נתניהו מול גנץ: ממלכתיות ישראלית מול אתנוקרטיה יהודית

הפעילות הנמרצת להכניס את הכהניסטים לכנסת היא עוד הוכחה למחוייבות העמוקה של נתניהו לאג'נדה של עליונות יהודית. מולו מבקשים גנץ ושותפיו להציג את הממלכתיות המסורתית: צבא, הסתדרות, תקשורת. אך גם הם צפויים לגלות ששנות החמישים חלפו לבלי שוב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הניצחון של בנימין נתניהו על שמעון פרס ב-1996 הכניס ללקסיקון הפוליטי הישראלי מושג חדש: ישראלים נגד יהודים. "נתניהו טוב ליהודים", היתה אחת הסיסמאות שבסופו של דבר העניקו לנתניהו את הניצחון כנגד כל הסיכויים. פרס עצמו, בראיון מפורסם לדניאל בן סימון מיד אחרי הבחירות, הסביר ש"אנחנו הישראלים" הפסדנו בבחירות, ומי שניצח בהן היו "כל מי שאין לו מנטליות ישראלית… תקרא לזה ה'יהודים'". פרופ' שלמה בן עמי, אז חבר בכיר במפלגת העבודה, אמר בליל הבחירות ש"ירושלים ניצחה את תל אביב". הכוונה היתה זהה, מה עוד שהסיסמה השנייה שהביאה את נתניהו לרחוב בלפור היתה "פרס יחלק את ירושלים", גם היא סיסמה טעונה במשמעות 'יהודית' עמוקה.

עם כל המגבלות והשטחיות שלה, החלוקה הזו בין "ישראלים" ל"יהודים" הפכה לכלי ניבוי יעיל למדי של עמדות פוליטיות בציבור היהודי. כמובן, ההגדרה הזו חסרת משמעות כמעט בציבור הפלסטיני, שבוודאי שאינו יכול להזדהות כ"יהודי", אבל גם לא כ"ישראלי". ועדיין, קשה להתעלם מהאפקטיביות שלה.

עליונות יהודית מול "תיקון ישראלי". נתניהו וגנץ (צילום: מתן פאר, "במחנה")

לא ברור כמה בני גנץ מודע לוויכוחים סביב ההגדרה הזו, אבל ברור איפה הוא נמצא. עמוק-עמוק בצד "הישראלי" של המפה הפוליטית. את הנאום שלו ביום חמישי האחרון הוא פתח בפנייה ל"אזרחיות ואזרחי ישראל", והמושג "ישראלי" חזר בה שוב ושוב. הוא הבטיח "תיקון ישראלי", אמר שממשלתו "תעסוק בכם, הישראלים", דיבר על "החברה הישראלית" וסיים במילים: "ידינו מושטות אל כל הישראלים: מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים. נשרת בנאמנות את אזרחי ישראל, את העם ואת המדינה." המלה "יהודי" הופיעה לראשונה כאשר דיבר על "הגטו היהודי" בבודפשט שבו חיו אמו ואביו של יאיר לפיד באותו בניין, ורק בהקשר הזה הוזכרה "המדינה היהודית" שקמה אחרי השואה.

במובן זה, גנץ ובוודאי שגם לפיד, אבי השאלה "מה ישראלי בעיניך", מתייצבים בצד ה"ישראלי" של המתרס. לא יכול להיות ספק איפה נמצא נתניהו. המאמצים האדירים שלו ליצור את האיחוד בין מפלגת "עוצמה יהודית" הכהניסטית ובין מפלגות "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" – שדי בשמות שלהן כדי להעיד על העליונות שהן נותנות לצד "היהודי" של המשוואה הפוליטית – מעידה על הבחירה הברורה של נתניהו. ההסתה הפרועה בדברים שנשא דקות ספורות אחרי נאומו של גנץ נגד "המפלגות הערבית שפועלות לחסל את ישראל" ונגד העובדה שגנץ ולפיד מסתמכים לכאורה על המפלגות האלה בדרכם לשלטון מבהירה שהוא מתכוון להשתמש בחלוקה הזו בין "יהודים" ל"ישראלים" במערכת הבחירות. הרי הוא זה שלחש בזמנו על אוזנו של הרב כדורי ש"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים".

אבל נדמה לי שכדי להבין טוב יותר את המאבק במערכת הבחירות הזו עדיף להשתמש במושגים אחרים, מקבילים במידת מה, אבל בכל זאת שונים. רשימת "כחול לבן" (המלה מפלגה גדולה על ההתארגנות האד-הוקית הזו) מייצגת את ה"ממלכתיות" הישראלית, בעוד שנתניהו מייצג במידה רבה את ה"אתנוקרטיה" היהודית, כלומר התפיסה שהשלטון בישראל נועד לשרת קודם כל ואולי אך ורק קבוצה אתנית אחת, היהודים.

עכשיו, כפי שלימד אותנו פרופ' אורן יפתחאל, אפשר לומר שה"ממלכתיות" הישראלית היתה מראשיתה סוג של "אתנוקרטיה". חוק נכסי נפקדים, הפקעת האדמות והקצאתן להקמת ישובים יהודים בלבד, "יהוד" הגליל, הנגב וירושלים, ועוד אין ספור חוקים ופרקטיקות – נועדו כולם להבטיח שליטה יהודית במרחב על חשבון האוכלוסייה הפלסטינית. אבל בזהירות מסוימת אפשר לומר שהממלכתיות של בן גוריון בשנות ה-50 לא זהה בדיוק לממלכתיות שמציעים עכשיו גנץ, לפיד, גבי אשכנזי, בוגי יעלון וגם אבי ניסנקורן.

גנץ עצמו מרבה להשתמש במושג "ממלכתיות" בנאומיו (הלא רבים) עד כה. ביום חמישי הוא הבטיח  "לחדש את המורשת הממלכתית של בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין. נוכיח הלכה למעשה שאנחנו רוצים ויכולים לחיות יחד – ולפעול יחד".

אבל יותר מהמילים, הרקע של האנשים העומדים בראש רשימת "כחול לבן" מבטא בדיוק את הממלכתיות הזו. שלושה מהם – גנץ, יעלון ואשכנזי – היו רמטכ"לים ופיקדו על צה"ל שהוא עדיין סמל הממלכתיות הבלתי מעורער בציבור היהודי. יותר מכך, האירוע שהביא למעשה להדחתו של יעלון מתפקיד שר הביטחון – פרשת אלאור אזריה – נגע בדיוק למעמד "הממלכתי" של הצבא. יעלון הוא לא אושרת קוטלר, הוא לא חושב שהכיבוש משחית, אבל הוא כן האמין שהצבא צריך לציית למערכת חוקים ברורים ואסור שתהיה בו אנרכיה. תומכיו של אזריה, מאביגדור ליברמן עד איתמר בן גביר, עבור בנתניהו עצמו, טענו בעצם שחייל יהודי שפועל בשטחים הכבושים פטור למעשה מכל הכללים האלה, ואם הוא החליט להרוג פלסטיני, זו זכותו המלאה.

לא רק הצבתם של שלושה רמטכ"לים לשעבר בראש הרשימה מעידה על הרצון לחזור ל"ממלכתיות". גם שתי הדמויות האחרות בחמישייה הראשונה מבטאות אותה. יאיר לפיד אמנם התחיל את דרכו ב"מעריב", אבל את דמותו כפיגורה לאומית הוא רכש בטור שלו במוסף של "ידיעות אחרונות", שעדיין מתהדר בכך שהוא "העיתון של המדינה", גם אם "המדינה" שהתייחסו אליה ממציאי הסיסמה אי-שם בשנות ה-80 שונה מאוד מ"המדינה" של היום, ותעיד על כך היחלשותו של "ידיעות" ועלייתו של "ישראל היום". ניסנקורן מייצג חזרה ל"ממלכתיות" אפילו עתיקה יותר, הממלכתיות של ההסתדרות ושל מפא"י. כאן, עוד יותר מאשר במקרה של לפיד ו"ידיעות אחרונות", ההסתדרות היא בוודאי לא המכשיר הלאומי רב-הכוח של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, אבל הגעגוע קיים. געגוע לסדר הישן.

אם גנץ ו"כחול לבן" אכן ירכיבו את הממשלה הבאה, הם יבינו די מהר שהממלכתיות של שנות החמישים איננה עוד, ואם רוצים לכונן ממלכתיות חדשה מול שלטון האתנוקרטיה, צריך שהיא תהיה מכילה הרבה יותר ממה שהיתה הממלכתיות של בן גוריון. מזרחים, דתים ובראש ובראשונה פלסטינים אזרחי ישראל

אבל אי אפשר להבין את הגעגוע ל"ממלכתיות" הישנה בלי לראות מה עומד מולה: האתנוקרטיה החדשה והבועטת שמציג נתניהו. בראיון מעניין ל"דה מרקר" בסוף השבוע הפנתה החוקרת ד"ר גייל טלשיר את תשומת הלב לנקודה מעניינת. לפי טלשיר, אחרי הכישלון המחפיר של נתניהו בבחירות 2006 מול אהוד אולמרט, אז השיג לליכוד 12 מנדטים בלבד, הוא החליט החלטה אסטרטגית: לוותר או לכל הפחות לשים בצד את הצד הניאו-ליברלי במשנתו הפוליטית – זה שבא לידי ביטוי במדיניותו כשר אוצר מ-2002, שהביאה להעמקה דרמטית של הפערים ובהמשך גם לתבוסה בבחירות – ולשים את כל יהבו על הברית עם "השותפים הטבעיים", הציונות הדתית, המתנחלים וגם החרדים.

התוצאה של המהלך הזה היא חידוד "הציר היהודי-לאומי", כפי שקוראת לו טלשיר. זה ביטוי רך כדי לבטא את מה שנתניהו והקואליציות שלו הובילו בעשור האחרון. העשור הזה שופע ביוזמות וחוקים שכולם חותרים לכיוון אחד: העדפת "הלאום" היהודי (מושג מעורפל כמובן, אבל זה סיפור אחר) ודחיקת רגליו של הלאום האחר החי כאן, הפלסטינים. כדי להשיג את המטרה הזו, נעשה ניסיון מתמשך לפרק או לערער מוסדות שנתפסו בעיני אנשי האתנוקרטיה החדשה כמפריעים למהלך הזה: יועצים משפטיים, בתי המשפט, התקשורת, ארגוני החברה האזרחית וכולי.

שלושה רמטכ"לים ו"מה ישראלי בעיניך". הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

חוק הלאום הוא ביטוי ישיר של המהלך הזה. החוק הזה התגלגל בכנסת כבר שנים, אבל בקדנציה האחרונה נתניהו השתלט עליו והפך את העברתו לסוג של אובססיה. בנאום שנשא מיד אחרי הנאומים של גנץ ולפיד ביום חמישי שעבר הוא שב והתגאה בו כאחד ההישגים הגדולים שלו, הישג שגנץ ולפיד ירצו לבטל, על פי נתניהו. "אני גאה שחוקקנו את החוק הזה, שמעגן לנצח את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", אמר נתניהו.

ואם למישהו היה ספק לגבי המקום העצום שממלאת "האתנוקרטיה החדשה" בתפיסה של נתניהו, בא האופן שבו פעל כדי להכניס את הכהניסטים של "עוצמה יהודית" לכנסת והסיר כל ספק. נכון, מאחורי הלחץ הלא-מתון שהפעיל נתניהו על רבני הציונות הדתית (שימו לב לאירוניה, לרבנים היתה יותר הסתייגות מהכהניסטים מאשר לנתניהו) עומד גם הפחד שהוא יאבד את כסאו משום שמחנה הימין יאבד את הרוב בכנסת, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. נתניהו מחויב היום לחלוטין לאג'נדה של עליונות יהודית. לא צריך דימיון מפותח כדי לתאר איך תיראה הקדנציה הרביעית שלו, עם הכהניסטים בקואליציה.

גנץ וחבריו מנסים לצאת מול הלהט הזה לפרק את מוסדות ה"ממלכה" כדי לפנות מקום לשלטונו הבלתי מעורער והבלתי מבוקר של הימין. "רוח רעה הסתובבה ברחובות, ואנחנו כאן הערב בכדי לומר – עד כאן, מספיק ודי", אמר גנץ בנאומו, "במקום פלגנות, אנחנו מציעים אחדות. במקום קיצוניות, אנחנו מציעים ממלכתיות." מאיר עמור הגדיר כאן את נושאי דגל הממלכתיות החדשה של גנץ וחבריו כ"דור המנהלים האשכנזים". יש כמובן הרבה אמת בדבריו. אבל צריך גם לזכור עוד משהו. אי אפשר באמת לחזור לאחור. אם גנץ ו"כחול לבן" אכן ירכיבו את הממשלה הבאה, הם יבינו די מהר שהממלכתיות של שנות החמישים איננה עוד, ואם רוצים לכונן ממלכתיות חדשה מול שלטון האתנוקרטיה, צריך שהיא תהיה מכילה הרבה יותר ממה שהיתה הממלכתיות של בן גוריון. מזרחים, דתים ובראש ובראשונה פלסטינים אזרחי ישראל. בלי זה, לא תהיה יותר משמעות לניצחון – אם יהיה – של הממלכתיות החדשה של גנץ על האתנוקרטיה החדשה של נתניהו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

בג"ץ לא הגן על החלשים, עכשיו החלשים לא מגנים עליו

אחרי שנים ארוכות של ניכור מצד קבוצות רבות בחברה, אין זה מקרי שהמחנה הליברלי מוצא את עצמו בודד בשמירה על מערכת המשפט. זה לא אומר שלא צריך להיאבק למען על בג"ץ, אבל המאבק הזה חייב להיות עממי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf