"אין עונשים, אין ציונים": סיפורו של מחייה החינוך הפלסטיני

לפני למעלה ממאה שנה, הקים ח'ליל אל-סכאכיני, לאומן והומניסט, פטריוט ופציפיסט, את ביה"ס אל דוסתוריה בירושלים ופרץ דרך. הכירו את המחנך הפלסטיני שאתגר את החינוך הדתי והלאומי בדרישה לחופש לתלמידים

מאת:
השאירו תגובה
א א א
ח'ליל אל-סכאכיני. בבית הספר שהקים בירושלים ב-1909, אל דוסתוריה, למדו יחד "בני אמונות שונות, על ספסל אחד, בלי שים לב לאמונתם". (ויקימדיה)

ח'ליל אל-סכאכיני. בבית הספר שהקים בירושלים ב-1909, אל דוסתוריה, למדו יחד "בני אמונות שונות, על ספסל אחד, בלי שים לב לאמונתם". (ויקימדיה)

האם תנחשו מי כתב את הדברים הבאים: "בית הספר מרבה בטיולים וביציאה אל הטבע. הטיולים נועדו לדעת את הארץ וללמוד את עתיקותיה; היציאה אל השדה והטיפוס על ההרים – לשאוף אוויר חופשי וצח, לשאוב בריאות ומרץ ולעורר רגש של שמחה ואהבת הטבע".

ומי כתב את זה: "לתועלת החינוך הגופני והמוסרי נהוגים בבית הספר גם טיולים. ובלכתם יעלו הרים ירדו בקעות, ירוצו, יצחקו ישירו. שרירי הרגליים יתחזקו, הראיה תרחב ותחזק, הדם יטהר על ידי אוויר ההרים. מהטיול ישובו מלאים התפעלות מכל אשר ראו ולמדו".

הציטוט הראשון נכתב בידי ח'ליל אל-סכאכיני (יליד 1878), מחלוצי הלאומיות הפלסטינית, המורה שהקים את בית הספר היסודי "אל-דוסתוריה", שהיה בית הספר הלאומי הערבי, כלומר שאינו דתי, הראשון בירושלים. הציטוט השני נכתב בידי שמחה וילקומיץ (יליד 1871), מחלוצי החינוך העברי, שהיה מורה ומנהל בית הספר היסודי הלאומי העברי בראש פינה.

הזהות המדהימה של כתביהם אינה צריכה להפתיע. בשלהי המאה ה-19 עסקו רבים בשינוי הנדרש בדרכי ההוראה והחינוך בבתי הספר. זה היה דור ראשון או שני של חילונים, שחיפשו אחרי חינוך נבדל מזה שהיה בשליטת מוסדות הדת (בכל הדתות, בכל העולם). טיולים ויציאה אל הטבע מופיעים בדברי המחנכים החדשים דאז, בראש ובראשונה כהתרסה נגד החינוך הדתי. מוסדות החינוך הדתיים סגרו את הילדים ב"חדר", וניתקו אותם בכוונת מכוון מהעולם החיצון, על מנת שתשומת ליבם לא תופרע בעת שינון כתבי הקודש.

בנוסף, היציאה אל הטבע התאימה להנחלת הגישה המדעית: התבוננות וחקר העולם הממשי; ונתפסה גם כמהלך המשרת את בריאות הגוף ושחרור הנפש. מאוחר יותר, נספחה לטיולים ההנחה שהם מעודדים הזדהות לאומית, באמצעות היכרות עם "הארץ", כלומר הטריטוריה של הלאום. חלוצי החינוך העברי, חילוניים ומחדשים, ייסדו בתי ספר לאומיים עבריים ברוח זאת, במושבות ובשכונות היהודיות. מהם ירשנו את מנהג הטיולים השנתיים, את הגינה החקלאית שבחצר בית הספר ואת שיעורי התעמלות והספורט במגרש שבחוץ. החברה הפלסטינית, שהייתה דתית יותר בתרבותה, שמרה על מוסדות חינוך דתיים שמרניים, כל עדה והחינוך הדתי שלה.

לאומיות פירושה לאהוב את החיים

על רקע זה בולטת דמותו של ח'ליל אל-סכאכיני, נוצרי בן ירושלים, שיצא בשנת 1906 ללימודים ולעבודה באנגליה ואחר כך בארה"ב, שם נחשף לתרבות המערבית. מבין מקורות הגותו הוא מזכיר את הפילוסוף פרידריך ניטשה, מי שכתב: "החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל".

בעניין זה כתב סכאכיני: "אינני נוצרי ולא בודהיסטי, לא מוסלמי ולא יהודי. כשם שאינני ערבי ולא אנגלי, לא צרפתי, לא גרמני ולא תורכי. אני רק אחד מבני הגזע האנושי, וסיסמתי היא כמאמר המשורר: 'אם מעפר מוצאי, הן כולן ארצותיי, וכל האנשים בהן קרובי'. אם לאומיות פירושה לאהוב את החיים – אני לאומי; אבל אם פירושה להעדיף דת על פני זולתה, שפה על פני זולתה, עיר על פני עיר ואינטרס על פני אינטרס – אינני לאומי, וזהו זה".

בית הספר "אל דוסתוריה". במונחים של היום, אולי היה נקרא המוסד: בית הספר הדמוקרטי. (ויקימדיה)

בית הספר "אל דוסתוריה". במונחים של היום, אולי היה נקרא המוסד: בית הספר הדמוקרטי. (ויקימדיה)

בשנת 1909, כשהיה בן 31, ייסד סכאכיני בירושלים את בית הספר "אל דוסתוריה", ובעברית: בית הספר החוקתי. השם מתייחס למהפכת החוקה משנת 1908 באימפריה העות'מאנית, אשר העניקה ייצוג פרלמנטרי לנתיני האימפריה, כתוצאה ממרד התורכים הצעירים. במונחים של היום, אולי היה נקרא המוסד: בית הספר הדמוקרטי.

"העיקרון שעליו עומד בית הספר", כתב סכאכיני ביומנו, "הוא: לכבד את התלמיד ולא להשפילו; לעודד את רוחו ולא לדכאה; לפתח את רגשותיו ונטיותיו ולעצבם ולא להילחם בהם או להזניחם; לשלחו לחופשי ולא להגבילו. ולכן אחד הכללים החשובים של בית הספר הוא: אין עונשים, אין פרסים ואין ציונים".

עוד התאפיין בית הספר בכך שלראשונה למדו בו "בני אמונות שונות, על ספסל אחד, בלי שים לב לאמונתם". מטרת הלימוד הייתה: "להרחיב את כוח התפישה ולחזק את המוח, ולא למלא את הראש בידיעותיהם של הראשונים והאחרונים". כלומר, התלמיד כלומד עצמאי ואקטיבי, ולא ככזה הנדרש לזכור על פה דברים שלמדו אחרים לפניו. בבית הספר הונהגו שיעורי ספורט, התלמידים מכיתות ה'-ו' כתבו וערכו עיתון, ולמדו גם "מוזיקה ופזמונים".

לפני למעלה ממאה שנה, הקים ח'ליל אל-סכאכיני, לאומן והומניסט, פטריוט ופציפיסט, את ביה"ס אל דוסתוריה בירושלים ופרץ דרך. הכירו את המחנך הפלסטיני שאתגר את החינוך הדתי והלאומי בדרישה לכבד את התלמיד: "לשלחו לחופשי ולא להגבילו"

הציונות בונה את לאומיותה על חורבות זולתה

עמדותיו של סכאכיני הביאו אותו למסלול התנגשות עם כל גורמי השלטון והכוח בסביבתו. תחילה, עם הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, כיוון שדרש עצמאות לבני העדה המקומיים, תחת שלטון הכמרים היוונים, שפיקחו על חיי הקהילה. ביומניו הוא מבקר גם את תרבותם השמרנית של המוסלמים. את הדתות כולן לא אהד במיוחד: "כאשר אומה מפגרת בתפישתה הדתית, היא מפריזה בהסתמכות על אלוהים ומצפה שכל דבר יתקיים בידיה באמצעות נס מן השמים […] קל לו לאדם, בתקופת נחשלותו, לקרוא את ספר הברית החדשה, או לצטט פסוקים מן הקוראן, מספר תהילים או מן התורה, מאשר לעצור מבעד עצמו מלשקר ומלהזיק לבני אדם אחרים".

בנוסף התנגש עם השלטון העות'מאני, אשר דיכא את הלאומיות הערבית. כך למשל, שפת הלימוד בבתי הספר הייתה תורכית, בעוד סכאכיני דרש הוראה בערבית. הוא כתב: "האמצעי החשוב ביותר לעורר רגש לאומי הוא טקסטים ללימוד השפה: למורה הלאומי לא יחסרו טקסטים ללימוד השפה הערבית, אשר עשויים לעורר בנפש התלמידים התלהבות ואשר יעוררום לחיים". גם בזה ניתן למצוא הקבלה למחנכים העבריים, שדרשו הוראה בעברית ככוח מניע של הלאומיות הציונית.

ולבסוף, הוא התנגד לציונות, שכן כבר בשנת 1914 זיהה את מסלול ההתנגשות בין הפלסטינים לציונים. "אם אני שונא את הציונות, אינני עושה זאת מפני שאני מתנגד שהאומה היהודית תחיה ותתנער מתהום האומללות וממצולות החולשה, אלא מפני שאני שונא את העיקרון שעליו עומדת התנועה הציונית: היא מנסה לבנות את לאומיותה על חורבות זולתה. שהרי בכיבושה את פלסטין היא כאילו כובשת את לב האומה הערבית".

בדברים אלה הוא עונה כהד למחנך העברי, יצחק אפשטיין, אף הוא ממחדשי החינוך של אותה העת, שכתב בשנת 1905: "שאלת יחסנו אל הערביים נעלמה כליל מן הציונים" (ראו פוסט נפרד). דברי סכאכיני מאתגרים את המחשבה. רבים מהציונים מסרבים גם כיום להכיר בכיבוש כדבר קיים. מעטים נכונים להכיר בכיבוש במונחי 1967, ומעטים עוד יותר מסוגלים להתייחס לכיבוש במונחי 1948. והנה, סכאכיני זיהה כבר בראשית המאה הקודמת, את רכישת האדמות בידי היהודים כמעשה כיבוש, שבא על חשבון הלאום הפלסטיני. הוא כתב: "עצמאות זו ש[הציונים] משיגים אותה בכסף, ואשר מנצלים בעבורה את תרדמתן של אומות אחרות, את חולשתן ורפיונן, אינה אלא עצמאות חלשה הבנויה בחול. מה יעשו היהודים אם יתעורר הרגש הלאומי באומה הערבית?"

יעשו מלחמה, נוכל לענות לו ממרחק ההיסטוריה.

עיבוד לצילום של משפחת סכאכיני בפתח ביתה בקטמון ב-1947 (תמר הירדני, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

עיבוד לצילום של משפחת סכאכיני בפתח ביתה בקטמון ב-1947 (תמר הירדני, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

במהלך מלחמת העולם הראשונה, נאסר סכאכיני כיוון שנתן בביתו מקלט לאלתר לוין, איש עסקים יהודי שעסק בריגול לטובת האנגלים. בהיותו בכלא, חרד לעונש מוות שהיה עתיד להיגזר עליו, כתב צוואה לבנו, סרי: "אם חס וחלילה תפרוץ מלחמה, אל יתגורר סרי בארץ הנמצאת במצב מלחמה עם זולתה. ראשית, מפני שאני מקווה שהוא יימנה עם שוחרי השלום ושונאי המלחמה; שנית, מפני שארץ שהיא במצב מלחמה – עצביה מתוחים, בינתה אובדת ומחשבותיה רעות".

צדק גם בזה. אחרית הדבר טרגדיה. ביום שישי, 30 באפריל 1948, במהלך הקרב על השליטה בשכונת קטמון, נמלט סכאכיני עם משפחתו למצרים. "היה שלום ביתנו!" הוא כתב, "כספת של פיקדונות, מפגש רעים למשתה, אבן שואבת למבקרים ולמבלים ביום ובלילה. […] היי שלום ספרייתי! היי שלום בית החוכמה, היכל הפילוסופים, מכון המדע, בית ועד לספרות! כמה לילות שימורים קיימתי בך, קורא וכותב, הלילה דומם והאנשים ישנים".

ח'ליל אל-סכאכיני נפטר בשנת 1953 בקהיר. הוא לא זכה לחזור לבית המשפחה בקטמון. כיום, הבית ברחוב יורדי הסירה בירושלים משמש בחלקו כבית פרטי, וחלקו גן של ויצ"ו. בתו, האלה, קיבצה קטעים מיומניו בספר "כזה אני, רבותי!" אשר תורגם לעברית (כתר, 1990).

פעם היה כאן ביתו של ח'ליל אל-סכאכיני. בית המשפחה, כיום ברחוב יורדי הסירה בשכונת קטמון בירושלים, משמש בחלקו כבית פרטי, וחלקו גן של ויצ"ו. (צילום: אבי דרור, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

פעם היה כאן ביתו של ח'ליל אל-סכאכיני. בית המשפחה, כיום ברחוב יורדי הסירה בשכונת קטמון בירושלים, משמש בחלקו כבית פרטי, וחלקו גן של ויצ"ו. (צילום: אבי דרור, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf