודי בדרכים שאינן עומדות בקנה אחד עם האמת, וזאת כדי לשמור על יחסי שכנות תקינים.

התלמוד הבבלי (הגלותי) לקח זאת צעד נוסף והסביר כי "לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דיני תורה". דווקא העמידה על האמת ההלכתית היא זו שהובילה לחורבן ירושלים, זאת מכיוון שהמציאות היא מורכבת יותר ומחייבת נסיגה (ענווה) מהאמת.

בשונה מכך, כאשר אני קורא את הדעות של מנהיגי השמאל, הם מדברים אודות "האמת", אודות הצדק ללא גמישות והבנה של המורכבות: "הימין הפך להזוי, ורק השמאל הישראלי – 'המבוגר האחראי' – נשאר שקול ובעל תכניות אמתיות ורציניות לעתיד" (סתיו שפיר); "הפרדה בין האנשים השפויים במדינת ישראל […] לבין המשיחיים. הפרדה בין שמאל וימין" (יוסי שריד ז"ל) כדוגמאות בלבד.

שפה זו בעייתית משתי סיבות: הראשונה היא שקל להתנגד לה, ל"אמת" שבה. כך למשל ניתן לערער על הפער שבין הכיבוש של שטחי 67' לכיבוש תל-אביב, כפר שמריהו והמושבה הגרמנית בירושלים מאז ראשית המאה העשרים בידי התנועה הציונית. האמת המוצגת היא כמובן נתונה לפרשנות.

הסיבה השנייה אינה נוגעת להפרכת טענות האמת, אלא לכך שטענות אמת פונות אל השכל וההגיון, אך האדם הוא יצור שאינו רק תבוני, אלא מורכב מתבונה ורגש ומטראומות שחקוקות בגופו.

כאשר סיימתי את שירותי הצבאי והתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית, היו שנות האינתפאדה השניה בעיצומן. במהלך אותן השנים שירתתי במילואים במטכ"ל ביחידת זהות חללים, והחיים בחרו בי לטפל במספר אירועי טרור כואבים.

המשבר האישי שחוויתי הוביל אותי להיפגש לראשונה עם אנשי שמאל: ישראלים ופלסטינים באוניברסיטה העברית. הגעתי למפגשים מבולבל, לא ידעתי מה נכון ומה לא, עמוס בכאב ובטראומה. המפגשים עסקו בלעג אודות כישלון המנהיגים להסכם, בכיבוש המושחת, בדת המובילה לאסון, ובכך שרק חתירה מהירה להסכם שתי מדינות יוביל לשלום צודק.

אני זוכר את היציאה מאותם מפגשים, עם תחושת קבס בבטן. הרגשתי שמאשימים אותי כאשר אני עדיין חי תחת טראומה מתמשכת (הטרור הרי לא הופסק), ובו זמנית דורשים ממני לוותר על המקורות היחידים שנתנו לי תחושת ביטחון – הצבא והדת. לאחר מספר מפגשים חדלתי מלהגיע; לא עזבתי את החברה החרדית שדרשה ממני להאמין באמת המוחלטת שלה, רק כדי להצטרף לחברה חרדית פוליטית חדשה.

> חשבון הנפש של אברהם בורג

שוטרי מג"ב עם שוטרת פצועה בשער שכם לאחר מתקפה של שלושה פלסטינים. שוטרת אחת נהרגה (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

שוטרי מג"ב עם שוטרת פצועה בשער שכם לאחר מתקפה של שלושה פלסטינים. שוטרת אחת נהרגה (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

הדיבור על האמת הוא יקר וחשוב עבור בודדים שמקדישים את חייהם להבין מה נכון ומה לא. החברה הישראלית אינה זקוקה בימים אלו לקבל הרצאות על היכן היא טועה ופוגעת. לא מכיוון שדבר זה אינו נכון, אלא מכיוון שאין לה כיום את היכולת הנפשית להקשיב לביקורת שכזו. כפי שהגדיר זאת הרב מראדין: יש לקיים את מצוות התוכחה רק כאשר השומע מסוגל להקשיב לה.

בשונה מכך, החברה הישראלית זקוקה למנהיגים שידברו לכאב ולפחד שבה, ומתוך הדיאלוג עם הרגשות יאפשרו לחברה זו להשתחרר מהכוח הממית אותה ואת הפלסטינים. מנהיגים שיראו מתוך דוגמה אישית כי הם מוכנים להקריב גם חלקים מהאמת שלהם כדי ליצור שינוי ולרפא את הכאב. מחנה השלום אל לו להיות מחנה השמאל: עליו להכיל את כל מי שמוכנים להקדיש את עצמם למסע ריפוי של עצמם ומתוך כך לחדול ולפגוע בפלסטינים.

משא ומתן עם דמעות 

תנועת השלום שאנו צריכים שתיווצר טוב לה שתפסיק להתנגש עם הימין לגבי מה נכון ומה לא. הרבה פחות מטריד אותי האם כל עדות של שוברים שתיקה אכן מדויקת בתחקיר הצבאי. חשיבות העדויות היא בכך שמאות ואלפי ישראלים שמסכנים את עצמם עבור הגנת העם, חוזרים הביתה (כמוני) עם טראומה ומשבר ומבינים כי המשבר הוא סביב ההנחה כי צה"ל הוא צבא הגנה.

ההתנגשויות היומיות בין הפוליטיקאים מהשמאל ומהימין מדגישות את כישלון השמאל. הימין אינו מדבר בלוגיקה. הוא מעלה נושאים שכולם נוגעים בפחדים שקיימים בדנ"א היהודי-ישראלי שלנו, הקשורים כולם לסכסוך ולפתרונו: מערעור מעמדו הערכי של צה"ל, התחושה כי ארגוני ביקורת ישראלים אינם מדברים אליהם אלא אודותם, הפחד הקמאי-יהודי מגויים ומשבר האמון במנהיגות הפלסטינית, החשש מנישואי תערובת במקרה של שלום, והכאב שמעולם לא טופל כיאות בין טראומת השואה ואירופה.

השמאל מצדו טוען בצדק כי מעשי הממשל הימני פוגעים בערכי הדמוקרטיה, אבל הוא מדבר בשפה לוגית, ומתעלם מהמשקעים של הטראומה, הרגשות ותחושת חוסר הבטחון היומיומיים הרוחשים בבשר הישראלי.

השמאל מדבר על ערכי הדמוקרטיה אך הציבור מתייחס אל הערכים המערביים כאל שפה לוגית שאינה מדברת לליבו. לו היה השמאל מצרף גם את השפה היהודית-ישראלית, רגשות של אלפיים שנות תרבות היו מדברים אל העם ויש לשער כי הרוב, שכיום הוא דומם, היה קם על רגליו ומצטרף אליו.

הדיון אודות הספר "גדר חיה" של רבניאן היה מועשר אם השמאל היה מצטט כיצד חכמי הקבלה בצפון-אפריקה היו לומדים יחדיו עם מוסלמים סופיים, ואם היה מראה כיצד הם עצמם דרשו להכניס אל תוך מערכת החינוך משירת הכאב של מפוני גוש קטיף. מעמדו של ארגון "שוברים שתיקה" היה משתנה אם היו דנים בתקשורת אודות סיפורי התלמוד בהם החכמים דווקא למדו עם ומאלו שביקרו את החברה הרבנית.

> נהר של כאב: על הנרצחים, הרוצחים וכולנו

טקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

לדבר על הכאב. טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני, 2014 (דן חיימוביץ')

השמאל חייב להפנים שהסכם השלום לא יתחיל בשעה שהצדדים ישבו בחדר הדיונים, אלא היום, אתמול ומחר מתוך עם וביחד עם העם. ישנו סיפור על זוג שהגיע אל הרב קרליץ לפני שנישא וביקש מהרב עצה כיצד להנהיג בית בריא. הרב קרליץ ענה להם בקצרה: "כדי לקבל עצה עבור הזוגיות הייתם צריכים להגיע אלי לפני שמונה-עשרה שנה".

כאשר שני הצדדים יושבים למו"מ, המצב הנפשי של המתדיינים ושל הציבור אותו הם מייצגים כבר קבוע. מכאן שיכולת התמרון שלהם מוגבלת בהתאם למצב הקיומי של הציבור והחברה אותם הם מייצגים. תפקידו של מחנה השלום הוא לעבוד עתה עם הציבור הישראלי (וכמובן הדבר נכון גם למנהיגים הפלסטינים) כדי שהם, כמו המנהיגים, יגיעו אל המשא ומתן במצב הנפשי המוכן ביותר כלפי השגת הסכם בריא. לשם כך, חובה על מחנה השלום ליצור שפה חדשה ולדבר אותה עם העם — אחרת הוא אינו רלוונטי.

על מחנה השלום להיות בית פתוח לכל ישראלי באשר הוא: חרדי, ציוני-דתי, מזרחי, מפונה גוש קטיף, פלסטיני אזרח ישראל, ירושלמי, מתנחל, אתיופי וכדומה. מחנה השלום חייב ליצור שפה שתהיה מסוגלת ליצור דיאלוג עם העם, גם אם חלקים מהעם לא יסכים עמו. עליו להפנים כי התרבות היהודית (לא רק האורתודוקסית) היא חלק מתרבותו שלו, ולשם כך עליו להשתמש בכלים הייחודיים אותה היא מאפשרת ולא לראות בה מכשול.

לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דיני תורה – ולא תיבנה ירושלים אלא על ידי מי שיחבק את הכאב, יאסוף את הדמעות בשקו ויביא אותם אל שולחן המו"מ.

יקיר אנגלנדר משמש כמנהל פיתוח פרויקטים מטעם Kids4Peace International, וחוקר במכון שלום הרטמן. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> תגובה: גם אם נדבר עם רגש, בציבור עדיין יחשבו שהשמאל רוקד על דם יהודים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כן, נתניהו, אני רוצה את עודה וטיבי ליד הטלפון האדום

הנאום של נתניהו אתמול היה שטוף בהסתה וגזענות, אבל הוא גם לימד על ההיסטריה המוחלטת שהוא מצוי בה. יחד עם זה, היה לו רעיון מצוין: להתייעץ עם הח"כים הערבים. זה יעשה לנו רק טוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf