איך אפשר לצום 50 ימים למען הסכם שלום ולהישאר לא פוליטיות?

אחרי 25 שעות צום עם "נשים עושות שלום" מול בית רוה"מ בירושלים נותרתי מבולבלת: מההתעקשות של המארגנות שהפעילות היא חלילה לא שמאלנית, ומהסירוב לדון בנושאים "פוליטיים" כמו כיבוש, זכויות אדם או צדק חברתי. הנשים שצמות למען השלום ורוצות לחבק את הימין

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: שושנה לונדון ספיר

כשהזמינו אותי להצטרף לצום קבוצתי במלאות שנה למבצע צוק איתן, התלהבתי מהרעיון: קבוצות של נשים יצומו במשמרות של 25 או 50 שעות מחוץ למעונו של ראש הממשלה במשך 50 יום, באותם תאריכים של מלחמת "צוק איתן" בשנה שעברה, בקריאה לממשלה למנוע את המלחמה הבאה. חשבתי שהשם "צום איתן" שנתנו נשים עושות שלום לאירוע, הוא הברקה קופירייטרית.

חזרתי מהצום בן 25 השעות, וברצוני לשתף אתכם בחוויה שהייתה מרוממת ומטרידה חליפות. כמה פעמים עמדתי לפרוש, ללכת הביתה ולאכול, אבל החזקתי מעמד עד סוף הצום ואף נשארתי עוד קצת. העברתי את רוב הזמן בשיחות אך גם בוויכוחים. בסוף הייתי רעבה ומבולבלת.

הפעולה דיברה אליי ברבדים שונים: ראיתי בה מחאה פוליטית בעלת גוון דתי. הרגשתי שאני מצטרפת באופן סמלי לשובתי רעב פוליטיים לדורותיהם, מגנדי ועד שובתי הרעב בבתי הכלא, ולמסורת הנאצלת של התנגדות לא אלימה. מצא חן בעיניי שהתאריכים היו מקבילים לצום הרמדאן מחד ולתשעה באב מאידך. נרשמתי.

> שנה לצוק איתן: עשרות נשים פתחו בצום בדרישה לנהל מו"מ לשלום

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

לחבק את הימין, לטשטש את השמאל

מצוידת בנחישות ובכובע רחב שוליים, הגעתי בשעה היעודה והתיישבתי באוהל המחאה, במקום שבו השתתפתי באין ספור הפגנות נגד מלחמות, כיבוש, גזענות, השחתת בתי תפילה ויוקר המחיה, זה כ-35 שנים. ביממה הבאה התחוור לי שלמארגני הפעולה היו תפיסות שונות מאוד משלי, עד כדי כך שכמעט פרשתי. אך כל פעם הופיעו תומכים חדשים ועודדו אותי להישאר, כשהם מביעים הזדהות עם המסר, כפי שאני הבנתי אותו, ורוחשים כבוד למעשה שלי ושל חברותיי.

תומכים באו לשבת אתנו, בין כמה דקות לכמה שעות, כיאה לאירוע שעיקרו אֵבל פומבי, לפחות כפי שאני תפסתי אותו. אנשים הגיעו מכל הארץ ואף מחו"ל. בין המבקרות היו גם רבה וזמרת שבאו מהצפון. האחת השמיעה לנו דבר תורה, והשנייה ניגנה והובילה שירה בציבור של "אנו נתגבר" (We Shall Overcome) באנגלית, בעברית ובערבית. הגיעה אישה שהכרתי מפעילות סיוע בכפרי הגדה המערבית. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לצום אבל שאני צמה בשבילה ומייצגת אותה. חברה קשישה של אימי שגרה בשכונה נעצרה אצלנו וישבה אתנו קצת בדרכה לסופר ושוב בדרכה הביתה.

אבל בעוד שקיבלתי תמיכה חזקה מאוד מהרחוב, היו אלה דווקא המארגנות שריפו את ידיי. תחילה שמתי לב שהן משקיעות מאמצים גדולים להזמין חברות מהימין ואף מהימין הקיצוני לבקר באוהל. כששאלתי בשביל מה, הן הסבירו לי שברצונן להרחיב את התנועה כך שתכלול את כל הנשים שרוצות שלום. היה חשוב להן בייחוד להגיע למגזרים בחברה הישראלית שלא מסכימים אתן. אין לי בעיה עם זה בעיקרון, אבל ראיתי איך המסר מתמסמס לנגד עיניי, ואיך הכוחות המושקעים במשיכת הימין מדלדלים ישירות את המאמצים לחזק את בסיס התנועה. כדי לצרף נשים מהימין הן הסתכנו באובדן תומכות טבעיות כמוני. ואכן, ככל שביררתי עם נציגות התנועה את סדר היום שלהן, גדלה מבוכתי.

בכל משמרת היו כמה צמות וכמה נציגות של "נשים עושות שלום" שניהלו את המשמרת. עד עכשיו לא ברור לי אם אלה שהיו במשמרת שלי שיקפו את עמדת התנועה או את דעתן האישית, אבל היו בינינו מחלוקות עמוקות.

במאמץ לפנות אל הקהל הרחב ביותר האפשרי, הן סירבו לנקוט עמדה בנושאי הליבה המגדירים את המאבק לשלום כפי שאני מבינה אותו, ושבגללם הצטרפתי אליהן: צדק חברתי, זכויות אדם, כיבוש, גזענות, שוויון, דמוקרטיה. התביעה שלהן הסתכמה בקריאה לממשלה "לחזור למשא ומתן", כמוצהר על השלטים שלנו, מתחת לכותרת "צום איתן". מה הפלא שלא מעט עוברי אורח צעקו "עם מי?" גם ממכוניות נוסעות. באשר למלחמה שאותה באנו לזכור, הסתכם השיח ברצוננו כישראליות לשמור על שלום יקירינו, אך עצר בהכרה בהרס שאנו גרמנו לתושבי עזה הפלסטינים.

כשאורחים או עיתונאים שאלו על הארגון, התפלאתי לשמוע את חברות "נשים עושות שלום" חוזרות ומתארות אותו כארגון נשים א-פוליטי ומדגישות כי הוא "לא שמאל". המילים "חס וחלילה" לא נאמרו בפה מלא אבל השתמעו. שאלתי אותן, כשמאלנית, איפה זה משאיר אותי. שוב נאמר לי שזו תנועה לכל הנשים שרוצות שלום. נדהמתי באיזו אגביות הן הרחיקו את עצמן מהשמאל ואימצו את השיח המדיר, המאפיין את מסע הדה-לגיטימציה נגד השמאל ואף מסכן את שלומם של פעילי שמאל.

> מה צריך לדעת כשבונות תנועת נשים למען שלום?

נשים בצום במאהל "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה בירושלים (שושנה לונדון ספיר)

נשים בצום במאהל "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה בירושלים (שושנה לונדון ספיר)

נקודת השפל בשבילי הייתה כשהמארגנות הזמינו את אשתו של אחד מראשי עמותת אלעד, ארגון שאחראי על פינוי פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים כדי ליישב בהם יהודים, להצטרף אלינו לדו-שיח. לפי תפיסתן, אפשר למצוא מכנה משותף עם נשים אחרות סביב השאיפה לשלום "גם אם אנחנו לא מסכימות על הפרטים". לפי תפיסתי, ארגון קיצוני זה מקדם אידאולוגיה מסוכנת, ועלינו להיאבק בו, לא לנסות לחבקו.

כבר עמדתי לפרוש, כאשר הגיעה לאוהל פרופ' רחל אליאור, מרצה מבוקשת למחשבת ישראל ופעילה נגד גזענות. שאלתי אותה מה דעתה על החיזור אחר הימין הקיצוני. היא התפלאה לשמוע ולא הבינה איך הדבר יתרום למטרה שלנו ללחוץ על הממשלה לקדם את השלום. היא חשבה שהתפיסה של ארגונים אלו עומדת בניגוד חריף מדי למטרתנו מכדי שתהיה בכך תועלת. מאחר שרחל הייתה שם, החלטתי להישאר וישבתי לידה במעגל שיצרנו באוהל כשהגיעה האישה מאלעד. ניסיתי לתשאל אותה לגבי הפינויים שאלעד שותפה להם במזרח ירושלים אבל אחת המארגנות קטעה אותי: "לא לשם כך התכנסנו". אני דווקא חשבתי שכן. אם רצינו לנצל הזדמנות זו כדי לגייס את תמיכתה של אישה זו בשלום, נראה לי אך טבעי שננסה לשוחח אתה על השפעת מעשיה על הפלסטינים.

נמנעות מעימותים פוליטיים

בהמשך דיברו המארגנות על היותנו תנועה לנשים מכל הזרמים המאוחדות ברצון לשלום. רחל העירה שכל אדם סביר רוצה שלום, אבל השאלה באילו תנאים. כמומחית לתולדות עם ישראל, ציינה, היא יודעת לפרטי פרטים כמה סבל עמנו מעולו של שלטון זר, והיא לא יכולה לקבל שאנו נגרום סבל כזה לאחרים. לפני שרחל עזבה היא אמרה לי: "למרות ההסתייגויות שלך, חשוב ומשמעותי שאת פה. זה משנה. בבקשה אל תוותרי, תחזיקי מעמד". וכך עשיתי.

ככל שעבר הזמן נעשה האירוע חברתי יותר וגיליתי קשרים אישיים עם האנשים מ"נשים עושות שלום" שהתווכחתי אתם כל היום. בשלב זה כבר היינו מחוברות מדי מכדי להיות בריב. הגיע סוף היום הראשון, ולמרות ההתלבטות הקשה הגעתי למסקנה שיש טעם להמשיך.

שתיים מהצמות באו לישון אצלי למעין מסיבת פיג'מות בלי אוכל. בבוקר כולנו הרגשנו חולשה אבל ניסינו להתעודד – היינו אמורות לצום רק עד השעה 11. אחת החברות שכבה כל הבוקר על רצפת האוהל עם הפנים כלפי מטה.

יהודי עם כיפה סרוגה ופאות בא לשבת אתנו. הוא הציג את עצמו כמשה, ימני קיצוני, מתלמידי הרב גורן וישיבת מרכז הרב – נקודת האפס של תנועת ההתנחלות. והוא אמר: "התורה היא הדבר החשוב ביותר בחיים שלי, והשלום הוא הדבר החשוב ביותר בתורה, כך שברור שהשלום הוא הדבר החשוב ביותר בשבילי. כיהודי דתי אני לא מסכים עם הצום שלכם, כי היהדות לא רואה בעין יפה צומות מחוץ לימים הקבועים בלוח השנה. ואני לא מסכים אתכן מבחינה פוליטית בכלל. אבל מאוד מרשים ומרגש אותי שאתן צמות, ולכן הייתי חייב לגשת ולשמוע מה יש לכן להגיד". לאחר מכן השמיע משה את הסתייגויותיו ("עם מי נעשה שלום?" "כולם שונאים אותנו"), אבל לפני שהלך הזמינה אותו חברתי לומר אתה בקול רם את "התפילה לשלום", מתוך דף כתוב. זה היה רגע של אחדות אנושית, אבל האם היה לו ערך פוליטי?

בשעה האחרונה לצום שלי הגיע פרופ' צ'רלי גרינבאום, פעיל ותיק לזכויות ילדים, לדבר אתנו על כוחו של הצום מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החברתית, תחום התמחותו: מבחינת הצם, החוויה של קושי וסבל מגבירה את מחויבותו של הסובל למטרתו. מצד הציבור שרואה את הצום, המראה של אדם שמוכן להקריב עבור מטרתו זוכה לכבוד ומושך תשומת לב. בדיוק כפי שאמר לנו משה. החל דיון בסיבות שלנו לצום, וגיליתי שכמעט כל שמונה הנשים שצמו ביחד באותו זמן הרגישו שהן מבצעות אקט רדיקלי של מחאה והזדהות עם כל הצדדים בסכסוך.

בסיכומו של דבר, נוכחתי כמה עמוק הפער בין השיח של נציגות התנועה לבין החברות מהשורה. גלי התמיכה מהרחוב היו מרגשים. אבל נראה לי שתנועת "נשים עושות שלום" יכולה להשפיע הרבה יותר אם תנקוט עמדות ברורות יותר ותבין שהמאבק לשלום יהיו כרוך בעימות פנימי.

בדרך הביתה חשתי סחרחורת ושאלתי את נהג המונית אם במקרה יש לו מים. הוא התנצל ואמר שלא כי הוא צם ברמדאן. סיפרתי לו שגם אני צמתי, ושאלתי אם ראה את אוהל המחאה. דיברנו על צום, שבירת צום ומחאה, וכשהגענו לבית שלי הוא לא רצה לקחת ממני כסף, "כי צמת והפגנת למען השלום". התעקשתי לדחוף את הכסף שלי לתוך ידו הקפוצה ואיחלתי לו: "צומכ מקבול", יתקבל צומך ברצון.

שושנה לונדון ספיר היא עיתונאית ומתרגמת המתגוררת בירושלים.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> שנה אחרי המלחמה: לחגוג עיד אל-פיטר בין ההריסות בעזה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf