זידאן חוזר הביתה: דרכה המבטיחה של אלגי'ריה למונדיאל

רוב השחקנים נולדו בצרפת, באצטדיונים קוראים סיסמאות נגד הממשלה, מראדונה בעדם ובעולם הערבי כולם מתפללים למענם למרות שששלבי הגמר ברמדאן. כמה מחשבות על נבחרת אלג'יריה, אם עדיין אין לכם קבוצה למונדיאל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

סופיאן פירולי, הכוכב של נבחרת אלג'יריה, הנציגה הערבית היחידה במונדיאל הקרוב, זוכר היטב את גמר המונדיאל של 1998. זה היה בסטאד דה-פראנס בפריז, במפגש ראש בראש של צרפת מול ברזיל. פירולי, שהיה אז בן תשע, בן להורים מהגרים מאלג'יריה, התגורר בשכונת פרברים, צפונית-מערבית לפריז. הוא צפה במשחק בטלוויזיה עם הוריו, ולימים יאמר שהמשחק הזה נחרט בזכרונו.

הוא זוכר היטב את שתי הנגיחות של זינאדין זידאן (בערבית: زين الدين زيدان) – גם הוא בן להורים אלג'יראים, גם הוא יליד צרפת – שנחתו בעומק הרשת של טפארל. זידאן, בן המהגרים האלג'יראי, נבחר לאיש המשחק, בגמר שנכנס אל הפנתאונים של הכדורגל העולמי, כשצרפת מביסה את האלופה היוצאת ברזיל בתוצאה 3-0 (עמנואל פטי הוסיף את השלישי בדקה ה-90).

אבל לא רק השערים נחרטו בזכרונו של פירולי הצעיר. לימים הוא יספר שהוא זוכר היטב את דבריו של זידאן עם הנפת הגביע העולמי. "אני מקדיש את הניצחון", אמר אז זידאן, שיכור משמחה, לבוש בחולצת הטריקולור, כחול-לבן-אדום, בבירת צרפת, "אני מקדיש את הניצחון לכל האלג'יראים שגאים בדגל שלהם, לכל אלו שהקריבו מעצמם למען משפחותיהם אבל אף פעם לא שכחו מאיפה באו".

תשע שנים לאחר מכן, אותו פירולי עמד בפני החלטה גורלית. השחקן המחונן, אז בן 17 בלבד, היה מעמודי התווך של קבוצת הכדורגל הצרפתית גרנובל, ומהמגורמים המשמעותיים שסייעו לה לעלות ליגה. הוא אף שיחק בנבחרת צרפת לנוער (עד גיל 18), ובלט גם שם. ריימונד דומאנק, מאמן נבחרת צרפת, שם עליו עין. בהיותו בן 17 בלבד קיבל פירולי הצעיר זימון למשחק ידידות בינלאומי בין צרפת לאורוגוואי. זו הייתה ההזדמנות של חייו להתקדם לנבחרת הבוגרת של צרפת, ולצעוד בדרכו של זידאן.

תמונתו של זינאדין זידאן בבית קפה בענאבה, צפון-מזרח אלג'יריה (צילום: [ john ] CC BY-NC 2.0)

תמונתו של זינאדין זידאן בבית קפה בענאבה, צפון-מזרח אלג'יריה (צילום: [ john ] CC BY-NC 2.0)

מנגד, לפי חוקי פיפ"א, מרגע ששחקן שיחק במשחק של נבחרת לאומית בוגרת, אפילו אם משחק ידידות, הוא כבר לא יוכל לייצג מדינה אחרת. מזכ"ל ההתאחדות הכדורגל האלג'יראית, מוחמד רווראווה, ידע זאת היטב, והחליט לעשות מעשה. הוא הרים טלפון לפירולי וביקש ממנו לשקול לסרב לזימון של דומאנק, ובמקום זאת לשחק עבור הנבחרת הלאומית האלג'יראית. פירולי התקשה לקבל החלטה. לא עברו כמה רגעים ועל הקו היה רבאח סעאדנה, מאמן הנבחרת הלאומית. "יש לנו משחק אימון נגד מאלי", אמר לו המאמן, "ואנחנו צריכים אותך שם". הלחץ על פירולי גבר, ולא עברו עוד כמה רגעים והטלפון שוב צלצל. יזיד מנסורי, קפטיין נבחרת אלג'יריה, ביקש לדבר איתו. המטרה הייתה ברורה: להבהיר לפירולי שהוא עומד בפני צומת דרכים – צרפת או אלג'יריה; הטריקולור או אל-ח'ודור ("הירוקים").

פירולי החליט שלא להחליט. הוא לא שיחק במשחק הידידות של צרפת נגד אורוגוואי, וגם לא בזה של אלג'יריה נגד מאלי. בינתיים, מזכ"ל התאחדות הכדורגל האלג'יראית, פנה לפיפ"א וביקש להוציא הנחיה ברורה בנושא. המקרה של זידאן עמד לנגד עיניו כדוגמה בוהקת, אבל בנוסף לכך הוא ראה בעיניים כלות איך שחקנים נוספים ממוצא אלג'יראי – דוגמת כרים בנזמה המשחק בריאל מדריד וסמיר נסרי המשחק בארסנל – מתחילים את הקריירה הלאומית שלהם בנבחרת צרפת הבוגרת וסותמים בכך את הגולל על ייצוגה של אלג'יריה. בסופו של דבר, בשנת 2009 הוציאה פיפ"א עדכון רשמי של החוק (שעד אז אפשר לעבור נבחרות רק במקרים מיוחדים ורק עד גיל 18) וקבעה שכל עוד שחקן לא שיחק במסגרת תחרותית של נבחרת לאומית בוגרת אחת, תאושר בקשתו לעבור לשחק במדי נבחרת לאומית אחרת.

וכך, באקט פוסט-קולוניאלי משהו, החלה אלג'יריה לתור אחר שחקנים שמוצאם במדינה, ושהוריהם היגרו לצרפת, וביקשה מהם לשקול לשחק עבור הנבחרת הלאומית האלג'יראית. הסיפור הזה הפך להיות הסיפור של נבחרת אלג'יריה. במונדיאל האחרון, בדרום אפריקה 2010, לא פחות מ-17 שחקנים בסגל של אלג'יריה נולדו וגדלו בצרפת לפני שעשו את המעבר לנבחרת הלאומית הצפון-אפריקאית. במונדיאל הקרוב, בברזיל 2014, רוב שחקני ההרכב הראשון של נבחרת אלג'יריה יהיו בנים למשפחות מהגרים אלג'יראיות, שנולדו וגדלו בצרפת. אחד מהם, מספר 10 ירוק, יהיה סופיאן פירולי. מה היה המספר של זידאן בכחול-לבן-אדום הצרפתי? אתם כבר בטח מנחשים.


המשחקים שהביאו את אלג'יריה למונדיאל

בין אלבר קאמי לשועלי המדבר

אלג'יריה הוגרלה במונדיאל הקרוב לבית מספר 8, יחד עם בלגיה, רוסיה ודרום-קוריאה. על הנייר, בלגיה (המדורגת 11 בעולם) איתה תשחק אלג'יריה את משחקה הראשון היא הפייבוריטית של הבית. עם נבחרת מלהיבה שדילגה בקלילות על יריבותיה בשלב המוקדמות, מביאה איתה בלגיה סגל איכותי שכולל את לוקאקו (אברטון), קומפאני (מנצ'סטר סיטי), הזארד (צ'לסי), פלייני (מנצ'סטר יונייטד), דמבלה (טוטנהאם), וקורטואה (אתלטיקו מדריד). גם רוסיה, לפחות על הנייר עדיפה על אלג'יריה, ואילו דרום-קוריאה – עם הופעה שמינית ברציפות במונדיאל – היא בטח לא קבוצה שצריך לזלזל בה. עם זאת, יש כאלו שמאמינים שהבשורה הגדולה של הבית הזה תגיע דווקא מצפון אפריקה.

בבי.בי.סי, לדוגמא, ממליצים לקחת את שועלי המדבר ("אל-אפנאק") ברצינות גמורה. לפי האתר, החיזוק האדיר של הנבחרת בשחקנים אלג'יראים-צרפתים מכאן, והשתפרות הליגה האלג'יראית המקומית מכאן, מבטיחים קבוצה טובה יותר מזו ששיחקה במונדיאל האחרון (תיקו 0-0 מול אנגליה, והפסדים 1-0 לארה"ב ולסלובניה). גם כוכבי עבר, כמו מראדונה וחאבייר זאנטי, שהתבקשו להתנבא לגבי ההפתעה הבאה של המונדיאל, ציינו את "הירוקים" כדבר החם הבא. הכוכב הברזילאי ריבאלדו אף הגדיל ואמר שהסיכויים של אלג'יריה להעפיל לשמינית הגמר הם לא פחות מ"גבוהים".

הנבחרת הירוקה של אלג'יריה (צילום: Magharebia CC BY 2.0)

הנבחרת הירוקה של אלג'יריה (צילום: Magharebia CC BY 2.0)

אבל קל זה לא יהיה. נבחרת אלג'יריה מגיעה לאליפות הזו אחרי 32 שנים מאז ניצחה לאחרונה משחק במונדיאל. אז, בספרד 1982, נתנה אלג'יריה את הופעת חייה כשניצחה בשלב הבתים את גרמניה המערבית 2-1, ואת צ'ילה 3-2. אבל הפסד שלה לאוסטריה 2-0 קבע שבמשחק האחרון, בין גרמניה לאוסטריה, תוצאה של 1-0 לגרמניה, ורק 1-0 לגרמניה, תעלה את שתי האירופאיות לשמינית הגמר ותשלח את האלג'יראים הביתה. מספרים שחלק מאוהדי גרמניה שרפו את הדגלים שלהם ביציעים לאות בושה, כששתי הקבוצות האירופאיות החלו לבעוט כדורים ליציעים במצב של 1-0 לגרמניה. אלג'יריה ערערה, אבל דבר לא עזר. מאז אמנם הוחלט כי את המשחק השלישי והאחרון בשלב הבתים ישחקו כל קבוצות הבית באותו היום ובאותה השעה על מנת שלא יהיה ניתן לסגור על תוצאה מראש, אבל מלבד הניצחון העקרוני הזה לא הצליחה אלג'יריה מאז 1982 לנצח אף משחק במונדיאל.

> כדורגל מעבר לחומה: נבחרת פלסטין בדרך לגביע אסיה

אך גם אם הסטטיסטיקה הולכת נגד הירוקים, הלב הולך איתם. אלג'יריה היא מדינה שמטורפת על כדורגל. בשנת 2009, כשעלתה למונדיאל על חשבונה של מצרים (1-0 במשחק הכרעה בסודאן), המתיחות בין שתי המדינות הייתה כה גדולה, עד שהאלימות ביציעים וההתבטאויות של פוליטיקאים משני הצדדים הביאו בסופו של דבר להחזרת השגרירים של שתי המדינות לארצותיהם. בשנת 2013, כשעלתה למונדיאל בניצחון 1-0 על בורקינה פאסו, החגיגות באלג'יריה יצאו מכלל שליטה, והסתיימו במותם של 12 אוהדים וב-240 פצועים.

גם במשחקי ההכנה למונדיאל הנוכחי דבקותם של האלג'יראים בנבחרתם הלאומית קבעה כנראה שיאים חדשים. אלג'יריה ניצחה את כל שלושת משחקי האימון שנקבעו לה (3-1 נגד ארמניה, 2-1 נגד רומניה, ו-2-0 נגד סלובניה), כשהמשחק נגד הרומנים הופסק ארבע פעמים: פעם אחת במחצית הראשונה בחגיגות הגול הראשון, כשאוהדים אלג'ירים הדליקו 12 אבוקות וירו זיקוקים; פעם שניה בדקה ה-57, כשאוהד פרץ למגרש לחבק את בועט הקרן, ספיר תיידר; פעם שלישית בדקה ה-66, כש-15 אוהדים פרצו מכמה צדדים של המגרש לחגוג עם אל-ערבי סודאני את שער הניצחון; ופעם רביעית, מיד עם שריקת הסיום, כשלא פחות מאלף אוהדים אלג'יראים רצו אל כר הדשא להניף אך השחקנים בירוק על הכתפיים. וזה היה רק משחק אימון.

האוהדים המסורים של הירוקים

אלבר קאמי, הסופר והפילוסוף יליד אלג'יר, שגם הוא נע על הציר אלג'יריה-צרפת, היה כנראה מתרגש לא פחות לו היה יכול להיות שם, לחגוג את הדרך של הנבחרת למונדיאל. קאמי, שוער כדורגל מוכשר, ששיחק בנבחרת של אוניברסיטת אלג'יר, ושהקריירה המקצועית שלו נגדעה כשחלה בשחפת, אמר פעם ש"את כל מה שאני יודע על מוסר ועל מחויבות, אני חייב לכדורגל". לדבריו, דרך המשחק הוא הבין שהכדור אף פעם לא ילך לנקודה בה אתה מחכה לו. "זה עזר לי מאוד למצוא את דרכי בחיים", הוא אמר, "המשחק הזה לימד אותי לחיות".

צדק חברתי ביציעי האצטדיון

וזו בדיוק הסיבה שמעבר לחשיבות הלאומית של הכדורגל, נראה שבאלג'יריה למשחק הזה יש משקל פוליטי ברור. בספרו "הכדור הוא עגול" מתאר דיוויד גולדבלט איך הכדורגל באלג'יריה היה קשור לחידוד השאיפות הלאומיות של האלג'יראים, למאבק נגד צרפת, ולמלחמת השחרור האלג'יראית, עד לסיום הקולוניאליזם במדינה בשנת 1962. לפי גולדבלט, המשחקים היוו בסיס להתכנסויות פוליטית מהם צמחה אלימות ההתנגדות למשטר הקולוניאלי הצרפתי במדינה. בשנת 1958, לדוגמה, כשאלג'יריה בנתה נבחרת לאומית, ויצאה לסיבוב משחקים בינלאומיים, היא הגדילה את המודעות למאבק הלאומי בצרפת, חיזקה בריתות מבית, ויצרה בני ברית למאבק מחוץ

המעניין הוא שאז גם היום משחק הכדורגל במדינה תפקיד שהוא הרבה מעבר לספורטיבי. במדינה עם 40 מיליון איש, בה יותר מ-70 אחוז הם צעירים מתחת לגיל 30, ובה לפי קרן המטבע העולמי 21 אחוז מהצעירים מובטלים, היו מגרשי הכדורגל – גם במאה ה-21 – למקור כמעט בלעדי להתכנסויות "מותרות" של צעירים. לאתרים בהם צופים בכדורגל, אבל חושבים על כל השאר. לפי ג'יימס דורסי, סוציולוג ספורט ובעל בלוג כדורגל פופולרי במיוחד, בצל מחאות האביב הערבי שהתקיימו גם באלג'יריה נוצרה מעין הסכמה שבשתיקה בין כוחות הביטחון לבין המפגינים, כי ניתן להביע מחאה פוליטית – כל עוד זה נעשה באצטדיונים.

> מציאות בתוך חלום: מסעות רפרם חדד באלג'יר

וכך קרה שהפגנות בנוגע למשטר באלג'יריה, מחאות על מחירי המים, על דיור ותעסוקה, התקיימו במדינה פעם אחר פעם במרחבי הכדורגל: מחוץ ובתוך האצטדיונים. מחפוד אמארה, חוקר הכדורגל האלג'יראי, כתב על כך בספרו "ספורט, פוליטיקה וחברה בעולם הערבי". לדבריו, "בתוך קונטקסט של סגירות פוליטית, בהיעדר חופש פוליטי, ובשל החוסר בדיון ציבורי פתוח, אצטדיוני הכדורגל הפכו לאחת ההזדמנויות היחידות עבור צעירים להתכנס ביחד, גם אם ל-90 דקות בלבד, להביע את התסכול שלהם על המצב החברתי-כלכלי במדינה, ולצאת נגד השלטון".

גם לפי דורסי, את שורשי המחאה נגד הנשיא המכהן, עבד אלעזיז בוטפליקה בן ה-77, שנמצא בתפקידו מאז 1999, נמצא במגרשי הכדורגל. הנשיא אולי ניסה במהלך השנים האחרונות לרצות את העם תוך שהוא מבטל את חוקי החירום במדינה, ומוביל הורדת מחירים – בעיקר במוצרי היסוד של שמן וסוכר – אבל המפגינים רצו הרבה יותר מזה, והכדורגל היה אחת הזירות בה הובעה המחאה.

הפגנות באלג'יריה נגד משטר בוטפליקה

לפי עיתון "אל-ערב", אצטדיוני הכדורגל באלג'יריה היו לערש האביב הערבי המקומי. כך לדוגמה לפני מספר חודשים את דקת הדומייה במשחק העונה של הליגה האלג'יראית, שהוקדשה לפוליטיקאי מקומי שהלך לעולמו, קטעו אלפי אוהדים בשירה אחידה: "אתה הבא בתור בוטפליקה" (بوتفليقة هو التالي). במשחקים אחרים חיברו האוהדים שיר, שתפס כאש בשדה קוצים, ועבר ממגרש למגרש: "בוטפליקה מאוהב בכסאו, הוא רוצה עוד קדנציה" (بوتفليقة يحب كرسيه، إنه يريد فترة أخرى). וכל זאת במהלך משחקי כדורגל של הליגה המקומית, וללא קשר לתוצאת המשחק או לזהות הקבוצות.

בוטפליקה, הסובל מבעיות בריאות, לאחר החלמה ממושכת בצרפת ולאחר שהתאושש משבץ, חושב לרוץ לקדנציה רביעית. כרגע את ההתנגדות ברחובות הוא מצליח להסות תוך שהוא מגביר את המעקב על חשבונות הטוויטר והפייסבוק של המפגינים, אבל את הלהבות שצומחות במגרשי הכדורגל יהיה קשה לו הרבה יותר לכבות.

נערכים לרמדאן בסאו פאולו

עם כל המטען הזה תצא נבחרת אלג'יריה למונדיאל בברזיל, ונראה שהכל מוכן לשריקת הפתיחה. יש אפילו ברכה מיוחדת ששיגר עאדל אימאם ממצרים, לפיה "עידוד הנבחרת האלג'יראית היא חובה על כל ערבי… עידוד לוחמי המדבר מאלג'יריה הוא צו השעה וחובה מיוחדת לאור העבודה שהנבחרת האלג'יראית היא הנציגה הערבית היחידה, והצלחתה היא הצלחת הכדורגל הערבי". גם חוסאן חסן, כוכב הכדורגל המצרי ומאמן נבחרת ירדן, הביע תמיכה בלתי מותנית באלג'יריה, היריבה הנצחית. "אעמוד לצד הנבחרת האלג'יראית, שגרירת הכדורגל הערבי במונדיאל", הוא אמר, "אני מאחל להם הצלחה והעפלה לשלב שמינית הגמר".

אוהדים של שועלי המדבר (צילום: Magharebia CC BY 2.0)

אוהדים של שועלי המדבר (צילום: Magharebia CC BY 2.0)

גם את סוגיית האוכל הצליחו לפתור, ונמצא אוכל חלאל המיוצר בברזיל לכל תקופת שהות הנבחרת. כמו כן הוחלט שאם תעפיל אלג'יריה לשלב שמינית הגמר, והיא תיאלץ לשחק בזמן צום הרמדאן, ייהנו השחקנים מארוחת רמדאן מסורתית – מרק פריקי אלג'יראי (מרק בשרי עם פריקי, חריף, ורוטב עגבניות) – עם חיטה שתוטס במיוחד מהבית. קפטן הנבחרת מאג'יד בורירה הבטיח ש"נייצג בכבוד את הכדורגל הערבי", והמאמן הבוסני וואחיד הלילודג'יץ', שאמר על האלג'יראים שהם כנראה הקהל הטוב בעולם, אבל גם זה שהכי קשה להצליח איתו ("יש באלג'יריה 40 מיליון איש, וגם 40 מיליון מאמני כדורגל") הבטיח ש"אנחנו לא באים לברזיל בשביל לטייל. נעשה הכל לעלות לשלב הבא".

צריך עכשיו רק לחכות למשחק הראשון של האלג'יראים, ובינתיים נותר רק לשנן את השמות: סדריק סי מוחמד (יליד רואן בצרפת, משחק בקונסטנטין באלג'יריה), מאג'יד בורירה (יליד לאנגוויץ' בצרפת, משחק באלג'יריה), חסן יבדה (יליד סנט מוריץ בצרפת, משחק באודינזה), ג'מאל מיסבאח (יליד אלג'יריה, משחק בליבורנו), נביל בין טאלב (נולד בליל בצרפת, משחק בטוטנהאם), נביל רילאס (נולד במרסיי בצרפת, משחק בפורטו), ספיר תיידר (נולד בקטסרס בצרפת, משחק באינטר מילאן), איסלאם סלימאני (יליד אלג'יר, משחק בספורטינג ליסבון), אלערבי הילאל סודאני (נולד באלג'יריה, משחק בדינאמו זגרב), ריאס מוחרז (נולד בסרסלז בצרפת, משחק בלסטר-סיטי), ואחד "זידאן חדש" בשם סופיאן פירולי, בן 24, יליד פריז, משחק בוולנסיה, מס' 10. ירוק.

משחקי אלג'יריה במונדיאל:

אלג'יריה – בלגיה: 17.7.2014, 19:00

אלג'יריה – דרום קוריאה: 22.6.2014, 22:00

אלג'יריה – רוסיה: 26.6.2014, 23:00

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מוחמד אבו חומוס, אחד ממובילי המאבק הלא אלים בירושלים המזרחית, בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

ביקור הפצועים הבא הוא רק עניין של זמן. מוחמד אבו חומוס בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

שוב אבו חומוס הוכה ע"י שוטרים, שוב אני נוסע לבקרו

מוחמד אבו חומוס הוא מנהיג מקומי בעיסאוויה. הוא עסוק בתיעוד של פעולות הכיבוש בכפרו, ואלו רבות עד מאד. כשהן מתרחשות, מוחמד יוצא אל מול השוטרים, מבקש הסברים, מצלם במצלמתו, ותובע מהם לעזוב את תושבי עיסאוויה בשלום. השוטרים לא אוהבים זאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf