זקוף גו פסע והלך לעולמו: נפטר המשורר סמיח אלקאסם

סמיח אלקאסם נתן לי ולדור שלם תחושה של גאווה. הוא היה סמל לסבל ולמאבק הפלסטיני, עיתונאי, סופר, אב של חבר יקר, ובעיקר משורר גדול. לזכרו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

אם השם סמיח אלקאסם לא צלצל ולו פעם אחת באוזניכם, אז כנראה שפספסתם דבר או שניים בעשורים האחרונים בנוגע לשירה הערבית הפלסטינית בכלל ובשירת המחאה בפרט. אם כן הכרתם ולו מעט משיריו בערבית, או את אלה שתורגמו לשפות אחרות, צר לי להודיע לכם שהוא נפטר אתמול (שלישי) ממחלת הסרטן.

לפני שאגש לספר קצת על צירי המפגש שלי עם המשורר האדיר, ברמה האישית והלאומית, אני רוצה רגע לשתף באכזבה, לכאורה, מכך שרוב אתרי החדשות בעברית טרם התייחסו ולו בידיעה חולפת למותו. לא ראיתי נר נשמה במדור תרבות כלשהו או תמונות או הבעת תנחומים אחת על מותו של אחד מסמלי התרבות הפלסטינית בעשורים האחרונים, אם לא במאה האחרונה, מי שהיה אחד משני משוררי המאבק והמחאה הגדולים: מחמוד דרוויש וסמיח אלקאסם.

אלקאסם, כפי שתואר בטקסט ספידה באתר אלחיאת, נולד בשנת 1939, גדל בכפר ראמה שבצפון ולמד בבתי ספר בנצרת ובכפר ראמה. הוא החל את דרכו כמורה והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית, שגם אותה עזב על מנת להתפנות לכתיבה. אלקאסם נחשב לאחד מגדולי המשוררים ששמם נקשר עם המאבק הפלסטיני, והרבה משירתו מספרת על הסבל והמאבק של בני עמו. הוא ישב בכלא כמה פעמים, היה נתון במעצר בית, פוטר מעבודותיו השונות בשל פעילותו ושירתו הפוליטית, והתמודד עם איומים על חייו.

הוא שימש כעורך ועורך ראשי בעיתונאות הערבית המובילה כמו העיתון הקומוניסטי "אל-אתחאד", "אל-ע'ד" ו"האדא אלעאלם", והיה ממייסדי העיתון המוביל "כל אלערב", שם שימש עד לא מזמן כעורך הכבוד של העיתון.

סמיח אלקאסם פרסם יותר מ-60 ספרים, של שירה, רומנים, מחזות ותרגומים שונים. רבים משיריו תורגמו למגוון שפות ובהן אנגלית, צרפתית, תורכית, רוסית, גרמנית, יפנית, ספרדית, יוונית, איטלקית, צ'כית, וייטנאמית, פרסית, עברית ושפות אחרות.

> הלכה לעולמה המשוררת הלאומית של איראן, סימין בהבהאני

סמיח אלקאסם (ויקיפדיה, Abarbati)

סמיח אלקאסם (ויקיפדיה, Abarbati)

פגישה במערכת העיתון

אבל איך אפשר לסכם בכמה שורות, בעברית, סמל של הערביות והפלסטיניות? כנראה שאי אפשר. לכן אנסה לפחות לסכם את החוויה האישית שלי מהמפגש איתו.

זה התחיל בנסיעות השבועיות בקיץ לחוף הים בכנרת, קרוב למקום בו גרה משפחתי. אני זוכרת את העייפות אחרי יום בשמש והנסיעה חזרה הביתה עם צלילי שיריו של הזמר הפוליטי מלבנון, מרסל ח'ליפה, שומעת את אותם שירים מתנגנים משבוע לשבוע. פעם שר ח'ליפה את שיריו של מחמוד דרוויש על ריטה אהובתו היהודייה שהפרידה ביניהם המלחמה, ופעם שומעת אותו שר את שיריו של סמיח אלקאסם על הזהות הפלסטינית והמאבק:

"ואני פוסע / זקוף גו, נשוא ראש / בידי ענף קטן של זית / ועל כתפי ארון קבורתי!"
منتصبَ القامةِ أمشي مرفوع الهامة أمشي في كفي قصفة زيتونٍ وعلى كتفي نعشي !

מילים כדורבנות שלא יודעות פחד, ככה הרגשתי לפחות בתור ילדה, ושהיום בדיעבד מבינה עוד יותר את משמעותן. במיוחד במקרים שבהם לרגע מרגישים סוג של עלבון והשפלה בת שישים שנה, אז מזמזת את השיר וכבר מדמיינת את מילותיו וממשיכה ללכת זקופת קומה.

המפגש השני, בסדר הכרונולוגי שיש לי בראש, היה כשסבי ז"ל סיפר שהוא למד בתקופת התיכון יחד עם אלקאסם, בתקופה שבה המלומדים הפלסטינים הכירו זה את זה בקלות. בתקופה שלאחר 1948, כשההשכלה והמשכילים הפלסטינים ספגו מכה קשה.

לימים הכרתי את הבן שלו, וטן (מוחמד) אלקאסם, שפירוש שמו הראשון "מולדת", וכך קראו לאלקאסם "אבו וטן" (אבי המולדת), ושמו השני "מוחמד" כקריצה לכל אלו הקוראים לפילוג דתי ולאומי בין הערבים הדרוזים, למוסלמים ונוצרים. או ככה לפחות שמעתי מסבי על משמעות השם. במשך שלוש שנים ראיתי את וטן יום ביומו, וכל פעם ששמעתי אותו משוחח עם אביו, רק יכולתי לדמיין מהצד שהוא מדבר עם סמיח אלקאסם, מדבר עם המשורר הגדול, והייתי מתמלאת בהילה שדמיינתי אותה מתנופפת מעל ראשו, כל זה בשיחת טלפון יומית רגילה.

לבסוף זה קרה. יום אחד נפגשנו במקרה לחלוטין במשרדי העיתון "כל אלערב". שם, הילת שמו הגדול התמוגגה אחרי משפט או שניים, ופתאום הוא היה עבורי אבו וטן שמספר בדיחות על הבן שלו, אבא אוהב ומשורר גדול.

אז היום אני סופדת ומזכירה חבר ילדות של סבי, אב של חבר טוב ואהוב, ומשורר גדול מעורר השראה ותקווה שליווה וימשיך ללוות את דור המאבק הבא. ששיריו, יום אחד, יילמדו כקאנון תרבותי בבתי הספר בכל העולם.

זקוף גו אפסע / סמיח אלקאסם

זקוף גו אפסע
אשא את ראשי ואפסע
בידי ענף קטן של זית
ועל כתפי ארון קבורתי

אפסע
לבי לב סהר ארגמן
לבי בוסתן
שמלאוהו האטד והריחן
וחליפות –
שפתיי ממטירות כמו משמים
אש ואהבה!

ואני פוסע
זקוף גו, נשוא ראש
בידי ענף קטן של זית
ועל כתפי ארון קבורתי!

(תרגם מערבית: נדב פרנקוביץ')

מרסל ח'ליפה מבצע את "זקוף גו אפסע"

* מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של ארגון רבנים לזכויות אדם, שנפצע בראש ובגפיו לאחר שמתנחלים התקיפו מסיק זיתים באזור בורין (צילום: תחקירן ׳יש דין)

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

רעולי פנים מההתנחלות יצהר תקפו ופצעו פעילים מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע לחקלאי הכפר בורין בעונת המסיק, וכן הציתו והשחיתו עצים רבים במטע. "הצבא חוסם גישה של הפלסטינים לאדמותיהם בעוד שמתנחלים קיצונים מצליחים להיכנס ולהסב נזק", נמסר מהארגון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf