נתניהו כבר ניצח במערכת הבחירות הנוכחית

לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, כל הרשימות המתמודדות קיבלו על עצמן את הכללים שקבע נתניהו לזירה הפוליטית – שמתאפיינים בגימיקים וציניות בלבד. כדי באמת לשנות משהו במערכת הפוליטית בישראל צריך להצביע היום לרע במיעוטו, וכבר מחר להתחיל לבנות את האלטרנטיבה האמיתית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר ניצח במערכת הבחירות הנוכחית – לא משנה מה יהיו התוצאות. נתניהו ניצח, משום שכל יריביו קיבלו את הכללים שקבע לזירה הפוליטית.

נתניהו הוא איש הפייק ניוז, האמת הסובייקטיבית, הפוליטיקה הצינית, חסרת הערכים וחסרת המעצורים. נתניהו הביא לרידוד מפלגתו, הליכוד, והפך אותה לחבורה של אנשים נלעגים, החיים מגימיק לגימיק ומתחרים ביניהם על הגחכת הזירה הציבורית וביזוי ה"עם" שבשמו לכאורה הם פועלים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואישתו שרה, מצביעים בבחירות, ב-17 בספטמבר 2019 (צילום: אלכס קולומויסקי)

איש הפוליטיקה הצינית וחסרת המעצורים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואישתו שרה, מצביעים בבחירות, ב-17 בספטמבר 2019 (צילום: אלכס קולומויסקי)

במקום להציב חלופות עקרוניות, ערכיות, אידיאולוגיות, כל הרשימות המתמודדות במערכת הבחירות הנוכחית מבססות את הקמפיינים שלהן על רדידות וגימיקים. או כפי שהם נקראים בסיבוב הזה – "חיבורים".

על כחול לבן אין טעם להכביר מילים – מדובר בצבר של אנשים מפה ומשם, שהדבר היחיד המאחד ביניהם הוא הרצון להחליף את שלטון נתניהו. כמה אנשי צבא – הגימיק האולטימטיבי בישראל – כמה אנשי ימין, כמה אנשי מרכז, מפלגה אחת, שמראש לא התהדרה בתפישה אידאולוגית – עם התמחות בלא לומר שום דבר מחייב. לזוז עם הרוח. "פני הדור כפני הכלב" – יש לומר בדיוק את מה שנדמה שהציבור רוצה לשמוע השבוע. בשבוע הבא – נבדוק מחדש.

נדמה היה שבחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה תביא להעברתה מאזור הגימיקים שבו שהה היו"ר הקודם, אבי גבאי, חזרה אל הזירה האידיאולוגית. פרץ הוא פוליטיקאי רציני, שיש לזקוף לזכותו לא מעט הצלחות בנושאים לאו דוקא פופולריים: מנהיג עובדים בימים שבהם בזים לעבודה המאורגנת, ומי שביטא – גם אם בעבר הרחוק – עמדות של שמאל מדיני, מחוץ לאזור הנוחות של מקום מגוריו.

אך עמיר פרץ בחר להצטרף לביצה הגימיקאית, ובמקום להציב סדר יום מעודכן למפלגה שהקימה את המדינה, החליט לצרף אליה פוליטיקאית כושלת מהימין, הנתפשת משום מה כשמאל חברתי. זאת, על אף שהעובדות הן שהיא נמנעה מלהשתתף ברוב ההצבעות על הצעות חוק חברתיות, בנוסף על כך שתמכה בחוק הלאום הגזעני וברדיפת מבקשי המקלט.

פרץ חשב שההיסטוריה המשפחתית של לוי-אבקסיס, היותה חלק בלתי נפרד מהימין – ערכית ותרבותית – והיותה מזוהה, גם אם ללא קבלות, עם תפישות חברתיות, יביאו קולות לרשימה בראשותו. ציניות כבר אמרתי? הגימיק, כדרכם של גימיקים, כשל. מפלגת העבודה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, כי בזירה של מפלגות חסרות סדר יום ועמוד שדרה אין לה כל יתרון.

מרצ ויתרה על הנכס הגדול שלה

בבחירות של אפריל 2019, לפחות היתה מרצ, שייצגה את אותה הדרך שבה היא הולכת, בשינויים קלים, כל ימיה. הרשימה שנבחרה לייצגה באפריל אמנם היתה רחוקה מלהיות אידיאלית – אנשי המאבק בכיבוש נדחקו למקומות נמוכים יחסית, למשל, אבל עדיין היה מדובר במפלגה שהקו האידאולוגי שלה היה ברור וכל קול שניתן לה היה מחזק אותו.

אך גם מרצ החליטה לוותר על הנכס הגדול ביותר שלה – היושרה – ולהכנס לביצת הציניות והגימיקים. החרדה מכך שלא תעבור את אחוז החסימה העבירה אותה על דעתה. חרדה היא לא מניע טוב לקבלת החלטות. נכון שהיה ממה לחשוש – חרדה בדרך כלל מעוגנת גם במציאות – אבל בחרדה צריך לטפל, לא לתת לה להשתלט על החיים.

חברי המחנה הדמוקרטי ניצן הורוביץ, אהוד ברק, סתיו שפיר ותמר זנדברג בתל אביב, 16 בספטמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הצטרפו לזירת הגימיקים. חברי המחנה הדמוקרטי ניצן הורוביץ, אהוד ברק, סתיו שפיר ותמר זנדברג בתל אביב, 16 בספטמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

החרדה הובילה את מרצ להצטרף לזירת הגימיקים וללכת ברשימה אחת עם מחרב השמאל הישראלי, אהוד ברק – ממציא ה"אין פרטנר" בצד המדינה ו"תפתחו את המקררים" בצד ה(אנטי) חברתי, אשר אין דבר וחצי דבר המחבר אותו עם מרצ ועקרונותיה. ברשימה, שעדיין נושאת את האותיות מרצ, ניתן למצוא עוד גנרל מהמרכז הפוליטי (כי אין מספיק כאלה בכחול לבן?) ועריקה ממפלגת העבודה (שעדיין לא הבנתי מה רצתה להשיג), ועוד נציגים מטעם עצמם שנאספו מכאן ומשם ודחקו את מי שנבחרו במפלגה דמוקרטית.

הציבור מחא כפיים יומיים, וחזר להשתעמם. החרדה עזבה לזמן קצר בלבד, ושוב חזרו לחשש מכך שלא יעברו את אחוז החסימה, אלא שהפעם אין כל סיכוי להצלחה – התחזית האופטימית ביותר צופה שישה מנדטים, אך במקום שאלה ייוצגו על ידי אנשי בשורה, בדמות מוסי רז וגבי לסקי, המאבק הוא על מקומותיהם של אילן גילאון ועיסאוי פריג' – אחרי שבוזבזו לריק מקומות לנציגים של כלום ושום דבר.

הרשימה המשותפת היא כבר ניצחון ישן של נתניהו. היא התבוסה האולטימטיבית – המעמידה את הלאום מעל כל אידיאולוגיה, המחברת תחת גג אחד קומוניסטים ודתיים פנאטיים. הגזענות של הימין הישראלי בראשות ראש ממשלה שמסית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל ומציגם כמקשה אחת, כציבור מסוכן – אומצה לכלל רשימה, שבעצם קיומה מקבלת את ההאחדה וההשטחה.

עצוב לראות עד כמה הקמפיין הגזעני הצליח, עד כי רשימה אחת כוללת מנהיגה פמיניסטית חשובה כעאידה תומא-סולימן וביגמיסט כטלב אבו ערר. ההקלות שניתנו לה על ידי אנשי שמאל רבים, בשל העובדה שהיא מייצגת מיעוט לאומי, הן מובנות, אך התוצאה נותרת בעינה – היא חלק מהמערכת הצינית והמתחנפת לציבור בוחרים, במקום הצבת דרך חלופית לישראל כמדינה דמוקרטית ושוויונית.

צריך להיאבק על הזירה עצמה

גימיקים וציניות – אלה המאפיינים של מערכת הבחירות ספטמבר 2019. נתניהו הוא השליט האולטימטיבי בזירה הפוליטית שאלה הם מאפייניה. במערכת הבחירות הזו, כל המשתתפים קיבלו את ההנחה שזוהי הפוליטיקה ואלה הם כלליה. זו הנחה שלא תוכל להביא אלא לכישלון. זוהי הנחה שאסור להיכנע לה.

אמנם ניתן לראות את רידוד המערכת הפוליטית במקומות רבים בעולם – ואין כמו מנהיג המעצמה הגדולה ביותר, ארה"ב, כדי להראות זאת. אולם ההתמודדות עם מנהיגים מסוג זה אינה בדרך של כניעה והכרה בכללים שיצרו, אלא בדרך של מאבק על הזירה עצמה.

הדרך להתמודד עם ציניות היא באמצעות אידיאולוגיה ואמת. בארה"ב ניתן לראות את זה אצל מתמודדים לנשיאות כמו ברני סנדרס ואליזבת וורן – שאינם מפחדים להסתמך על אידיאולוגיה ומסרים שמשנים את דעת הקהל במקום להתאים את עצמם לזרם. המפלגה הדמוקרטית זוכה לפנים חדשות, כמו אלה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שנבחרה מתוך השכונות ומאבקי העובדים, במקום מנהיגי עבר ששיתפו פעולה עם השיטה, עם ההון ועם הוליווד.

הדרך להתמודד עם ציניות היא אידיאולוגיה ואמת. המועמד לנשיאות ארה"ב, ברני סנדרס (מקורGage Skidmore ויקיפדיה CC BY-SA 3.0)

ציניות, גימיקים וחיבורים מוזרים לא ישנו את המערכת הפוליטית בישראל. צריך לעבור את הבחירות הללו ולהצביע לאחת החלופות הגרועות פחות (אני אשאר בבית, כלומר אצביע מרצ, למרות הבחילה) כדי לא להפקיר את הכנסת לחלוטין לחוסר הרסן של נתניהו, הימין ושאר מריעין בישין.

אך ביום רביעי צריך כבר להתחיל לבנות את האלטרנטיבה האמיתית – בלי גימיקים ובלי ציניות. אלטרנטיבה שבסיסה שותפות יהודית-ערבית, שחרור מהכיבוש בדרך של שלום, ומדינת רווחה שוויונית והוגנת. זה מצריך שינוי מחשבתי, ובעיקר היפטרות מהפרדיגמה של "ככה זה פוליטיקה", שהיא היא יסוד הכישלון.

יפעת סולל היא פעילה חברתית ופוליטית, חברת מרצ

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים

אתמול זה קרה: מעיין עין חניה, ששימש במשך דורות את הכפר ולאג'ה, הופקע אתמול סופית מתושביו והפך לפארק לרווחת תושבי ירושלים. התושבים הפלסטינים יצטרכו להביט עליו מרחוק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf