newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בטבריה, בלוד ובמזרח ירושלים, נשים ממשיכות לשלם את מחיר האלימות הגברית

המיתות האלימות של שלוש נשים בשתי היממות האחרונות מעוררות תגובות רגשיות שונות מאוד בקרב הציבור היהודי בישראל. האמת המרה היא ששלושתן קורבנות של אותה מציאות שבבסיסה השפה הכוחנית הגברית

מאת:

שלוש נשים סיימו את חייהן במיתות איומות ביומיים האחרונים. בטבריה אישה נרצחה באופן מסויט על ידי הגרוש שלה שערף את ראשה והצית את דירתה. בבית החולים אסף הרופא מתה אתמול מפצעיה סיהאם אזבארקה, שנורתה בתחילת השבוע על ידי גבר רעול פנים. בשער שכם נהרגה מאש שוטרים סיהאם ראתב נמר, לאחר שככל הנראה ניסתה לדקור שוטרים במספריים.

עבור הרוב המוחלט של הציבור היהודי בישראל, שלוש הנשים הללו נמצאות בשלוש נקודות שונות מאוד על הציר הרגשי, הפוליטי והחברתי הקולקטיבי. המוות האלים של האישה מטבריה מזעזע ומקומם אותנו, מטלטל, מחריד, מעורר מיד את השאלות "האם אפשר היה לעשות משהו? מי צריך לתת את הדין על המוות האלים והנורא הזה?"

> סיהאם איננה. מה בכוונתכם לעשות מחר?

האם אפשר היה לעשות משהו? מי צריך לתת את הדין? זירת הרצח בטבריה (צילום: דוברות המשטרה)

האם אפשר היה לעשות משהו? מי צריך לתת את הדין? זירת הרצח בטבריה (צילום: דוברות המשטרה)

בקצה הסקאלה

המוות האלים של סיהאם אזבארקה עדיין יטריד אותנו, אבל צריך להודות – את רוב הציבור היהודי כנראה שקצת פחות. אולי יהיו שאחרי שיפטירו את מילות הזעזוע המתבקשות יוסיפו משהו על האלימות בחברה הערבית, על התרבות "שלהם", וכבר פחות תעסיק אותם השאלה האם אפשר היה לעשות משהו מראש כדי למנוע את הרצח ומי צריך לתת עליו את הדין, כי אולי, רק אולי גם הם יודעים שבקצה השאלה הזו יושב מפכ"ל שאדיש לעובדה שנשים שנרצחות שוב ושוב מהנשק הלא חוקי שהוא מעדיף להעלים ממנו עין כל עוד אלה רק נשים פלסטיניות שמשלמות עליו בחייהן.

ובקצה הסקאלה המדממת הזו, גופתה של סיהאם ראתב נמר. המוות האלים שלה לא רק שלא יזעזע יהודים, אלא יוכתר כמעשה גבורה, "נטרול" מוצלח של כוחותינו את "המחבלת" שבאה לפגע בשוטרים. ולא נזכיר לעצמנו את העובדה שבנה נורה למוות על ידי שוטרים במחנה הפליטים שועפאט לפני חודשים ספורים, ולא נזכיר את העובדה שלא נגד אזרחים היא קמה אלא נגד כוחות חמושים בשטח כבוש, ולא נשאל האם באמת לא היתה כל דרך אחרת "לנטרל" את זוג המספריים בידי אישה מבוגרת אלא על ידי ירי קטלני, סופני.

התודעה הקולקטיבית שלנו אומנה למצב את שלוש הנשים הללו בנקודות רחוקות, מנוגדות, על הספקטרום המוסרי שלנו. אבל בעיני לפחות, שלושתן קורבנות של מציאות מקוללת שיסודות השפה שבה היא מדברת הם אלימות וכוחנות גברית, שהנשים ממשיכות לשלם עליהן את המחיר היקר מכל.

> המצור חונק את החלומות של הנשים הצעירות בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf