newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתקן חולות – כרוניקה של כישלון מוסרי ידוע מראש

מדינת ישראל רואה במבקשי המקלט אויבים, איום דמוגרפי שיש להיפטר ממנו בכל מחיר, ללא קשר לזהותם הממשית או למעמדם המשפטי. הפעלתו של המתקן היוותה עלה תאנה לבעיה מוסרית אקוטית, כשהמדינה עשתה כל שביכולתה למרר את חיי השוהים בו. כעת, עם ההחלטה על סגירתו, גובר החשש לגורלם של מבקשי המקלט

מאת:

כותב אורח: עמרי די-נור

החלטת הממשלה האחרונה לפיה מתקן חולות ייסגר בתוך מספר חודשים לא אמורה להכות בתדהמה את מי שמכיר את הסיפור מקרוב. מתקן זה, המהווה ניצול מעוות של פרצה בחוק, עמד כל העת בפני סכנת סגירה ומעמדו החוקי הוטל בספק ממילא. אך מעבר לכך, מדובר בדוגמא לכשל מוסרי של מדינה, המסרבת לא רק להבחין בין מהגרי עבודה לפליטים, אלא גם אינה מוכנה להכיר באחריותה המוסרית לאנשים הנמצאים בתחומה, ואשר הגיעו אליה בתקופה בה הגבול היה פתוח לרווחה ולמדינה לא הייתה שום מדיניות ברורה לנושא ההגירה – כשם שאין לה כזו גם היום. עבורי, כמי שלימד במתקן במשך כשנתיים ונחשף לסיפורם האישי הקשה והמצמרר של עשרות ומאות שוהים, מדובר בהזדמנות לסיכום החוויה האישית שלי, כמו גם לסגירתו של פרק מאוד לא מחמיא בביוגרפיה של מדינת ישראל, שצריך להישאר ככתם בזיכרון הקולקטיבי שלנו וכאות קלון על יחסינו לקבוצה המוחלשת ביותר בחברה, זו המשוללת לחלוטין זכויות אדם.

רבות נכתב כבר על מתקן חולות והתנאים השוררים במקום. מעבר לדיווחים (המוצדקים למדי, כפי שלמדתי ממקור ראשון) המטרידים על מחסור במזון, תנאי מחייה לא ראויים ויחס מזלזל ותוקפני מצד הסוהרים המשרתים במתקן, התחושה הבסיסית שמלווה את השוהה במתקן היא של ייאוש, חוסר תקווה וחידלון. מדובר במקום מייאש, שכל המבקר בו יכול להיווכח בקלות עד כמה שוררת בו אווירת נכאים: אנשים עם עבר טראומטי מאוד, הווה מעורער ועתיד חסר ודאות לחלוטין. בהתחשב בעובדה שמטרתו המוצהרת של יוזם הקמת המתקן, השר לשעבר אלי ישי, הייתה לייאש את השוהים עד שיסכימו "לעזוב מרצונם" את ישראל, בהחלט אפשר לסמן 'וי' על המטרה. לא מכיוון שהמתקן באמת הצליח במשימתו, אלא מכיוון שזו האווירה שאופפת אותו.

> הצצה למתקן חולות: אוכל מזוהם, טיפול רפואי לקוי והפקרת מבקשי המקלט

אוכל לא ראוי בכלא חולות- ירקות רקובים ואבן שנמצאה בצלחת האורז. צילום: קבוצת "חדשות מחולות".

חשדנות וחוסר אמון

בשלב מסוים, הבנתי ששום דבר המתרחש במתקן חולות באופן יזום לא יוכל להחזיק מעמד: השב"ס, האחראי לתפעול המתקן וניהולו, מתייחס לשוהים כאסירים לכל דבר, למרות שאינם כלל כאלה. הנהלת המתקן, ובראשה מפקדו, אדישים למצוקת השוהים ולסבל שהם חווים, כמו גם לבקשות מצידם לביצוע שינויים שיקלו על מצבם או יעלו את המוראל הירוד. השוהים נתקלו שוב ושוב בחומות של אדישות וחוסר אכפתיות, כמו גם העלמת עין מכוונת מאי עמידה במחויבויות של השב"ס כלפי המדינה ובעיקר כלפי השוהים: שוהים המסיימים הכשרות מקצועיות אינם זוכים פעמים רבות לתעודה שאמורה להינתן להם ומעידה על ההכשרה שעברו, שתוכל לסייע להם גם להתפרנס בהמשך. היחס הניתן להם מרמז על התפישה לפיה השב"ס רואה במתקן כבית כלא לכל דבר, ואף מנהל אותו לפי תורת הפעלה של בית כלא, לא של מתקן אזרחי.

במלים אחרות: העובדה שמדובר באזרחי מדינה אחרת ולא בישראלים, באנשים שאינם פושעים במדים המרצים עונש מאסר לפי החוק, אלא אזרחים חופשיים שלא עמדו למשפט ושכל 'חטאם' היה שחצו גבול לא קיים ללא אישור, העובדה שלא מדובר במתקן סגור אלא כזה שניתן להיכנס ולצאת ממנו, ובוודאי ההיסטוריה של המלחמות, הדיקטטורה האכזרית והעינויים בסודן ואריתריאה – כל אלה אינם משנים דבר מבחינת היחס לשוהים עצמם, גם כאשר הם עושים את הנדרש מהם וממלאים אחרי הוראות השב"ס, אליו למעשה אינם באמת מחויבים מאחר ואינם אזרחי המדינה.

בתוך סיטואציה כזו, רמת העוינות והחשדנות כלפי כל אדם הפועל מטעם המדינה וזרועותיה יכולה להיות גבוהה, בלי קשר לתפקידו הספציפי או כוונתו האישית: כל אדם המייצג את הממסד נתפש בעיני השוהים כמי שנועד להזיק ולנצל את מצבם, או לכל הפחות כזה שאי אפשר לסמוך על מילתו. כתוצאה מכך, שוררים במתקן יחסי חשדנות וחוסר אמון תמידיים. גם בתור מורה במתקן, שמגיע לעבודתו ופועל מתוך רצון אחד ויחיד – להיטיב עם השוהים ולהקל על מצבם, יצא לי להיתקל פעמים רבות בשוהים שפשוט אינם מאמינים שמדינת ישראל רוצה בטובתם. כשאני חושב על זה כעת, אני מבין שהם צדקו. במיוחד לנוכח העובדה שתכנית הלימודים במתקן הייתה אדישה לגמרי לצרכיהם הממשיים של השוהים ולא נתנה שום מענה מספק באמת עבורם. לדוגמא, חוסר הנכונות של המדינה לספק להם שיעורי עברית, ובמקום זאת לנסות ולשכנע אותם ללמוד אנגלית, משמשת בפועל כאקט שמטרתו לנסות ולהקטין את סיכויי ההישארות שלהם במדינה, ולהגדיל את סיכויי העזיבה מרצון שלהם למדינות דוברות אנגלית.

> ישראל מתעקשת שלא ללמד בחולות את המקצוע המבוקש ביותר

תלמידים בכלא חולות (צילום: קהילת המורים)

חוסר הנכונות של המדינה לספק להם שיעורי עברית, ובמקום זאת לנסות ולשכנע אותם ללמוד אנגלית, משמשת בפועל כאקט שמטרתו לנסות ולהקטין את סיכויי ההישארות שלהם במדינה. תלמידים בכלא חולות (צילום: קהילת המורים)

מי שיכל כבר עזב

המהלך שמבקשת מדינת ישראל לעשות כעת, בעקבות פסיקת בג"צ האחרונה, הוא הוספת חטא על פשע: מאחר והמדינה כלל אינה טורחת לדון במעמדם המשפטי של מבקשי המקלט, היא אינה מעניקה מעמד פליט לאלו הזכאים לכך ומתייחסת אל עשרות אלפי אנשים באופן גורף כמסתננים או כאל מהגרי עבודה. כתוצאה מכך, לא רק שהמדינה אינה עומדת באמנות בינלאומיות שהיא עצמה חתומה עליהן, אלא גם מבקשת למצוא פתרון חדש לבעיה: כליאה המונית בכפייה במתקן סהרונים, העמוס ממילא. ברור לכל בר דעת שצעד זה אינו אפשרי משום בחינה – משפטית, מוסרית או פרקטית, ומהווה רק ניסיון הפחדה שנועד, שוב, לנסות ולגרום למבקשי המקלט להגר 'מרצונם' למדינה אחרת, כאילו הסיבה שהם נמצאים בישראל הינה מתוך 'בחירה' ולא מתוך אילוץ.

תפישה זו מתעלמת מכך שרובם המכריע של מבקשי המקלט, שברחו מסודן ואריתריאה עקב חשש ממשי לחייהם, אינם מנסים מלכתחילה להגיע לישראל אלא לאירופה וצפון אמריקה דרך הים, ורק אלו שאין באפשרותם לעשות זאת מנסים להגיע לישראל דרך היבשה. כמו כן, ברור לי מהיכרות אישית עם שוהים רבים בחולות כי מי שמסתייע בידו למצוא אשרת הגירה למדינה מערבית אחרת כבר מזמן עשה זאת, ואלו הנשארים בארץ עושים זאת בלית ברירה. אף מבקש מקלט לא נשאר כאן עקב אהבת ישראל, תנאי חיים נוחים מדי וכו', ואת עובדה זאת מדינת ישראל פשוט לא מסוגלת לעכל ולהפנים.

בסופו של דבר, אני מסתכל על ההחלטה לסגור את חולות ברגשות מעורבים: מצד אחד, מדובר בהזדמנות לשים זרקור על מה שקיומו של מתקן חולות ניסה להשתיק או לעדן: מדינת ישראל רואה במבקשי המקלט אויבים, איום דמוגרפי וקיומי וגוף זר שיש להיפטר ממנו בכל מחיר, ללא קשר לזהותם הממשית או למעמדם המשפטי. הפעלתו של המתקן היוותה, במובן מסוים, מעין 'גלולת המתקה' לבעיה מוסרית אקוטית, שלכאורה מאפשר לשוהים הזדמנות לארגן מחדש את חייהם ולשפר את מצבם לקראת מעבר למדינה אחרת. עצם סגירתו של המתקן תפקיע מהמדינה את האפשרות הזו, ובכך טוב הדבר. מצד שני, ברור שלמדינה אין שום רצון ממשי לשפר את המצב ולטפל בו, באופן שגם ישמור על אמת מידה מוסרית סבירה. לכן, אני בהחלט שותף לחשש שמכאן המצב יכול רק להפוך לגרוע יותר. מה שבטוח הוא שאת מסך העשן הכפול הנקרא 'מתקן חולות', שנועד הן לסמא את עיניהם של תושבי דרום ת"א ולהשתיק את זעמם, והן לתת למבקשי המקלט תחושה שמדובר באלטרנטיבה עדיפה באמת לכליאה בסהרונים, הרוח כבר תפזר לכל עבר.

עמרי די-נור הוא תושב ירוחם, איש חינוך ותוכן ומורה לשעבר במתקן חולות.

> מורה נבוכים: הגורל אליו מגרש אבי גבאי את הפליטים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf