"המאבק בפשיעה הוא מאבק על הקיום הפיזי, הרוחני והתרבותי שלנו"

באוהל מחאה שהזכיר בעיקר סוכת אבלים, פתחו מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל בשביתת רעב בת שלושה ימים נגד האלימות הגואה. לצד הצעדים הסמליים נשמעו גם דרישות קונקרטיות, כמו איסוף יזום של כלי הנשק וייבוש מקורות המימון של ארגוני הפשיעה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

האסוציאציה הראשונה שמבזיקה כאשר נכנסים לאוהל המחאה שהקימו אתמול מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל מול משרד ראש הממשלה, היא של סוכת אבלים. יו"ר ועדת המעקב מוחמד ברכה, יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, חברי כנסת ומכובדים אחרים יושבים על כיסאות פלסטיק פשוטים בתוך האוהל, קמים ממקומם שוב ושוב עם בואו של כל אורח, לוחצים ידיים, מתחבקים, מתנשקים. "רק הקפה חסר", צוחקים כמה מהעוזרים הפרלמנטרים שיושבים בחוץ.

האסוציאציה, כמובן, אינה חסרת בסיס. אוהל המחאה, שבו מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל ישבתו רעב במשך שלושה ימים, הוא חוליה נוספת במאבק הכולל נגד האלימות והפשיעה הגואות בחברה הערבית – אשר מאז שנת 2000 גבו את חייהם של כ-1,400 אזרחיות ואזרחים.

אף שהסוגיה הכואבת הזו לא ממש ירדה מסדר היום הציבורי הערבי, הפעם יש תחושה שהמאבק בה מקבל גוון אחר, נחוש יותר אולי, ומייצר לכידות פנימית שהיתה חסרה מאוד בשנים האחרונות בתוך שורות ההנהגה הפלסטינית בישראל. המסקנות שהוסקו אחרי הגלגול הקודם של הרשימה המשותפת, על הקרעים והסכסוכים הקשים בין המפלגות המרכיבות אותה, ניכרות היטב.

חברי כנסת באוהל המחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-3 בנובמבר 2019 (צילום: באדיבות הרשימה המשותפת)

חברי כנסת באוהל המחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-3 בנובמבר 2019 (צילום: באדיבות הרשימה המשותפת)

אף ששורת הדרישות של המחאה לא פורסמה ואולי עדיין לא נוסחה ברמה קונקרטית, על שני דברים יש כאן הסכמה גורפת: הראשון הוא ששורשי האלימות הזאת מגיעים לרבדים העמוקים ביותר של מציאות החיים הערבית בישראל – ועל כן הפתרון חייב להיות גם הוא יסודי, שורשי ורב מערכתי. השני הוא שהמציאות הזאת אינה מקרית, אלא תוצאה של מדיניות מכוונת.

ח"כ היבא יזבק טוענת כי "המשטרה והממשלה אינן ניטרליות במציאות הזאת. זה חלק ממדיניות ליצור כאוס בחברה הערבית – שירצחו אחד את השני, שיהיו עסוקים בעניינים הפנימיים, ואז יוכלו לתייג אותנו כחברה אלימה. ישראל היא המדינה מספר 1 בעולם בכל מה שקשור לענייני ביטחון. זה לא שהם לא יודעים איך לבצע מעצרים. אז פתאום כשזה מגיע לאלימות הפנימית הם חסרי אונים? אני לא קונה את זה".

גם ח"כ עופר כסיף מסכים עם הניתוח הזה. "לממשלה הגזענית הזאת יש אינטרס שהמצב הנוכחי יישאר, כי זה מסיט את תשומת הלב מהמאבק על הזכויות הלאומיות, נגד הגזענות, האפליה, החנק הלאומי אל המאבק בפשיעה".

קונצנזוס נוסף שורר סביב חוסר האמון המוחלט בכנות כוונותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהודיע על הקמת ועדה למיגור האלימות בחברה הערבית – ועדה שהמנדט שלה, התקציב שלה או חבריה טרם נקבעו, ושעל הקמתה הוחלט ללא התייעצות עם הנהגת האזרחים הערבים. "אנחנו למדנו על הכוונה להקים את הוועדה הזאת מהתקשורת", אומרת יזבק. "איש לא דיבר אתנו על כך".

"צריך לזכור שזאת היתה דרישה שלנו עוד לפני פיזור הכנסת", אומרת ח"כ עאידה תומא-סלימאן. "נתניהו היה חייב לעשות משהו מול גל המחאה, אבל אני לא מאמינה גדולה בכוונות הממשלה הזאת".

"עדיין לא מדובר בשותפות"

למרות החשדנות העמוקה ביחס לטוהר כוונותיו של נתניהו, ח"כ מנסור עבאס, שמרכז ברשימה המשותפת את נושא המאבק באלימות, משדר בהצהרותיו הפומביות נימה מפוייסת יותר. "לא באנו לחפש אשמים, באנו למצוא שותפים ופתרונות", אמר במסיבת העיתונאים עם פתיחת המאהל.

בין יתר הבעיות, עבאס ציין את היעדר הנוכחות המשטרתית המספקת ביישובים הערביים. אני שואלת את ח"כ יזבק אם זו גם עמדת בל"ד. "זאת גם לא העמדה של המשותפת", היא משיבה. "מהניסיון שלנו, להקים עוד תחנות משטרה ביישובים הערביים אינו הפתרון. הרבה פעמים זה מניב תוצאה הפוכה ממש. השינוי צריך לבוא ברמת המנטליות והמדיניות".

"צריך לעשות הבחנה בין אלימות לבין פשיעה, שהיא קשורה לארגוני הפשע המאורגן", אומר כסיף. "באלימות החברתית – כמו באלימות מגדרית, באלימות במשפחה וכו', יש גם לנו אחריות לטפל ואנחנו לא מתנערים ממנה. למשל החלטה גורפת של מנהיגי הציבור הפלסטיני לא ללכת לחתונות שיורים בהן, וזאת רק דוגמה אחת. אבל בפשיעה המאורגנת אין לנו שום יכולת לטפל, וזה גם לא התפקיד שלנו.

"הרעיון שאנחנו נקדם איסוף נשק וולנטרי הוא מרושע ממש – האם הם באמת חושבים שההנהגה יכולה לשכנע ארגוני פשע להתפרק מרצון מנשקם? ואפילו נניח שמצליחים באמת לאסוף את כל הנשק הלא מורשה; כל עוד לא יפתרו את שלל הבעיות של העוני, התעסוקה, תוכניות הפנאי, הריאות הירוקות, תוכניות המתאר – האלימות הזאת תתפרץ שוב מהר מאוד".

לכל אורך הזמן שאנחנו יושבים באוהל, מבקרים באים והולכים. בעיקר אנשי ציבור פלסטינים, אך גם כמה חברי כנסת יהודים. אתמול הגיעו בין היתר חברי הכנסת מיקי חיימוביץ', תמי זנדברג ומוסי רז. היום הגיעה מירב מיכאלי, וגם חבר כנסת חדש מש"ס שהנוכחים לא מצליחים להיזכר בשמו. מופתעת במידה מסוימת, אני שואלת את ח"כ תומא-סלימאן אם יש כאן לדעתה פוטנציאל לשיתוף פעולה במאבק הזה.

ח״כ עאידה תומא סלימאן במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

"מי שלא מבין שזאת לא רק הבעיה שלנו, לא מבין כלום". ח"כ עאידה תומא סלימאן (צילום: אורן זיו)

"עדיין לא מדובר בשותפות", היא משיבה. "השלב הראשון הוא לעורר אצלם תודעה. זה חלק מהצלחת המאבק, להנכיח את הבעיות שלנו במיינסטרים היהודי. השלב השני הוא שהם מגלים סולידריות. עכשיו צריך ללכת לשלב הבא של שותפות אמיתית. מי שלא מבין שזאת לא רק הבעיה שלנו, לא מבין כלום. זה מאבק על דמוקרטיה, על זכויות שוות".

כחברת כנסת ומנהיגת ציבור ותיקה ראית לא מעט מחאות של הציבור הפלסטיני בעניין האלימות. את רואה משהו שונה במחאה הזאת?

"כן. אם בשנים האחרונות ברוב המחאות הגדולות השתתפו בעיקר אנשי ציבור ופוליטיקאים, היום את רואה יותר ויותר השתתפות של הציבור, האנשים קשיי היום, משפחות שלמות שיוצאות למאבק. זה מעיד בין היתר על רמת הכאב והפחד של הציבור. ויש יותר אמון בהנהגה, שהיא באמת מחוייבת לשנות את המצב. זה מאבק על הקיום הפיזי, הרוחני והתרבותי שלנו. המאבק הוא לא רק על מיגור האלימות והפשיעה, אלא להעלאת המודעות למציאות החיים הבלתי נסבלת של האזרחים הערבים".

מציאות החיים שאליה מתייחסת תומא-סלימאן חובקת את כל ממדי החיים של האזרחים הפלסטינים בישראל, כפי שמדגישים כאן שוב ושוב. "בחלוקת התפקידים בתוך הרשימה המשותפת, אני לקחתי על עצמי את ענייני הריסות הבתים", אומר חבר הכנסת הטרי ג'עבר עסאקלה. "יש קשר גדול בין הדברים. היום, ביישוב ערבי, שני אחים יכולים לריב באלימות על מטר אדמה אחד בגלל המחסור החמור. אנשים שנמצאים כל הזמן תחת איום של הריסה נמצאים מבחינה פסיכולוגית במקום אחר, זה כר פורה לאלימות".

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

יותר השתתפות של הציבור. הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

כמו חבריו לרשימה המשותפת, גם עסאקלה מעודד מההתגייסות הציבורית למאבק. "אחד הדברים הכי מעניינים זה שברגע שמישהו מבחוץ מנסה למחוק את הזהות, יש תגובת נגד. מדיניות הממסד היא להפוך את הערבים למשהו דיפוזי. אני דרוזי, מולנו היה ניסיון אסטרטגי ומתוכנן למחוק את הזהות הפלסטינית שלנו, שלצערי הרב הצליח במידה רבה".

האם הציבור הדרוזי שותף למאבק הנוכחי נגד הפשיעה והאלימות?

"לצערי לא באופן פורמלי. אני רואה את זה כמשימה שלי, לעשות את החיבור הזה. אם נתחיל לפחות בתיאום, נוכל להגיע לשלב שבו נאחד את המערכות".

משימה מורכבת

העובדה שהאלימות העומדת בלב המחאה הנוכחית ניזונה ממקורות אינסופיים כמעט של גזענות ממוסדת ומדיניות של הזנחה ואפליה, הופכת את הגדרת המטרות הקונקרטיות שלה למשימה מורכבת. הצורך בטיפול רב-מערכתי ברור, אבל איך עושים את זה במציאות הישראלית הנתונה – זאת כבר שאלה אחרת.

"אנחנו רוצים קודם כל להראות לציבור שלנו שאנחנו לא מוותרים", אומר כסיף, "ומצד שני להשתמש במחאה כאמצעי לחץ, לעורר את תשומת הלב של הציבור הרחב כדי שיפעיל לחץ על קובעי המדיניות. נכון שהקורבנות המיידיים של האלימות הזאת הם האזרחים הפלסטינים, אבל הרי בסופו של דבר זה יזלוג גם לרחוב היהודי".

תומא-סלימאן מציבה בכל זאת מטרות קונקרטיות יותר. "הדבר הראשון הוא איסוף כלי הנשק הלא מורשים באופן יזום, לא וולנטרי. הרי אם הם היו חושבים שהנשק הזה ישמש לאינתיפאדה, הם לא היו מחכים רגע. יש להם את המידע מי מחזיק בנשק ומי מוכר אותו. ואם אין להם את המידע הזה, שיתפטרו מיד. כל ילד בכל יישוב ערבי יודע את המידע הזה.

"הצעד השני הוא אכיפה. לא אכיפת חוקי תנועה, אלא אכיפה נחושה כנגד הגורמים הפליליים. הצעד השלישי הוא ייבוש מקורות המימון של ארגוני הפשיעה. המשטרה, מס ההכנסה ורשות ההון חייבים לשלב כוחות ולייבש את השוק האפור. זה בטווח הקצר. כיום 98% מהציבור הערבי חי בפחד וטרור, ו-2% שמעורבים בפשע חיים בביטחון. אם המשוואה הזאת לא תתהפך בקרוב, אנחנו נהיה בבעיה מאוד מאוד גדולה".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כן, נתניהו, אני רוצה את עודה וטיבי ליד הטלפון האדום

הנאום של נתניהו אתמול היה שטוף בהסתה וגזענות, אבל הוא גם לימד על ההיסטריה המוחלטת שהוא מצוי בה. יחד עם זה, היה לו רעיון מצוין: להתייעץ עם הח"כים הערבים. זה יעשה לנו רק טוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf