מסמכים חושפים: משרד החוץ מימן את סוכנות הידיעות עתי"ם

מאת |

העובדה שהתקשורת הישראלית היתה תמיד מגוייסת לצרכי ההסברה של השלטון אינה מפתיעה. אבל פעם, מסתבר, היא גם קיבלה על זה כסף

ככל שמסכת השקרים, המניפולציות והדיסאינפורמציה סביב אירועי אום אל-חיראן נחשפה והלכה, אחת השאלות שעלו לדיון ציבורי היתה תפקיד התקשורת בהתגלגלות הפרשה האומללה הזו: איך יתכן שכלי תקשורת רבים כל כך אימצו למן הרגע הראשון את גרסת המשטרה, איך הכתירו את יעקוב אבו אלקיעאן המנוח בתואר מחבל וחזרו להדהד את עמדות מפכ"ל המשטרה והשר הממונה עליו גם כאשר סימני השאלה סביב גרסתם הצטברו עוד ועוד?

את תפקודה האומלל של התקשורת המרכזית בפרשה הזו אפשר וצריך לבקר, אבל צריך מידה לא מבוטלת של נאיביות כדי להיות מופתעים ממנו. התקשורת הישראלית, בגדול, היא תקשורת מגוייסת. תמיד היתה. זה לא רק הקמפיין "קודם כל ישראלי" שהשיק אתר וואלה בהנהגת ינון מגל במהלך מבצע צוק איתן, שחלילה לא נחשוד בהם שהם קודם כל עיתונאים, או ההתעקשות לכנות בתואר "מחבל" גם פלסטינים הפועלים נגד כוחות חמושים בשטח כבוש; אלה רק דוגמאות המעידות על הכלל. והכלל הוא שהתקשורת הישראלית, בהכללה לא מוגזמת, רואה עצמה כחלק מהכלים המערכתיים לביסוס והנחלת הנרטיב הישראלי בסכסוך מול הפלסטינים, מול הציבור הישראלי ומול דעת הקהל העולמית כאחד.

> עדות מפ"ת: לא משכירים לנו דירות, מדברים אלינו לא יפה, קוראים לנו גנבים

גולדה מאיר בפגישה המסורתית עם עדת העורכים בבית סוקולוב (אוסף התצלומים הלאומי)

גולדה מאיר בפגישה המסורתית עם עדת העורכים בבית סוקולוב (אוסף התצלומים הלאומי)

לממסד, כמובן, זאת עסקה משתלמת מאוד. תקשורת ממושמעת היא חלומו של כל שלטון. ראו את המוסד המפוקפק של ועדת העורכים, למשל, או את עצם העובדה שבמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, השלטון הוא שמחליט מי בכלל נחשב לעיתונאי ומי לא. אבל הסימביוזה הזו, מסתבר, עמוקה משנדמה.

עד לפני קצת למעלה מעשר שנים פעלה בישראל עתי"ם ("עיתונות ישראלית מאוגדת"), סוכנות ידיעות שהוקמה בשנת 1950 על ידי עשרה גופי תקשורת, ביניהם החברות שהוציאו לאור את העיתונים היומיים מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, הצופה, על המשמר, דבר, ג'רוזלם פוסט, הבוקר וידיעות חדשות (ומאוחר יותר הצטרף גם קול ישראל). הסוכנות סיפקה במשך שנות פעילותה שירותים עיתונאים לחלק ניכר מהעיתונים בארץ, ובנוסף קיימה קשרים עם סוכנויות חדשות בינלאומיות בעולם ושימשה כמפיצה בלעדית של כמה מהן בישראל. במועצת המנהלים והוועדה המייעצת לענייני עריכה ישבו, בין היתר, נח מוזס, גרשון שוקן, עמוס שוקן, אריה דיסנציק, דב יודקובסקי, גדעון סאמט, ועוד. חלק מכתבי הסוכנות שימשו במקביל גם ככתבים של עיתונים יומיים.

בערך הויקיפדי של עתי"ם נכתב "עתי"ם פעלה כסוכנות חדשות לאומית, כמקובל בארצות רבות בעולם, אך נהגה כגוף עצמאי ואובייקטיבי, המקיים את עצמו ללא כל תמיכה ממשלתית (הדגשה שלי, א.נ)". חיים בלצן, מייסדה של סוכנות הידיעות ומי שעמד בראשה במשך 25 שנה, מספר בזיכרונותיו כי "מקור המימון – תשלום חודשי של העיתונים עצמם".

האמנם ללא כל תמיכה ממשלתית? לא בדיוק. מסמכים שחושף מכון עקבות מעלים כי תמיכה שכזו היתה גם היתה, אבל מטעמיהם שלהם שני הצדדים העדיפו לשמור אותה חשאית. כך, במכתב ששלח נתנאל לורך, מנהל מחלקת ההסברה במשרד החוץ, לחברי ועדת המנכ"לים לענייני הסברה ב-5 ביוני 1968 הכולל עותק של ההסכם שנחתם בין המשרד ובין סוכנות עתי"ם, הוא כותב כך:

הסוכנות איינה מעוניינת בפרסום ההסכם – מטעמים משלה ואנו מטעמים משלנו מזדהים איתה בעניין זה. מעתה יעמוד לרשותנו כלי לא ממשלתי שבאמצעותו ניתן להעביר ידיעות לסוכנויות לאומיות ולעיתונים בארצות שונות".

ההסכם עצמו מפרט את תנאי ההתקשרות, בין היתר סכום הכסף שיעביר משרד החוץ לסוכנות – 30,000 ל"י לתקופה של שנה. על-פי סעיף 5 להסכם, "עתי"ם תהיה אחראית על השירות ותכנו, ותסתייע בייעוץ והדרכה של משרד החוץ. ניסוח החדשות יהיה בידי עתי"ם אך לשני הצדדים – הן למשרד החוץ והן לעתי"ם – זכות ויטו במובן שלא יועברו בשירות דברים שהם בניגוד לדעת משרד החוץ או בניגוד לדעת עתי"ם". סוכנות הידיעות היחידה במדינה החולשת על לא מעט מהאינפורמציה שמזינה את התקשורת, מעניקה למדינה זכות וטו על תכניה. ליד ההסכם הזה, אפילו פרשיית ביבי-מוזס מקבלת פרופורציות חדשות.

מסמך 1 by orly noy on Scribd

מסמך נוסף משנת 1975 מעיד כי לפחות כלי תקשורת אחד מהשותפים בסוכנות עתי"ם כבר פתח לו ערוץ עצמאי מול הממשלה: במכתבו לשר ההסברה אהרון יריב, מבקש מזכיר המערכת של הג'רוזלם פוסט, ארי רט, בנוסף על מימון שכבר מתקבל בפועל, מימון נוסף למסע בארצות הברית לצורך הפצת השבועון ומוסיף: "למותר לציין את הערך ההסברתי של השבועון של הפוסט דוקא בתקופה זו בה אופנסיבת ההסברה הערבית הינה בעיצומה". מסמכים אחרים חושפים בקשות של סוכנות עתי"ם לממן נסיעות של כתבים ואף של ראש הסוכנות לכנסים בחו"ל.

מסמך 2 by orly noy on Scribd

אין לדעת כמה כספים השקיעה מדינת ישראל במשך השנים בשלל דרכים כדי להבטיח סיקור תקשורתי "הולם" ושליטה במידע שהתקשורת הישראלית מספקת לצרכניה. אבל כיוון שצרכני התקשורת הישראלים, כלומר אנחנו, האזרחים, הם גם אלה שמספקים את כסף איתו המדינה רוכשת לעצמה סיקור אוהד, הבה נקווה שלא מדובר בסכומים גבוהים מאוד; לא רק בגלל תפיסות של אתיקה בסיסית, אלא גם מפני שמדובר בעסקה כלכלית גרועה מאוד: בסופו של דבר, רוב התקשורת הישראלית מוכנה להיות שופר ההסברה של השלטון גם בחינם, פשוט חבל על הכסף.

> מלחמות קטנות ומועילות: צוק איתן כהצהרת כוונות פוליטית

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה פוליטית, בעבר במסגרות כמו קואליציית נשים לשלום והקשת הדמוקרטית המזרחית, כיום חברת הנהלת בצלם ופעילה בבל"ד. עוסקת בקווים שחוצים ומעצבים את זהותי כמזרחיה, אשת שמאל, אישה, מהגרת זמנית שחיה בתוך המהגרת הנצחית, ובדיאלוג המתמיד ביניהם. עוסקת בתרגום של שירה ופרוזה מפרסית, חולמת להעמיד אם לא את ארון הספרים הפרסי בעברית אז לפחות את המדף, כחלק מעשייה פוליטית במאבק נגד ההדחקה של תרבות המזרח לשולי השיח הישראלי.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf