الی اللقاء חינוכית: געגועים לימים בהם הערבית הייתה במיינסטרים

לא רק "זהו זה" וקישקשתא: סגירת הטלוויזיה החינוכית מעוררת געגועים גם לג'ארכּ קריבכּ, סלם ותעלם ועוד שלל תכניות שהביאו את הערבית ללב הפריים-טיים הישראלי בטבעיות ובחן, בעידן שלפני חוק הלאום

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מחר (ד') אמור להיות יומה האחרון של הטלוויזיה החינוכית. הערוץ הוותיק, שהיה הראשון לשדר בישראל תחת השם "הטלוויזיה הלימודית" (משנת 1966, עוד לפני הערוץ הראשון), ייסגר וחלק מעובדיו ייטמעו בתאגיד השידור הציבורי.

סגירת הערוץ הוותיק, שעל שמו רשומות מספר יצירות בשפה הערבית, היא אומנם חלק מסגירת רשות השידור הארכאית והמעבר לתאגיד השידור, אבל תזמון סגירת ערוץ שפעם שידר תכנים בערבית, ביחד עם אישור חוק הלאום המשנמך את מעמד השפה הערבית, מסמל את המשך דחיקתה של הערבית מהמרחב התקשורתי.

נכון, הטלוויזיה החינוכית מזמן איננה חלק משידורי המיינסטרים בישראל. יותר מזה, כבר שנים שהחינוכית בכלל לא מייצרת תוכן חדש בערבית. מהבחינה הזו, החינוכית גם כבר יישרה קו עם תהליך דחיקת הערבית מהמרחב הישראלי. אלא שבעברם, החינוכית והערוץ הראשון היו אלו שחשפו את הציבור היהודי בישראל לתכנים בערבית – גם במיינסטרים הישראלי.

לערוץ הראשון היה חלק נכבד בכך, אפילו יותר גדול מהחינוכית. כל מי שנולד לפני שנות התשעים זוכר את המנחים בערבית (שחלקם היו יהודים מזרחים) בשעות הערב, שהגישו תוכניות בערבית או תכנים מהעולם המתורגמים לערבית. מי לא זוכר את בל וסבסטיאן, למשל? הנוכחות של השפה הערבית הייתה עד כדי כך חזקה עד אמצע שנות התשעים, עד שנעשו עליה פארודיות רבות, רובן די ילדותיות ואוריינטליסטיות.

הסדרה המיתולוגית "המסעדה הגדולה" ("מסעדת אבו ראמי" בערבית), שהופקה עבור הערוץ הראשון ושודרה בין השנים 85-88' ולאחר מכן באינסוף שידורים חוזרים, היא חלק מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי של כל מי שנולד כאן לפני שנות התשעים, ערבים או יהודים. הסיטקום דובר הערבית שודר בפריים טיים הישראלי בכל מוצאי שבת, ולמרות שיוצריה והשחקן הראשי, ז'אק כהן, הם בכלל יהודים, היא הייתה פופולרית בכל בית פלסטיני כמעט. שחקנים כמו בסאם זועמוט וע'סאן עבאס היו לכוכבי תרבות פלסטינים, גם אם הסדרה עסקה בנושאים לא פוליטיים שהיום נראים שטחיים קצת. בכל זאת, אנחנו מדברים על האייטיז. אבל מי בכלל יכול להעלות על הדעת יצירה יהודית דוברת ערבית המגיעה לפריים טיים כיום?

הסדרה "עבודה ערבית" של סייד קשוע הייתה הבלחה יוצאת דופן. הסדרה עטורת הפרסים והשבחים, שארבע עונותיה שודרו בקשת (עם הפסקות) בין השנים 2007-2013, היא אומנם סדרת בידור דוברת ערבית ועם תכנים חברתיים פוליטיים, אך היוצר שלה הוא פלסטיני. חלק מהציבור הערבי בזמנו לא אהב את העובדה שקשוע בחר לבקר את החברה הערבית בעברית, כאשר הביקורת על החברה היהודית הייתה עדינה מדי. אומנם הכתיבה של קשוע הייתה מבריקה לכל הדעות והקאסט היה משובח (נורמן עיסא בתפקיד חייו), אך קשה שלא לחשוב שהצלחתה נבעה בין היתר מכך שהיהודים לא הבינו את המסרים החתרניים והסאטיריים של קשוע, וראו רק את ההגחכה של החברה הערבית – הנוכחת בקרבתם אך רחוקה מהם שנות אור. בעבורם, "עבודה ערבית" סיפקה מעין הצצה אל השכנים, שהפלא ופלא, גם יכולים להיות מצחיקים.

אך בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בימים בהם לא היו אלטרנטיבות של ממש עם שידור ציבורי שכולם רואים, המצב היה קצת שונה. ימי טרום מירי רגב העליזים, שנראים כעת כמו מציאות מקבילה, לפני שתרבות הפוליטיקלי קורקט השתלטה על כל המערב חוץ מישראל, החינוכית הציעה תכנים מתקדמים יחסית ורגישים תרבותית בערבית.

"סלם ותעלם" של שייקה אופיר, שממנה הופקו על ידי החינוכית רק 22 פרקים בתחילת שנות השמונים, הייתה כזו. הסדרה שלא רק לימדה ערבית אלא גם הציגה תרבות ערבית, שודרה באינסוף שידורים חוזרים, תוך הצגת רגישות תרבותית שרק יהודי המאוהב בשפה ובתרבות הערביות כמו אופיר יכול להציג. עם ערבית צחה ורהוטה, גם במרחק כמעט ארבעים שנה קשה שלא להעריץ ולהעריך את אופיר על הגשת כזו תוכנית. "ג'ארכ קריבכ" (עם מכרם חורי), "כלם ותעלם" ושלל סדרות אחרות גם עשו עבודה טובה בלימוד ערבית. תוסיפו לזה את התכנים שהערוץ הראשון הפיק בעצמו ומהדורת החדשות בערבית לפני העברית, ותקבלו שפה שנכחה כמעט בכל בית ישראלי.

הכותב והבמאי אייל ביזאווי, מצרי שגדל בבת ים, נזכר בימים בהם היה תוכן בערבית בטלוויזיה הישראלית. "אצלנו בבית דיברו ערבית שונה. אתה יודע איך זה מצרים, גאים בכל מה שקשור אליהם ובכלל זה השפה שלהם. ובכל זאת, השידורים בערבית-פלסטינית בטלוויזיה הישראלית הם חלק בלתי נפרד מזיכרון הילדות שלי", הוא נזכר. "ולא רק שלי, שדובר ערבית כבר מהבית. הרי כל מי שגדל כאן בשנות השבעים והשמונים נחשף לתוכניות כמו סמי וסוסו או השטיח המעופף (תוכניות הערוץ הראשון. ר.י). גם בבתים של חברים שלא דיברו ערבית, השפה נכחה אצל כולם. כל הילדים בשכונה ראו את בל וסבסטיאן, למשל".

כדובר ערבית, התגאית בזה שהיית מבין הכל ללא תרגום?

"בגלל שהייתי ילד בהיר ובלונדיני, לא הייתה לי הבושה הזו של להסוות את הערביות שלי. אני זוכר איך ברגע שסבתא שלי שדוברת רק ערבית הייתה מגיעה אלינו, הייתי מביא חברים הביתה כדי שכולנו נשב איתה והם ישמעו אותה מדברת ערבית. ממש התגאיתי בזה. הבושה בערביות שלי הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כי ככה החיווט הישראלי עובד. אני זוכר פעם אחת שהתקלחתי, ושמתי מוזיקה ערבית במקלחת. פתאום חברה שלי נכנסה ואמרה לי 'מה, אתה שומע מוזיקה ערבית?'. ההרגשה שלי באותו רגע הייתה 'היא עלתה עלי'".

ביזאוי סיים את סרטו התיעודי "סרט ערבית", ביחד עם הבמאית שרה צפרוני ב-2015. הסרט עסק במוסד תרבות של ממש בישראל של שנות השבעים והשמונים: הסרט הערבי של יום שישי.

"בן גוריון התנגד להקמתה של הטלוויזיה הישראלית כי הוא חשש שזה ישחית את הנוער. עם הכיבוש ב-1967, פתאום ישראל קלטה מליוני פלסטינים עם מקלטי טלוויזיה שקלטו שידורים מהמדינות השכנות. באו היהודים ואמרו 'אנחנו צריכים להילחם בתעמולה של מדינות ערב ולעשות הסברה בערבית', כי מה שאתם עושים זה 'תעמולה' ומה שאנחנו עושים זה 'הסברה', כן"?

לא היה לי ספק.

"בכל מקרה, כך התחילה הטלוויזיה הישראלית, בזכות הערבית. בתחילת דרכה, היא שידרה שלוש שעות ביום של תוכן בערבית ורק שעה ביום של תוכן בעברית. מכאן הגיע הרעיון של שידור הסרט הערבי. זה היה ניסיון למשוך את הצופים הערבים. הרי אחרי הסרט הם מיד היו משדרים חדשות בערבית, כדי שאלה ישמעו את מה שלישראלים יש לומר".

ובכל זאת, הסרט הערבי של יום שישי נהיה מוסד תרבותי בישראל.

"הסרט משך את הקהל הישראלי, וזה למרות שבהתחלה בכלל לא היה תרגום בעברית. בזמנו, זה הגיע לכנסת. הייתה ממש מחאה ציבורית סביב העניין הזה ואנשים רצו תרגום בעברית, אז הממשלה כפתה על הערוץ הראשון להוסיף כתוביות בעברית".

ביזאוי מתאר מציאות בה נוצר או הוקרן תוכן בערבית לקהל יהודי בעיקר. אך גם החינוכית וגם הערוץ הראשון, הפיקו בעבר תוכן לציבור הערבי.

אמל מורקוס, זמרת, שחקנית ויוצרת פלסטינית ידועה ומוערכת, הגישה שלל תוכניות בטלוויזיה החינוכית בין השנים 1990- 2005. מורקוס לא המשיכה, כי בהנהלת החינוכית "ניסו לרסן אותי. הם אמרו 'אמל לאומנית מדי'", היא אומרת. "ואתה מכיר אותי, רמי. מה שאני אומרת לערבים אני אומרת גם ליהודים. תמיד שרתי או הגשתי תוך גאווה בזהות התרבותית הפלסטינית שלי ומעולם לא הסתרתי את זה. התוכנית האחרונה שהגשתי אז, ב-2005, כללה ראיונות עם אמל אל סאנע ותאמר נפאר. דיברנו אז על מצוקות אמיתיות של החברה הערבית. הם לא אהבו את זה".

והתכנים בתוכניות שהגשת, כמו "ר'וסן א' זייתון" (ענף הזית), "עם אמל בשכונה" וכל התוכניות האחרות, היו מותאמות לקהל ערבי?

"בהחלט. ברוב התוכניות אותן הגשתי, התסריטאים והבמאים היו ערבים. יותר מזה, פלסטינים מרמאללה ועזה היו מתקשרים לחלק מהתוכניות. עד היום פונות אלי ילדות שהיו רואות אותי בטלוויזיה".

להוציא את זה שהדיחו אותך מסיבות פוליטיות, מדוע לדעתך החינוכית לא השקיעה בתכנים בערבית בשנים האחרונות?

"אני חושבת שהחינוכית הייתה מאוד חשובה. כשהשידור הציבורי נחלש והקפיטליזם התחיל לשלוט יותר ויותר בתכני תרבות, החינוכית נחלשה. אל תשכח גם שהערוץ תחת איום סגירה מ-2006, ועלייתה של המדיה החברתית והעובדה שהם לא השכילו להתאים את עצמם בזמן, פגעו בהם מאוד. השידורים המסחריים הרגו את התוכן בערבית. אני ראיתי בשנים האחרונות חלק מהעובדים, וכמעט כולם היו מתוסכלים עד כדי דיכאון ממש. חלקם ממש חלו פיזית. בהפגנה במוצאי שבת (ההפגנה נגד חוק הלאום. ר.י), פגשתי את אחת המפיקות שלי אז. היא סיפרה לי שהתקופה שלי אז בחינוכית הייתה הכי יפה. אני משווה את סגירת החינוכית לסגירתו של שוק עממי עם סחורה יחודית, ופתיחתו של קניון קפיטליסטי ומנוכר במקומו".

"אני אתן דבר אחד לזכותם של החינוכית והערוץ הראשון", אומר ביזאווי. "הם הנכיחו את השפה הערבית לא לטובת הציבור הערבי, אלא לטובתו של היהודי. היום ילדים יהודים שומעים ערבית רק בחדשות, בהקשרים פוליטיים או בטחוניים, וזה ממש נורא. זה יוצר חסם. זה מזעזע ומאוד מאוד עצוב".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf