שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

הטקס היהודי פלסטיני המשותף הוא נורמליזציה דרך הזכרון

מאת |

כל עוד שיש כיבוש לא יתכן מצב של שוויון. הטקס המשותף עוזר להשכיח את הכיבוש ומשדר את המסר שהרוצח והנרצח שווים

טקס יום הזכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת "לוחמים לשלום", השעה שמונה וחצי. האולם של ביתן 10 בגני התערוכה מתחיל להתמלא בלא מעט פרצופים מוכרים, חלק של חברים ומכרים מפעילות פוליטית, אחרים של פוליטיקאים, אנשי רוח, משוררים וסופרים, שועי הליברליות התל אביבית. חבר שהצליח להכנס מספר שהתור בחוץ עוד ארוך, ושהוא מאמין שרבים עוד ישארו בחוץ. "בשנה הבאה הם יצטרכו אולם יותר גדול". כן, אני עונה לו, גם לפני ארבע או חמש שנים נכחתי בטקס הזה, כשאורגן על ידי פורום המשפחות השכולות. טקס יום הזיכרון היהודי פלסטיני המשותף היה אז באולם תיאטרון תמונע, שספק אם היה יכול להכיל עשירית מבאי הטקס השנה. גם אז רבים לא נכנסו, וגם אז אמרו שבשנה הבאה יצטרכו אולם גדול יותר, לכן הטקסים עברו לגני התערוכה.

ההכפלה המסחררת במספר המשתתפים, שמגיע הערב לכמעט שלושת אלפים, מעידה ללא ספק על ההצלחה של הסיפור שהערב הזה מספר, ועל הנכונות של השמאל הציוני הישראלי והמיעוט של הפלסטינים ששותפים לדרכו, לשמוע ולהשמיע את הסיפור הזה.

את המסר של הערב ניסח בבירור המנחה הישראלי של הטקס, קצין חיל האוויר לשעבר אסף יעקובוביץ': "כולנו קורבנות הסכסוך וגם מחולליו. על כולנו האחריות לשבור את מעגל האלימות והשכול". רוביק רוזנטל, שאיבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, ניסח את אותו המסר כשאמר על ההנהגה הישראלית והפלסטינית "הנהגות קצרות יד וקצרות רוח משני הצדדים". שני הצדדים. מילות המפתח האלו שלטו ברטוריקה של הערב. שני הצדדים שווים, שני הצדדים אחראיים, שני הצדדים ביחד צריכים למצוא פתרון.

במילים אחרות, המסר הוא שקיים שוויון. שאין כאן כובש ונכבש, מנשל ומנושל, גזלן ונגזל, רוצח ונרצח, כולנו שווים במעמדנו. כולנו אותו הדבר בעצם. לרטוריקה הזאת, שמתאמצת להעלים ולהתעלם מיחסי כוחות, להעמיד פנים שהנוגש והקרבן אחראים במידה שווה לעוול, ומבקשת לנקות את הנרטיב השולט מדרישה אמיתית לעשיית צדק, בשם הדרישה שכל הצדדים יסלחו, יתחבקו ויהיו חברים, לרטוריקה הזאת קוראים נורמליזציה, או בערבית: "תטביע".

טקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

טקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

לא לפני סיום הכיבוש

בכל פעם שדוברים מתייחסים למצב בלתי שוויוני באופן קיצוני, כמו אחד הצבאות החזקים בעולם שכובש אוכלוסייה אזרחית חסרת הגנה שרוב היכולת שלה להתנגד בכח מסתכמת באבנים וסכינים, כאילו מדובר במלחמה בין שני צבאות של שתי מדינות, הם לא רק חוטאים לאמת, הם מתכחשים לאחריות ולאשם של הצד החזק והשולט, בכך שהם מחביאים את בושתו מאחורי הסיפור השקרי של האחריות המשותפת והשוויון.

הדברים שנישאו במהלך הערב סטו רק לעיתים רחוקות מהמנטרה שהשמאל הישראלי אימץ לעצמו באדיקות אי שם בשנות התשעים, מנטרת השלום הכל-יכולה, שנראה שרבים מאמינים עדיין שכוחה הוא באמת בכך שאם רק נגיד מספיק פעמים את המילה הזאת, הכל יהיה בסדר, ויבוא הקץ להיפוכו הקוטבי של השלום, המלחמה. אל מול השימוש האינסופי במילים האלה, שלום ומלחמה, מלחמה ושלום, בלט בהיעדרו אזכור של שתי מילים רלוונטיות לא פחות: המילה כיבוש, והמילה צדק, ששתיהן כמעט ולא הוזכרו במהלך כל הערב.

אורח מזדמן שלא היה מודע מראש למציאות הפוליטית בישראל ופלסטין היה כמעט יכול לחשוב שמדובר במלחמה כזאת, עם שני צבאות, בין שתי מדינות, אלמלא האמירה שחזרה על עצמה פעמים רבות במהלך הערב, על השותפים הפלסטינים לתנועה שלא אושר להם להכנס לישראל ולהגיע לטקס. כאן ראוי להזכיר שפרט לאישורים יוצאי דופן, ישראל שוללת אוטומטית את אישורי הכניסה לישראל של פלסטינים תושבי הגדה, אם קרוב משפחה שלהם נהרג בידי צה"ל או השתתף בפעילות נגד הכיבוש. כלומר, פרט לאישורים לפנים משורת הדין, הטקס התקיים במקום שלא איפשר את נוכחותו של הצד הפלסטיני מלכתחילה.

הטקס עוצב וכוון לאזניים יהודיות, ולכן השתדל להעלים כל זכר למציאות של הכיבוש והנישול, שהיא מדיניות של חלוקה ועליונות גזעית, אפרטהייד. ואם ננסה לרגע להשוות לתקופת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, האם זה נשמע סביר שתוך כדי משטר ההפרדה, כששחורים שמתנגדים לאפלייה ונאבקים למען שוויון נרדפים, נכלאים, או נרצחים, פעילים לבנים היו מקיימים טקס זכרון משותף לשחורים ולבנים, שבו זוכרים ביחד הן את נטבחי שארפוויל והן את קרבנות מאבק הגרילה השחור? האם אפשר היה לייחס רצינות לפעילים לבנים שקוראים למציאות האפרטהייד "מלחמה" וקוראים לכינון "שלום" תוך התחמקות אלגנטית מהתמודדות עם המציאות של חוסר השוויון והדיכוי?

לזכרון משותף יש מקום. בדרום אפריקה מצאו לו מקום במסגרת ועדות השלום והפיוס. אבל ועדות אלה יכלו לקום, ואכן קמו, רק אחרי ביטול משטר האפרטהייד. הנסיון לקיים זכרון משותף, לא רק תוך כדי המשך הכיבוש והעוול, אלא תוך נסיון מכוון לטשטש כל זכר לאלה, סופו הבלתי נמנע הוא ביצירת ההשוואה הבלתי מוסרית והשקרית בין המדכא והמדוכא, הנורמליזציה.

יש לי חברה שתמיד אומרת שהמשיכה הגדולה של רוב הציבור הישראלי לימין נובעת מהעובדה שביגוד לשמאל הישראלי, בימין אין חרטא. כשהם גזענים, הם גזענים על השולחן, ולא מתחת. כשהם גוזלים ומדכאים, הם אומרים שמגיע להם, לא מספרים סיפורים על זה שגם הנגזלים וגם הגזלנים אחראים לגזל ולדיכוי. ביציאה חיכו לנו כעשרים מפגיני ימין, עם דגלי ישראל ו"עם ישראל חי" וכל הוואג'ראס הרגיל שלהם. הם צעקו ליוצאים מהטקס "בוגדים" ו"תתביישו", הם צעקו מוות לערבים, והם שרו בהתרסה "הבאנו נכבה עליכם". זו היתה הפעם הראשונה בערב, פרט לאזכור אגבי של אחד המשתתפים הפלסטינים, שבה מישהו הזכיר בשם את האירוע ההיסטורי המכונן של העם הפלסטיני.

חגי מטר לא מסכים עם לילך: הטקס מציע מקום לא שיפוטי, של חמלה וכאב


מאבנר וישניצר, פעיל ב"לוחמים לשלום", נמסר בתגובה:

אנחנו בתנועת לוחמים לשלום מאמינים שמאבק משותף נגד הכיבוש והאלימות הוא כלי אפקטיבי. ובתוך כך, גם טקס יום הזכרון שבו מוזכרים הנפגעים מהאלימות הדו צדדית, הוא כלי חשוב לתודעה הציבורית בשני הצדדים.
אנו פעילים במשך כל השנה נגד הכיבוש, והאחרונים להכחיש את יחסי הכוחות הבלתי שוויויים בסכסוך הזה. עם זאת, בתוך הפעילות של לוחמים לשלום, אנו קוראים תיגר גם על יחסי הכוחות של הסכסוך, בכך שאנחנו מאמינים שגם לישראלים וגם לפלסטינים, שאכן חיים תחת דיכוי, יש כמה דרכי פעולה אפשריות.

המאבק המשותף עם הישראלים, ובמיוחד ההכרה באנושיותם של הכובשים, למרות היותם כובשים, ההכרה בכך שבתוך המדים יש בני אדם, היא על כן לא נורמליזציה אלא אולי, כך אנו מקווים, צעד בדרך להארת המודעות העצמית, גם של הכובשים.

בסופו של דבר צריך לשכנע את הכובשים. אפשר אולי להשיג זאת בפצצות, אבל אנחנו לא מקבלים את הדרך הזאת. חייבת להיות גם דרך להיאבק בלי להרוג, ואת הדרך הזאת אנחנו מחפשים.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אשה פמיניסטית, טרנסקסואלית וביסקסואלית, ופעילה בקהילה הטרנסית ובתנועה הפמיניסטית, ובעלת נסיון רב בפעילות בתנועות רבות אחרות.

"ראיתי את זה", כמו במשפט המפורסם של ארונדהטי רוי, כשהייתי בת ארבע עשרה, ומאז עבר עשור שבו לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה, להפסיק לראות את זה.

תמיד אמרו עלי שאני קיצונית ולמרות שנלחמתי רבות בהגדרה הזאת וטענתי להגנתי שאני רדיקלית, היום אני כבר לא פוחדת מהתואר הזה: אני קיצונית בהתעקשות שלי להצביע על עוולות ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן חוסר צדק.

הכתיבה שלי תעסוק לא מעט בתנועות השמאל בישראל ובמנגנונים שמדירים וממדרים מתוך התנועות האלה מזרחים ונשים (ומזרחיות ונשיות), ובביקורת פנימית על התנועות שלקחתי ואני לוקחת בהן חלק באופן כללי, בין השאר כי אני מאמינה שיש כביסות מלוכלכות שחובה לכבס בחוץ.

נמצאת כאן בגלל שורה אחת בסיום מאמר מפורסם של ויקי שירן: "מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב".

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf