ההיסטוריה מלמדת: אל תחפשו אקדחים מעשנים בארכיונים

עם פתיחת הארכיון של ועדת החקירה על פרשת ילדי תימן היו שציפו למצוא בו הוכחה ניצחת למדיניות הזדונית של הממשלה. חקירת פרשה היסטורית אחרת, של סאקו וואנצטי, מראה לנו שאולי צריך לחפש שם משהו אחר לגמרי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מושיק טמקין

הדיונים על פתיחת תיקי ארכיון המדינה בנושא ילדי תימן הזכירו לי נשכחות מראשית דרכי כהיסטוריון. כשכתבתי לפני הרבה שנים את עבודת הדוקטורט שלי על פרשת סאקו וואנצטי (שלימים הפך לספרי הראשון – שאגב, אהם, מעולם לא תורגם לעברית) הסתקרנתי מאוד לגבי תוכנו של ארכיון מסוים. היה זה הארכיון שכלל את מסמכיו הפרטיים של נשיא אוניברסיטת הרווארד בשנות ה-20, לורנס לוול.

קצת רקע: ב-1927, ניקולה סאקו וברטולומאו ואנצטי, שני איטלקים אנרכיסטים שהיגרו לארצות הברית ב-1908, עמדו בפני הוצאה להורג במסצ'וסטס. ב-1920 הם נעצרו, בנסיבות מפוקפקות, על שוד ורצח בבוסטון, וב-1921 הם הועמדו למשפט והורשעו. (השופט לא הסתיר, גם מחוץ לכתלי בית המשפט, את השנאה שלו כלפיהם).

במשך שש השנים שלאחר מכן התפתח לחץ ציבורי לאומי ובינלאומי אדיר על מושל המדינה הרפובליקאי, אלוואן פולר, שיעניק לשניים חנינה, או לפחות שיבדוק את המקרה שלהם ואת המשפט הקיקיוני למדי שנערך להם. המחאה התבססה על התחושה בקרב רבים ששני האיטלקים חפים מפשע ושהם היו עצמם קורבנות של גזענות, שמרנות וואספית, ושנאה, מאוד חזקה באותה תקופה, כלפי רדיקלים, מהגרים, איטלקים ובני מעמד הפועלים.

> לסגור את תיק ילדי תימן

ניקולה סאקו וברטולומאו ואנצטי במשפטם, 1923, מסצ'וסטס

ניקולה סאקו וברטולומאו ואנצטי במשפטם, 1923, מסצ'וסטס

המושל פולר נכנע חלקית ללחץ וכחודש לפני תאריך ההוצאה להורג הוא הודיע על הקמת ועדת חקירה מיוחדת שבראשה יעמוד לורנס לוול. לוול היה דמות שנויה במחלוקת. מצד אחד הוא היה אחד האקדמאים והדמויות הציבוריות המוערכות ביותר בארצות הברית. הוא היה אחד ממייסדי הדיסציפלינה של מדע המדינה, הנשיא של הרווארד מאז 1909, נחשב לאחד מאבירי חופש הביטוי בארצות הברית, ובא מאחת המשפחות האריסטוקרטיות והאינטלקטואליות של אמריקה הוואספית. מצד שני, הוא היה ידוע בדעותיו נגד מהגרים וכמו רבים מבני דורו הוא היה נגוע באנטישמיות, סנוביזם מעמדי, ומיזוגניה.

עם זאת, כשפולר הודיע על הקמת הוועדה, הציפייה הכללית הייתה שלוול ימליץ על חנינה, או לכל הפחות על המתקת העונש. ליברלים היו במיוחד בטוחים בכך. הרי היה ברור להם שהאי צדק שנעשה לסאקו וואנצטי כל כך משווע וברור, ולוול אדם כל כך משכיל ורציונלי, שלפרשה תהיה סוף שמח.

אחרי כמה שבועות קצרים של "חקירה", ועדת לוול פרסמה דו"ח שניפץ לבבות ליברליים וסתם את הגולל על סאקו וואנצטי. ועדת לוול קבעה, בטקסט די דל שחסך מאוד בפרטים ועוד יותר בניתוח, שנעשה צדק, שהמשפט היה תקין, ושאין סיבה לשנות את גזר הדין של מוות על הכסא החשמלי.

השניים הוצאו להורג ב-23 באוגוסט 1927,והתגובה הייתה סוערת: מאוד ולפעמים אלפי בני אדם התעמתו עם הרשויות בפאריס, בואנוס איירס, ג׳נבה, וקזבלנקה, אלפים אחרים צעדו בבוסטון וניו יורק ושיקגו, ועיתוני השמאל האשימו את פולר ולוול ברצח. אמריקה הפכה בבת אחת למדינה שנואה על ידי רבים, אולי לראשונה.

לוול, שהיה איש שציפה שיקבלו את דבריו ללא עוררין, וראה את עצמו משרת ציבור נאמן, היה בהלם מהתגובות כלפיו. הוא התכתב עם רבים ממבקריו. מאות אנשים שלחו לו מכתבים זועמים. על כולם שמר. ואת כל המכתבים והחומרים האחרים הקשורים לפרשת סאקו וואנצטי ומעורבותו בה הוא הפקיד בספריה של הרווארד. ב-1947, ארבע שנים אחרי מותו של לוול, האחראי על הארכיון הורה שהמסמכים יישארו חסויים למשך שלושים שנה, עד 1977.

> פרשת ילדי תימן: חוליה בכרוניקה של דיכוי, גזל ונישול

דיוקן של לורנס לוול (ג'ון סינגר סרג'נט)

העדיף את המדינה על פני סאקו וואנצטי. דיוקן של לורנס לוול (ג'ון סינגר סרג'נט)

בחירה באטימות 

אבל פרשת סאקו וואנצטי הייתה טראומטית ולעולם לא מתה. ב-1977 הכריז מושל מסצ'וסטס דאז מייקל דוקאקיס שלשניים נעשה עוול. הפרשה התעוררה מחדש. פעילים וחוקרים החלו לדרוש שהרווארד תיפתח את הארכיון של לוול, כמה חודשים מוקדם מהתאריך המיועד. הציפייה הייתה שיימצאו בו הפרוטוקולים של ועדת החקירה ההיא, הידועה לשמצה. הרווארד סירבה, מה שעוד יותר הגביר את המתח. החוקרים האמינו וקיוו שבארכיון יימצא האקדח המעשן שיוכיח שסאקו וואנצטי היו חפים מפשע, שנעשה להם אי צדק, ושלוול סייע לטייח את הפרשה.

העניין הגיע עד בית המשפט, שהכריע שהחוקרים יצטרכו לחכות עד התאריך הרשמי. בסופו של דבר הארכיון נפתח בסתיו 1977 והחוקרים עטו עליו. אבל הם התאכזבו. לא נמצא בו האקדח המעשן. ואז הם די נטשו את הארכיון של לוול. למעשה, איש לא כתב על תוכן הארכיון הזה עד שעבדכם הנאמן נכנס לתמונה. בקיץ 2003 הגעתי לבוסטון וקראתי את כל המסמכים בארכיון הזה, על מיקרופיש בספריה של הרווארד.

נכון, לא היה אקדח מעשן. אבל מה שקראתי היה אולי גרוע, מאכזב, מטריד, מרגיז, ועצוב יותר. הוועדה של לוול המהולל עשתה עבודה די עלובה. היא אפילו לא ניהלה פרוטוקולים מסודרים של דיוניה. חברי הוועדה בסך הכל, התברר לי, וידאו שבמשפט המקורי של סאקו וואנצטי ב-1921 ההליך היה "תקין".

קראתי מאות מכתבים, של שועי עולם, אינטלקטואלים, וגם אנשים מהשורה, כולל הרבה כאלה שכתבו באנגלית קלוקלת. הם ציינו בפני לוול את כל הדרכים שבהן המשפט שנערך לסאקו וואנצטי לא היה הוגן (הרשימה הייתה ארוכה). הם הזכירו לו שיש לו אחריות לצדק גם אם זה יביך ויבייש את הממסד. הם התחננו בפניו (אם כתבו לו לפני ההוצאה להורג) שיעשה מה שיכול להציל אותם (או את כבודה של אמריקה) והאשימו אותו (אם כתבו לו אחרי ההוצאה להורג) בחוסר אחריות וחוסר רגישות.

לזכותו של לוול ייאמר, שהוא ענה כמעט לכולם. אבל לא היה לו הרבה מה להגיד מעבר לכך שהוא "יודע דברים" ו"ראה את התיקים" ובקיצור, שאין מקום להטיל ספק במסקנותיו. אני יכול להעיד, כמי שקרא את כל החומרים, שיש דווקא מקום מצוין להטיל ספק במסקנותיו, וגם במניעיו, של לוול. אני מאמין שיוקרתה של מדינת מסצ'וסטס הייתה חשובה יותר, עבורו, מאשר כל דבר אחר, ושחייהם של סאקו וואנצטי לא היו שווים בעיניו את המחיר של פגיעה ביוקרתה של המערכת המשפטית של המדינה. אני גם מאמין שהעוינות שלו כלפי סאקו וואנצטי, כרדיקלים ומהגרים, גברה על יכולתו לעשות את עבודת החקירה כמו שהוא היה צריך ויכול. (וגם לא עזרה לסאקו וואנצטי העובדה שאחד מהתומכים המפורסמים שלהם היה המשפטן היהודי פליקס פרנקפורטר, איש הרווארד בעצמו ויריב מר של לוול האנטישמי).

מה עושים כדי לא לדעת

החלק של לוול בפרשה היה מרכזי והפך לחלק גדול גם מהספר שלי. אבל מה שלמדתי אז זה גם מה שאפשר ללמוד מהתגלגלות פרשת ילדי תימן כיום: בארכיון לא כדאי לחפש אקדחים מעשנים. מי שמתעקש על אקדחים מעשנים מפספס את הסיפור החשוב באמת, ומי שנתלה בהיעדרם של אקדחים מעשנים כהוכחה שלא אירע רע יסודי עוסק במניפולציה.

בארכיון יש ניירות, ומה שכתוב עליהם יכול לספר סיפור מדהים בפני עצמו. והסיפור שקראתי בארכיון של לוול היה על אטימות, חוסר רגישות, חוסר אחריות, חוסר חמלה, סנוביזם, ועל כך שאלה שאנחנו נותנים להם את הכבוד הגדול ביותר, ומצפים מהם שיעשו עבודה כנה למציאת האמת, עסוקים לעתים בפרויקט אחר: של כיסוי על המערכת, של נסיון לקבור פרשה יותר מאשר לרדת לעומקה.

עד היום לא ברור אם סאקו וואנצטי היו אשמים או חפים מפשע (יש לי דעה בנושא, כמו לכל מי שחקר את הפרשה, אבל היא לא רלוונטית לסיפור הזה). מה שברור הוא שלא חיפוש אחר אקדח מעשן יוביל אותנו אל האמת. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהארכיון הוא דווקא על מה לעתים עושים אנשים כדי לא לדעת, או לא לגלות, את האמת.

מושיק טמקין מלמד היסטוריה אמריקאית ובינלאומית בהרווארד. את ספרו על פרשת סאקו וואנצטי אפשר למצוא כאן

> עוברת ברחוב וסופרת: אחת, שתיים, השלישית עברה תקיפה מינית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf