"מתנת החג" של המדינה לתושבי אל עראקיב: ההריסה ה-150

הרחק מעין הציבור ועניין תקשורתי, אנשי הכפר הלא מוכר ממשיכים לנהל את אחד המאבקים העיקשים ביותר של אזרחים פלסטינים בישראל. המחיר: הריסות נשנות, מעצרים, כליאה, וקנסות של עשרות ומאות אלפי שקלים. כרוניקה של דיכוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשולי גלימת העוולות הישראלית הכבדה, הולך ונבנה כיום אחד מסיפורי ההתנגדות הבודדים שמנהלים הפלסטינים אזרחי ישראל על פיסת קרקע זעירה בכפר אל עראקיב, צפונית לבאר שבע ובשוליים המרוחקים של העיר.

אנשי אל עראקיב הגישו בשנות השבעים תביעות בעלות על אדמותיהם. מדובר במאות דונמים שבמרכזם מצוי בית קברות של אנשי שבט אבו מדיע'ם, הממשיכים לקבור בו עד היום את מתיהם.

במשך תשע השנים האחרונות ממתינים תושבי הכפר לצדק ולהחלטת בית המשפט בדבר בעלותם על אדמותיהם, מנהלים מאבק דמוקרטי בלתי אלים וממשיכים לקוות שיום אחד צדקתם תצא לאור. בשנים האלה נהרס הכפר למעלה מ-150 פעם. קבוצה קטנה של תושבים שומרת על הכפר וממשיכה לשאת בעול של אחזקת המקום ושהייה בו במשך רוב שעות היום.

הריסת סוכה באל עראקיב. צילום באדיבות משפחת אבו מדיע'ם

כרוניקה של דיכוי

שלושת השבועות האחרונים בכפר היו מהולים בצער ובשמחה, אך בעיקר בצער. אנשי הכפר ייחלו ליום בו ישוחרר השייח' סיאח אבו מדיע'ם, מנהיג המאבק של הכפר נגד הריסתו, שאכן שוחרר ב-23 ביולי לאחר שריצה שבעה חודשי מאסר בעוון השגת גבול על אדמותיו שלו. אלא שיום לפני שחרורו החל מסע של התעללות בקהילה הקטנה.

פקחי מנהל מקרקעי ישראל הרסו את הכפר בפעם ה-147, יום לפני שחרור השייח'. כל אדמת החצר של בית הקברות נחפרה על ידי דחפורים, כולה תלוליות, ואין ולו מקום אחד ישר להניח את הראש או להתפלל.

בלילה שטרם השחרור נעצרו ארבעה תושבים, ביניהם קטין. שניים – הקטין ואביו – שוחררו מיד, השניים האחרים שוחררו לפנות בוקר והורחקו למספר שבועות מהכפר.

ביום חמישי 25.7.2019 נהרס הכפר בפעם ה-148 והשייח' סיאח שישב מתחת לעץ בבית הקברות עוכב ולאחר מכן נעצר והורחק מהמקום למשך שבועיים. מאז יום חמישי 1.8.2019 יושב השייח' באוהל מחאה על יד משטרת רהט.

פקח של המנהל מצלם את תושבי אל עראקיב על אדמות בית הקבות בכפר (צילום באדיבות חיה נח)

ביום שני, 5.8 הגיעו בלשים בשעות הבוקר המוקדמות בסערה אל הכפר, ובצהריים נהרס הכפר שוב, בפעם ה-149.

ביום שלישי שוב הגיעו הבלשים בנסיעה פרועה לבית הקברות ובקשו מהאנשים תעודות זהות, ושוב באו בשעות הצהריים אנשי המנהל וחתכו את יריעות הסוכה שעמדה מחוץ לבית הקברות וגררו את הסוכה שנפלה.

ביום רביעי שוב הגיעו הבלשים בבוקר, ואחר הצהריים שוב הרסו סוכות תוך קשירתן לטנדר וגרירתן מהמקום. הפעם אף החרימו כסאות ומזרונים ואחד הנערים הוכה. תוך כדי גרירת מקלות הסוכה, נשברה מצבה לזכרם של עשרות אנשים שנהרגו או נרצחו בסוף שנות הארבעים.

ביום חמישי האחרון הלחץ של המשטרה לא נפסק. בשעות הצהריים הגיעו אנשי רשות שמורות הטבע עם המנכ"ל. אחר הצהרים הגיעו שוטרים שביקשו לעצור כמה נשים. אחרי שהן סרבו לבוא לניידת, ולאחר שהשוטרים איימו לאזוק אותן, הם ויתרו לבסוף. לאחר זמן מה לפנות ערב הגיעו אנשי המנהל והמשטרה להרוס את הסוכות תוך קשירתן לניידת המנהל והפלתן. בסביבות שמונה בערב נעצרו מספר בני נוער ששוחררו במהלך הלילה ולפנות בוקר.

השבוע אף הגדיל בית המשפט המחוזי ופסק לשישה מאנשי הכפר בערעור שהוגש על ידי המדינה קנס של 1.6 מיליון שקלים במקום 360,000 השקלים שפסק בית המשפט, על שמונה הריסות הכפר מיולי 2010 ועד לסוף אותה שנה.

שייח' סיאח אבו מדיע'ם מלווה בתומכים בכניסה לכלא מעשיהו. 25 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שייח' סיאח אבו מדיע'ם מלווה בתומכים בכניסה לכלא מעשיהו. 25 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לקראת חג הקרבן, בית הקברות כולו חפור בבורות ומהמורות שנגרמו בכוונת מכוון על ידי הבולדוזרים. אנשים מחפשים אחר טיפת צל כדי לחמוק מהשמש הלוהטת, הסוסים מסתובבים ותרים אחר מים לשתייה, וכך גם ברווזים ותרנגולות וחתולים.

כך "נלחמת" מדינת ישראל בכפר קטנטנן מאז יולי 2010 בעלות של מיליוני שקלים בשנה, מעמתת את הקהילה הבדואית כולה עם השלטונות והרשויות בשיח כוחני והרסני, ומעגנת בכל הריסה מחדש את מעמדם של אנשי הכפר, בשולי האזרחות הריקה.

תושבי הכפר מנהלים מאבק הירואי שבו הם מאבדים את נכסיהם ואת שאריות אמונם בפסבדו-דמוקרטיה שיש כיום בישראל, וביחס המדינה לאזרחיה הפלסטינים, ואינם מתכוונים לוותר. כל זאת במחיר אינספור מעצרים שהיו במקום, עשרות כתבי אישום שנפתחו על השגת גבול וסעיפי אישום אחרים, חלקם מפוברקים, ומאסרים אפשריים עם סיום הדיונים המשפטיים וקנסות רבים; מאבק שאינו מסוקר בדרך כלל על ידי התקשורת ואינו מעניין את אזרחי ישראל בלב לבו של קיץ 2019. עיד סעיד וכולו עאם ואנתם בח'יר מהכפר אל עראקיב.

חיה נח היא מנכ"לית הפורום לדו-קיום בנגב

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

משרד (אילוסטרציה: Pixabay)

לעמותות יש חשיבות חברתית עליונה. הגיע הזמן לקחת אותן ברצינות

בישראל יש אלפי עמותות שפועלות לשינוי אמיתי וכנה של החברה, אך רבות מהן נקלעו לתרבות תאגידית בעייתית, פועלות מכוח האינרציה בלבד ופוגעות במטרות שלשמן הוקמו. המשאבים המוגבלים צריכים להיות ציווי להתמקצעות והתייעלות - ולא תירוץ מדוע זה לא קורה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf