עיתונאיות, מחנכות ורופאות מחוץ לחוק: תכירו את הנשים של התנועה האסלאמית

מאת |

למרות ההנחה כי תנועה דתית תדיר משורותיה נשים, רבבות הפעילות של התנועה האסלאמית היוו מההתחלה חלק אינטגרלי ממנה. עכשיו הן מוצאות את עצמן מחוץ לחוק - יחד עם יתומים, תלמידות וגניקולוגיות - נסמכות על כספי האבטלה של המדינה שלא יכולה ולא מתכוונת למלא את החלל שהן משאירות. פרויקט מיוחד

הוצאתה של התנועה האסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק זכתה להתייחסות מסוימת בתקשורת הישראלית, ואחר כך נעלמה אל תוך שטף האירועים האקטואליים שסערו על המדינה. בפרק הזמן שהתנועה זכתה לככב בכותרות, היא הצטיירה כתנועה גברית לחלוטין, דתית, מיליטנטית ולאומנית. אבל האמת היא שלצד נשות המורביטאת (שעליהן כתבתי כאן), ההחלטה הזו הוציאה אל מחוץ לחוק גם את פעילותן של נשים רבות שעשו למען נשים אחרות עבודה אשר כמעט שאין לה תחליף בחברה הערבית, אבל עליהן איש לא מדבר. אז מי הן הנשים של התנועה האסלאמית?

הן רבבות, הן דתיות, והן פעילות חרוצות ומחויבות לתנועה האסלאמית.

מאז הקמתה לפני שלושים שנה, הנהגת התנועה האסלאמית זיהתה את הפוטנציאל האדיר בגיוס הנשים לשורות התנועה ומוסדותיה, ופתחה בפניהן את השערים (אמנם בכניסה נפרדת) לכל התחומים הנשיים כביכול: הגיל הרך, חינוך, צדקה, סיוע הומניטארי, בריאות ורווחה, והתחום הכי מפתה לצעירות  כמובן – ההשכלה.

> למה אני בעד המוראביטאת

עצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חלק אינטגרלי מהתנועה. נשים בעצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אחיות, לא חברות

יש האומרים שהתכנית המקורית של התנועה הייתה בניית מעין שולחן ״שירות עצמי״ לחברה הערבית, קרי בניית חלופות חברתיות לכל השירותים שהמדינה הזניחה לאורך שנים. התנועה האסלאמית החליטה לפרוש מהמרדף האינסופי אחרי השוויון האזרחי שלא מגיע. לכן, השאיפה והחלום הומרו לבניית חברה אסלאמית עצמאית, אידיאולוגית, לאומית ודתית.

המפעל הזה התחיל עם צבא עדין וממושמע של נשים, שאמורות מתוקף נשיותן לגדל דור חדש של מוסלמים מודעים יותר לדת שלהם, משכילים יותר ומעורבים יותר. "איך אפשר בלי נשים?", אמרה לי אחת הפעילות. "אנחנו שותפות ממש בעשייה. זה מצב שכולנו נרוויח ממנו, הנשים והגברים והחברה שלנו".

באקטיביזם אסלאמי, מסתבר, הכל מותר – כל עוד שומרים על הגבולות של מה מותר ומה אסור. אין שום מניעה לפעול. להיפך, התעקשו הנשים איתן שוחחתי לצורך הכנת הכתבה להסביר לי: נשים יותר זמינות, פחות מאיימות, פחות כוחניות, ואין להן הרבה שאיפות פוליטיות. במלים אחרות, הן לא גברים.

עם תחילת הפעילות של התנועה בתחילת שנות השבעים, ההנחה הייתה שתנועה דתית תדיר נשים, ושייקח זמן רב עד שהנשים יצליחו להיאבק מבפנים. במקרה של התנועה האסלאמית זה לא קרה; נשים מוסלמיות לא היו צריכות להילחם על מקומן בפעילויות הציבורית, בפסטיבלים, בתהלוכות ובכל מיזם חברתי של התנועה. התנועה דאגה מההתחלה לעשות התאמות ל"אחיות שלנו", כפי שהם קוראים להן. בתנועות בל״ד או חד״ש הנשים הן "חברות" המפלגה. זה נשמע ממש לא טוב בערבית לאוזניים דתיות ושמרניות. השימוש במונח "אחיות" מנטרל את הקונוטציה המינית, תוך הדגשת האחווה והמחויבות בין האחים והאחיות בתנועה.

בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שאלת הייצוג הפוליטי של נשים כלל לא קיימת מכיוון שהם מחרימים את הבחירות לכנסת, גברים ונשים גם יחד. בפלג הדרומי ("אסלאם לייט"), לא נאלצו בעבר להתמודד עם דרישה ברורה של ייצוג נשים עד הבחירות האחרונות, כאשר הפכו לחלק מהרשימה המשותפת.

בתשובה לשאלה "איפה הנשים שלכם?" אמר מזכ״ל התנועה, מנסור עבאס, באחד מסיורי הבחירות: "אחותי הגברת עאידה תומא מייצגת את הנשים שלנו!" עאידה אמנם בכלל נוצרייה, אבל אין מניעה הלכתית לשיתוף נשים בחיים ציבוריים, כל עוד נשמרים ממגע ישיר בין גברים ונשים.

המודל: "לאשה"

ח׳יתאם דחלה, בת 48 מכפר טורעאן בצפון, היא עיתונאית ועורכת במגזין ״אשראקה״ – اشراقة ، (בעברית: זריחה), ירחון הנשים של התנועה האסלאמית. "לפני 12 שנים בערך פתחנו את המגזין שלנו. רצינו במה לכתיבה נשית אחרת. הסתכלנו על שני העיתונים הגדולים בערבית, א-סנארה ו-כול אל ערב. יש להם מגזיני נשים שטחיים למדי ('ליידי' ו'לילך', ס.ס.), מתעסקים באופנה ובמטבח ובייעוץ יופי. זה מה שהנשים הערביות צריכות? רצינו להיות כמו 'לאישה' בעברית למשל".

"לאישה?!", שאלתי בתדהמה. "זה המודל שלכן?". "כן כן, לאישה. ישבנו ממש לקרוא ולחפש מגזינים של נשים מהעולם והעולם הערבי, אבל הכי קרוב וזמין היה לאישה, שעוסק גם בדברים נשיים אבל בתוכן רציני ומכובד, מראיין נשים מכל העולם ומביא סיפורים על יוזמה נשית והצלחה. רצינו להראות לנשים שאפשר לצאת מעולם השטחי המערבי ולהיות משכילות, מודעות.

"יש לנו אלפי מנויים, והמגזין מגיע לכל כפר ועיר. אנחנו חמש נשים במערכת שכולנו פוטרנו, לצערי, ויש לנו כותבות אורחות כמובן".

אני מכירה היטב את מגזין הנשים של התנועה, שמגיע לבית הוריי מדי חודש, צבעוני ומושקע. לא תמצאו בו כמובן תמונות של נשים חשופות שיער עם בגדי ים אופנתיים, אבל פה ושם יש תחקירים וסיפורים מרתקים על נשים מיוחדות בחברה הערבית, כמו הרופאה הראשונה בכפר נידח בצפון, או מיזם למאבק באנאלפביתיות בכפרים הערבים, העצמה כלכלית, בריאות, חינוך, ועוד.

אני זוכרת שפעם הערתי להם על כך שהיו יותר מדי ילדים בלונדיניים באחד העותקים שפשפשתי בו מתוך שעמום בסלון של אמא. חודש אחרי, אמא הראתה לי את השינוי שעשו לכבודי בתמונות. "הן מקבלות ביקורת, ראית?", אמא הגישה את המגזין בגאווה.

ח׳יתאם מספרת שכל הסיפור של הקמת המגזין החל כאשר קבוצת נשים התחילו לכתוב פינה קבועה בעיתון "סאות אל חק" – "קול האמת". "כתבנו שם בהתנדבות דברי פרשנות, שירה, טורי דעה וסיקור של פעילות תנועת הנשים, עד שבאנו עם ההצעה להקים משהו נפרד".

אני שואלת את ח'יתאם מה אמרו הגברים, אם באמת לא צנזרו ואם הן כתבו באמת כל מה שרצו. "בהתחלה העורך של העיתון קרא הכל ואישר", היא מספרת. "הוא העיר פה ושם, אבל מעולם לא מחקו משהו. אנחנו למדנו גם מהר מאוד מה הם הקווים האדומים".

> תתפלאו, אבל פסילתה של התנועה האסלאמית היא מתנה לציבור הפלסטיני בישראל

אולי היינו צריכות להקים תנועה נפרדת. ח'יתאם דחלה (צילום בושרא דחלה)

אולי היינו צריכות להקים תנועה נפרדת. ח'יתאם דחלה (צילום בושרא דחלה)

ומהו הקו האדום? "בלי פוליטיקה. קיבלנו את המסר שלא כדאי להתעסק בפוליטיקה, בממשלה, בבחירות בישראל וכל הלכלוך הזה. השיח'ים אמרו שאנחנו חיים במדינה שיש בה חוקים, וגם אם הם לא לרוחנו לא חוצים אותם".

ועכשיו כשמחרימים אתכן, זה לא פוליטיקה?

"אנחנו עוסקות בשנים האחרונות בהרבה דברים שבעיני הם פוליטיים, כמו העלאת המודעות לנכבה, תיעוד הכפרים הפלסטיניים והסיפורים, תהלוכות לכפרים האלו ולמידת ההיסטוריה. זה פוליטי, אבל לא יותר מדי.

"עשינו כתבות על נשים מובילות בתהליך החייאת הנוכחות של מוסלמים במסגד אל אקצא, על אימהות של אסירים ועוד כמה סיפורים מרתקים שרצינו שנשים יקראו ויבינו מה קורה מסביב. זה נקרא העלאת המודעות אצלנו". "גם אצלנו", אמרתי .

"אולי טעינו", מפתיעה אותי ח'יתאם. "אני חושבת שהיינו צריכות להקים עמותה נפרדת מעמותת אל ריסאלה, שאחראית על התקשורת וההסברה של התנועה ומפרסמת את העיתון השבועי ואת האתר של התנועה שנסגרה. אם היינו נפרדות מהם אולי היינו שורדות את המתקפה הזו.

"מה אומר לך? כואב הלב. הכול נהרס ביום בהחלטה מטופשת של הממשלה, רק כדי להראות ליהודים שהם נלחמים במוסלמים למענם. אפילו אנשי הביטחון היו נגד החרמת התנועה, והשרים המטורפים האלו התעקשו לסגור את המפעל האדיר הזה. לפעמים אני חושבת על מכתבי ההערכה והעידוד שהיינו מקבלות ממנהלי בתי ספר, מפקחים ומורים, במיוחד על החלק של סיפורי הילדים שלנו ועל אתר 'הורים וילדים'. זה אתר ברמה גבוהה עם תוכן מכבד ובערבית יפה, הכל נסגר ככה, משנאה נטו.

"אף אחד לא ישכנע אותי שעשינו משהו רע. הכל נעשה לפי החוק, כל השייחים תמיד הדגישו, 'לא עוברים על החוק!'. הגשנו דוחות, כל ההחלטות של ועד העמותה מתועדות כמו שצריך, אחרת היו נותנים לנו לעבוד במדינה הזאת?"

מה הלאה? מה אתן מתכננות?

"אלוהים יודע. אין לי מושג מה יהיה. אני חותמת בלשכת התעסוקה היום. את יודעת, אחד העובדים של התנועה שפוטר גם הוא הגיע ללשכת התעסוקה עם תלושי המשכורת שלו, עם שכר של תשעת אלפים שקלים, ועם מכתב הפיטורים. מנהל הלשכה בכפר כנא אמר לו 'מה זה? לא ידעתי שאצלכם בתנועה עובדים מסודר כך! וגם מקבלים שכר?'. הוא חושב שעשרות העובדים במוסדות התנועה התנדבו כל החיים שלהם? אנשים לא מבינים כמה בתים איבדו את פרנסתם בגלל המהלך האלים הזה". היא מוסיפה תוך צחוק "שישראל תתחיל לשלם לנו אבטלה, למה לא? שנים אנחנו עובדות קשה ומשלמות מיסים. הגיע הזמן שהביטוח הלאומי יעשה את העבודה שלו, ונתניהו יהיה מבסוט!"

> ארגון העיתונאים פנה לנתניהו במחאה על סגירת כלי תקשורת ערבים

בהשראת 'לאישה'. מגזין אשראקה (צילום: בושרא דחלה)

בהשראת 'לאישה'. מגזין אשראקה (צילום: בושרא דחלה)

שיעור בשנאת חינם

סאוסן מסארווה היא המנהלת של התארגנות נשות התנועה האסלאמית בתוך האגודה האסלאמית הארצית. מדובר באישה כריזמטית, מרשימה ורהוטה, בעלת תואר שני, שהיה פשוט תענוג להתווכח איתה על גברים, על מנהיגי התנועה האסלאמית, על הנשים החילוניות, ועל חברות הכנסת הערביות.

עשרים וחמש שנים מחייה הקדישה סאוסן לבניית המפעל הזה שנקרא התארגנות הנשים המוסלמיות, אותו החליטה המדינה למוטט ביום אחד.

"לפעמים אני מתעוררת בבוקר ומשכנעת את עצמי שזה בטח חלום. הייתי עולה על הכביש בשבע וחצי בבוקר, עוברת דרך המשרד, נוסעת לסניפים ברחבי הארץ, משתתפת באירועי הנשים בכל מקום. היו ימים שהייתי מתחילה בקייטנה שפתחנו בכפר מנדא, עוברת משם לנצרת להרצאה, חוזרת לאום אל-פחם לערב נשים אחר ונכנסת הביתה אחרי רדת החשכה. לפעמים עבדתי כמו משוגעת 16 שעות ביום. היום אין כלום, אסור לעשות שום דבר. אני נוסעת שעתיים לאוהל המחאה שנבנה ליד השוק העירוני בכניסה לאום אל-פחם, אחרי ההפגנה הגדולה שארגנו בעיר. באוהל אני מקבלת אורחות ואוטובוסים ועיתונאים מכל מקום, מדברת, מסבירה, מארגנת הרצאות וחוזרת הביתה. זה לא יכול להיות הסוף".

תחת ניהולה של סאוסן עבדו 12 רכזות אזוריות, האחראיות על 689 מדריכות לכ-10,000 ילדים, מתוכם 6,000 ילדות שהיו מגיעות לקבל שיעורי העשרה דתית, תמיכה בלימודים, קרוא וכתוב, וזכו לפעילות פנאי אלטרנטיבית. "אלפי בנות נפגעות מהסגירה של הקבוצות. לא יהיה מי שילמד אותן אחרי הצהריים, המסגרת החברתית האינטימית הזו התפרקה. איך נסביר לאותן צעירות שזו החלטת ממשלה שהיא לא תלמד ערבית או לימודי קוראן?"

כמנהלת ארגון נשים בלוד, בעצמי עבדתי עם נערות ונשים. הייתה לי תמיד ביקורת על הגיוס ההמוני של נערות מוסלמיות לפעילות התנועה האסלאמית, על מה מדברים שם, ואיזה נשים יצאו משם כאשר החיג'אב והצניעות הם תנאי קבלה. בטח אין שם לא חינוך מיני ולא פמיניזם רדיקאלי, אמרתי לעצמי. סגנו של השיח' ראיד סלאח, השיח' כמאל חטיב, תמיד לעג למשפט שרבים מארגוני הנשים משתמשות בו, "זכות האישה על גופה". הוא בז לדרך שבה אנחנו עובדות עם נערות, והתהום הערכי בינינו לא תיסגר בקרוב.

אבל מצד שני, חשבתי על כמה נערות וילדות שמבחינתן מפעל הפנאי הדתי הזה הוא המקום היחיד שאליו הן יוצאות בכפרים כמו עין מאהל או לקייה בנגב. כאשר אוטובוס הקייטנה האסלאמית היה עומד בתחנה ליד המשרד שלי, תמיד שמחתי לראות ילדות ואמהות מתלהבות בדרך ליאפא או לחיפה לטיול.

מי באמת ימלא את החלל הזה של עשייה? אני לא בעד כפייה דתית ושטיפת מוחות בקרב ילדים. ברור לי מה הקו המנחה של העבודה עם הילדים ובני הנוער בתוך התנועה האסלאמית, ואני יכולה להתווכח אם זה נכון או לא. אבל כמו שהסבירה אחת מהנשים בלוד, אישה ממש לא דתייה, כששאלתי למה היא שולחת את הבת שלה לקבוצת הנערות של התנועה, "שתלך ותלמד משהו עם הנערות האחרות. זה עדיף על רביצה בבית עם הסמארטפון שלה. קצת ערכים לא יזיקו לאף אחד".

תהיתי מה הנערה הזאת מרגישה עכשיו, עם ההחרמה האלימה והחד צדדית מצד הממשלה את כל הפעילות של התנועה. בטח היא מרגישה שהמדינה שונאת אותה, רודפת אותה. כך היא למדה שיעור בשנאת חינם. אם רציתם לדעת איך מצמיחים עוינות בין בני אדם, זה השיעור הראשון שלכם: אם האויב מרגיש הישג כלשהו, נהנה ממשהו, תרוקנו את זה מתוכן, תמעיטו בערך שלו ותקברו כל תחושה טובה. הטעם המר הזה הוא הדלק לשנאה ולאויבות, בטח בקרב בני נוער, שרואים כולם את העולם בשני צבעים של שחור ולבן.

> אם הימין ימשיך ככה, אנחנו עוד נתגעגע לפלג הצפוני

"23 אלף יתומים אינם טרוריסטים". אוהל המחאה באום אל-פחם

"23 אלף יתומים אינם טרוריסטים". אוהל המחאה באום אל-פחם

מתנה לחברות המסחריות

נוהא היא תלמידה בתיכון בוואדי ערה. היא תלמידה מצטיינת וחולמת להיות הרופאה הראשונה במשפחה. היא למדה בקורס הכנה לפסיכומטרי בעיר אום אל-פחם, יחד עם תלמידות ותלמידים אחרים מאזור המשולש. הקורס מסובסד ומנוהל על ידי עמותת "איקראא" ("תקרא"),שמטרתה הכוונה לחיים אקדמיים, תמיכה בסטודנטים במהלך התואר הראשון, עידוד התארגנות סטודנטים וחיזוק קהילת הצעירים.

העמותה לא נחשבת לנשית במוצהר, אך רוב התלמידים בקורסים ושיעורי העזר הן תלמידות. החרמת התנועה נפלה בעיצומו של קורס ההכנה למועד הבחינה שנקבע ל-4 בדצמבר. הפעילות הופסקה, והנערות והנערים שישבו ללמוד שעות בכל יום מצאו את עצמם לבד. "הצלחנו להציל את הספרים של התרגול", אומרת נוהא. "בטח חשבו שהספר העבה הזה הוא קוראן, ולא פרק חשיבה מתמטית".

הסטודנטים לעתיד לא בדיוק חיזקו את החשיבה הלוגית בעקבות הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. היחידה שהרוויחה מהמהלך הזה הייתה חברה מסחרית שקפצה על ההזדמנות והציעה לצעירים את השלמת הקורס תמורת הרבה כסף. למרבה ההפתעה, ההיענות הייתה גדולה. "אין לנו ברירה", אומרת הצעירה חדורת המוטיבציה. "ממשיכים הלאה".

ואם דיברנו  על הרופאה הראשונה לעתיד, סאוסן הזכירה לי שהתנועה האסלאמית פתחה מרפאות נשים בכמה כפרים כבר לפני 15 שנה, מרפאות שפועלות עד היום. "הם בנו מבנים וקיבלו חולים ללא תשלום לנזקקים, ועם הזמן חתמו חוזים עם קופות החולים שלא הגיעו למקומות האלו. איפה תמצאי גינקולוגית בכפר כמו משהד?

"עם פתיחת מרפאת הנשים הראשונה בכפר כנא  לא מצאו רופאה ערבייה אז הביאו רופאה רוסיה, ואחרי זה מלגאית שלנו סיימה לימודי רפואה בהדסה.

"תסתכלי על מערך האמבולנסים שהקימה התנועה של כפר מנדא. הוא משרת את כל הכפרים בצפון, בזמן שאמבולנסים עם נהגים יהודים לא נכנסו לשכונות הערביות. היום אין את הבעיה הזאת".

המדינה לא בנתה בית חולים אחד לחברה הערבית. תודה לאל שיש את נצרת ואת הכנסיות שבנו לנו בתי חולים לפני מאה שנים. בית החולים הערבי הראשון נמצא בתהליך בנייה כבר כמה שנים. הקומה הראשונה מבין הרבה קומות נפתחה באום אל פחם מכספי תרומות וצדקה. בית חולים אל-נור ישרת עשרות אלפי תושבים במשולש, ואולי נוהא תעבוד בו יום אחד.

הפעילות הטרוריסטית: עזרה ליתומים

23 אלף יתומים ונזקקים רשומים במאגר המידע של הוועד להצלה וסיוע הומניטארי של התנועה האסלאמית. אני אישית חתמתי לפני 15 שנים על הוראת קבע לטובת הפרויקט הזה, במטרה לדאוג למחייתו של יתום פלסטיני אחד, במקום אחד. הרבה אנשים מחוץ לתנועה האסלאמית מחויבים למפעל הערבות ליתום. בהתחלה הייתי סקפטית ורציתי לדעת לאן הולך הכסף. נאמר לי שאם הכוונות שלי טובות, אלוהים מכניס את התרומה לחשבון שלי שהוא מנהל אצלו בלי רבית, כי זו אסורה לפי הדת, אבל עם הצמדה למדד המעשים הטובים.

המידע הזה לא  סיפק אותי, ואז נשלח לי שם הילד מכפר ליד חברון. הוא היה בכיתה ה'. שלחו לי תמונה שלו ואת סיפור הרצח של אביו. בחגים הייתי מקבלת מכתב תודה חמוד בכתב היד שלו. מחמוד גדל והגיע לגיל 18, והודיעו לי שצריך להחליף ילד. מה להחליף, יש לי קשר עם מחמוד כבר, ובכלל, מי ידאג לו עכשיו? "יש יותר נזקקים ממנו", ענו לי. "מצאנו לך אחד אחר, בן שש". "רגע, אפשר לבקש ילדה בבקשה?", שאלתי. "אף פעם לא הייתה לי ילדה". "לא, מאוחר מדי. כבר הודענו לאמא שיש לנו ערבה בשבילו".

זה היה לפני כמה שנים. לפני שבוע נודע לי שאני אמורה לעצור את הוראת הקבע, כי המדינה השתלטה על חשבון הבנק של הוועד ההומאניטארי של התנועה. אלפי משפחות חד הוריות לא יקבלו יותר סיוע, ועשרות עובדי הפרויקט הזה נכנסו למעגל האבטלה יחד עם עשרות המתנדבים שלהם.

הפעילות הטרוריסטית הזו נעצרה בדקה התשעים הודות לחוכמתה ואומץ ליבה של ההנהגה בממשלת נתניהו. אלפים השתתפו בהפגנה נגד סגירת הסיוע הזה יחד עם מוסדות התנועה לפני כשבועיים. נשים וילדים צעדו עם שלטים עליהם נכתב "23 אלף יתומים לא טרוריסטים". גם הם יצטרפו לביצת השנאה בקרוב בלי להסס ובלי למסמס.

> סערה בציבור הערבי סביב בכיר בתנועה האסלאמית שאיחל ללהט"ב מגפת איידס

עצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

איפה חנין זועבי?

חזרתי לסאוסן היקרה ושאלתי אותה "מה עם הנשים? את מנהיגה ותמצאי לך תעסוקה, אבל מה איתן?"

"הן יחזרו להישאר בבתים", השיבה סאוסן. "מי שמאמינה באמת, זאת שעת המבחן של האמונה. לא צריך מבנים כדי לחזק את האמונה בערכים, באסלאם. אנחנו צודקות, אין לנו במה להתבייש. להיפך – אנחנו צריכות להיות גאות, כי אם לא היינו חזקות אף אחד לא היה שם לב אלינו. היום מכריחים אותנו להתחבא ולא להרים ראש, אבל אם נשפוט לפי התמיכה בנו, אנחנו במצב טוב. גם מי שלא הסכים איתנו אידיאולוגית מבין היום שלא התנועה האסלאמית היא הבעיה, אלא הפאשיזם, הכיבוש, והכוח.

"המדינה הזאת רודפת כל דבר שונה. היום התנועה האסלאמית, מחר בל"ד ובני הכפר. למה כולם הביעו סולידאריות איתנו? את חושבת שאנחנו מסכימים עם הקומוניזם או החילוניים של בל"ד? ממש לא, אבל היהודים שמו אותנו בשק אחד והחליטו לחבוט בו".

ומה עם הסולידריות הנשית? באו נשים ערביות?

"אני מאוד מאוכזבת מארגוני הנשים הפלסטינים. איך כל הגברים האלו מוצאים דרך לבוא ולנאום ולצעוק יחד איתנו והנשים לא?"

חנין זועבי הייתה בהפגנת כפר כנא.

"היא הייתה בשילוב ידיים עם הגברים בשורה הראשונה כדי שיראו אותה. למה היא לא באה לשורות הנשים מאחור? אנחנו צריכות אותה, לא הגברים".

את יודעת, זו אמירה שלה, ואני בעקרון מסכימה איתה, שצריך לאחד כוחות ונשים צריכות להיות בחזית יחד עם הגברים, נשים לא צריכות להיות מאחור. קשה לי כפמיניסטית עם זה שאהיה מאחור. ואני עוד אין לי בעיה קשה עם הפרדה אם היא מביאה עוד נשים למאבק, אבל שיהיו פעם אחת מקדימה, מה יש?

"אין בעיה", סאוסן צוחקת. "העיקר שיבואו ויתמכו בנו היא ועאידה תומא".

הן לא באו? לא יכול להיות!

"הן באו למשמרת הגברים, אבל לפגוש את נשות התנועה הן לא באו. זו התעלמות והדרה שלא מתאימה לנשים מנהיגות. קשה לי שבאים מכל מקום, גם יהודיות ועיתונאיות, והנה גם את מתעניינת, וראשות המאבק של הנשים לא מופיעות".

נתת לי אתגר עכשיו. אני מרוצה שאת רוצה את ארגוני הנשים לידך, זה מסר מאד חשוב. אולי אני אדבר עם עאידה וחנין ואראה איך יגיבו? אני כמעט בטוחה שירצו לבוא.

"אם תצליחי לשכנע אותן אני אארגן המון נשים שיהיו בביקור".

"אם תצליחי לשכנע את כמאל חטיב לרדת מארגוני הנשים הערביות אז יש לנו עסקה טובה", סיימתי.

* * *

ח"כ עאידה תומא סולימאן מסרה בתגובה לשיחה מקומית כי תשמח להגיע בהקדם לביקור אצל נשות התנועה. בינתיים כבר נקבע מועד לפגישה.

ח"כ חנין זועבי מסרה בתגובה לפנייתנו כי "כשאני משתתפת בהפגנות נגד הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק מבחינתי אני תומכת בגברים ובנשים ללא הבדל. השתתפתי ברוב המשלחות של בל"ד לאוהל המחאה וגם אם ישבתי עם הגברים או הובלתי איתם את ההפגנות ולא חזרתי לשורות האחוריות עם הנשים אני לא רואה בזה תמיכה רק בגברים אלא גם בנשים. אני מתנהגת לפי העקרונות הפוליטיים שלי, גם כשאני תומכת בתנועה שרחוקה מעקרונותיי הפוליטיים".

> המרכיב הסודי במשותפת: מי היא התנועה האסלאמית בישראל?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf