חודש למותו: סלמאן נאטור, השיח' מחורץ הפנים
איך כותבים על תבוסה? איך כותבים את הטראומה? איך כותבים את הזיכרון? במלאת חודש למותו של הסופר סלמאן נאטור, חוזר המשורר אלמוג בהר אל ספרו האחרון של נאטור שראה אור בעברית ומוצא בדמותו של גיבור הספר קווים לדמותו של הסופר עצמו
כותב אורח: אלמוג בהר
הסופר נפטר אך מילותיו נשארתו עמנו. במלאת חודש לידיעה העצובה על פטירתו של סלמאן נאטור, טוב להיזכר בספרו המרגש והמופלא "הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים" (תרגם מערבית: יהודה שנהב-שרהבני, הוצאת רסלינג).
סלמאן נאטור היה במידה מסויימת אותו שיח' מחורץ פנים הזוכר כל פינה מן הארץ ומבקש להוריש את הסיפורים לצאצאיו, והספר הזה שהורכב מפרוזה תיעודית, קיבץ את הסיפורים של העדים השונים ל-48, שנאטור פרסם בתחילת שנות השמונים בכתב-העת אלג'דיד, דרך דמותו הבדויה של השיח' מחורץ הפנים.
בספר מצויה האפיזודה המצחיקה-עצובה האופיינית כל כך לנאטור: הוא מספר על חקירה שעבר בשב"כ, שבה החוקר הצביע על קלסר עבה שניצב לידו והסביר לנאטור שכל מה שהוא כתב בערבית כבר תורגם לעברית. נאטור לא נבהל מן הדברים אלא להפך, הוא ביקש בשמחה מחוקר השב"כ לפרסם את התרגומים, כך שסיפוריו המתורגמים יגיעו אל קהל הקוראים העברי, היהודי-ישראלי. החוקר סירב או פשוט שתק.
> פרידה מהסופר שהשב"כ תרגם לעברית
איך כותבים על תבוסה? סלמאן נאטור (CC BY-SA 3.0)
הזיכרון כאלטרנטיבה למציאות
איך כותבים על תבוסה? איך כותבים את הטראומה? איך כותבים את הזיכרון? וכיצד מעבירים את אלו מלשונו של המובס אל לשון המביס? והאם יהיה מי שיקרא את המילים המתורגמות?
סלמאן נאטור ניסה לענות בכתיבתו המורכבת על כל השאלות הללו, מתוך התמודדות עיקשת עם הזיכרון והשכחה, עם הגעגועים וההווה, ועם מקומו של הסופר מול מקומם של הכותבים בעיתונים, ושל כותבי ההיסטוריה באקדמיה ובמשרדי החינוך, ומול מקומם של אנשי הפוליטיקה והצבא.
"לשם מה צריכים אנשים לשמור על מפתחות לדלתות אשר נעקרו מציריהן?" (13) שואל נאטור את השאלה הרטורית על משמעותו של הזיכרון. נאטור גם היה מודע לסכנותיה הרגשיות והחוקיות של הכתיבה בעידן המודרני שבו מטרת זכויות היוצרים היא שאפשר יהיה להעמיד את היוצר לדין על דבריו: "כהרגלו פלט השיח' אנחה… כשהסתכל בנו עיניו בערו. עצרנו לרגע את הכתיבה מחשש שניסחף יחד איתו בזעמו. עוד נמצא את עצמנו בכלא אלג'למה באשמת לשון הרע. כאשר הוא נרגע ושכך זעמו, חזרנו לרשום כל מילה ומילה" (165).
המספר בספר, השיח' מחורץ הפנים, מקבל את תפקיד הייצוג של פלסטין כיוון שהוא גם אדם רגיל וגם ביוחד בעת ובעונה אחת: "לא תהיה זו מליצה אם נאמר שפניו של אבו מחמד הפכו למפה של תולדות פלסטין. הרי השיח' אבו מחמוד כמוהו כשאר בני פלסטין" (45); והשיח' בדבריו הוא המאריך את חיי העבר, בטרם יתפוגג: "בלשונו של השיח', כמו בספרי ההיסטוריה ויומני הזיכרונות, נותרו עשרות הכפרים ממתינים לשיבת הבנים" (55).
הזיכרון הוא אלטרנטיבה למציאות: "כאשר איננו מסתדרים עם ההווה ועם הגיאוגרפיה החדשה, אנו שבים אל הזיכרונות. הסתערתי על ממלכת הזיכרון של השיח' מחורץ-הפנים כדי ללמוד מה קרה באותה שנה אומללה" (46), כיוון ש"הכפרים נמחקו ממפת המולדת ואינם שוכנים עוד אלא בזכרונות של השיח'" (86).
הארץ עצמה עצובה ומתאבלת: "מה עצובה ארצנו, בני! היא לא זכתה ליום אחד של אושר וגם אנחנו לא" (94), וחייה וחיי השיח' שלובים: "תולדות חייו של השיח' מחורץ-הפנים שעל אודותיו אנו מדברים קשורים קשר בל יינתק בהיסטוריה של המאה הזאת. אולם בעוד השנים נעו בבטחה קדימה, חייו של השיח' נעו לאחור באיטיות, בעצב, בכאב ובאנחות" (104).
אחרי 48 השתנו שמות רחובות חיפא, והשמות החדשים, י"ל פרץ, מנדלי מוכר ספרים, היו "שמות ומילים שלא היו שגורים בשפתו של השיח'" (104). השינוי הזה יצר נתק בין ההווה לעבר, וכמעט שהוא מונע את עצם סיפור הסיפור: "חיפא לא נמחקה ממפת המולדת. אולם היא השתנתה. יש את חיפה החדשה ואת חיפא העתיקה. אחת שאנו מכירים ואחת שקיימת רק בזיכרון… כל המקומות הללו נעלמו. בדיוק כפי שנעלמו וירדו לטמיון כל אותן שנים ארוכות. איננו זוכרים עוד הרבה מהן. הדברים מתפוררים ונעלמים מן הזיכרון והימים שעוברים מעלים עליהם חלודה… איך אפשר לספר את תולדותיה של העיר חיפא? אנו זוכרים ממנה רק קומץ?" (112).
> האיש שהאמין שלסופר אסור לוותר על המוסר. פרידה מסלמאן נאטור
הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים. ספרו האחרון של סלמאן נאטור שראה אור בעברית
תרשום יא עמי, תרשום
סיפוריו של השיח' מחורץ הפנים אינם מרפאים, אלא להפך, הם מותירים את הפצע פתוח מתוך הבנה שסגירת הפצע תביא לאובדן גמור של הזיכרון: "באמתחתו של השיח' יש אמרות וסיפורים אשר פותחים את הפצעים ולא מאפשרים להם להגליד" (124). וזאת מול הדור החדש, דור הילדים, אשר כלל לא רוצה לשמוע על הטראומה של הוריו: "כשאנו מספרים היום את מה שעשו לנו, ילדיהם אוטמים אוזניים וממאנים לשמוע" (127).
השיח' מחורץ הפנים תובע את זכות הסיפור בשל גילו, ובשל זיכרונותיו הרבים: "הוא ידע הכל ולא שכח דבר… החריצים אשר נמתחו לאורך ולרוחב פניו הסגירו את תולדות ההרס והחורבן" (144); "יא עמי, תן לי לסיים את הסיפור. אני איש זקן בשנות השמונים לחייו ולא עומד לי הכוח להישאר ער אל תוך הלילה או להאריך בדיבור. יש לי עוד הרבה מה לספר. אני רוצה שהצעירים ירשמו הכול. ימים באים וימים הולכים. אנחנו נמות ואיתנו ימותו הזיכרונות. בכפר היו זקנים מבוגרים מאיתנו. תשמעו מה קרה להם" (153).
הזיכרון שאין ממסד שיתמוך בו, לא מערכת חינוך, לא מדינה, הוא מושא לפחדיו ותוגותיו של היחיד המספר, אבל השיח' יודע שגם אם בקרב הפלסטינים שנותרו במדינת ישראל ולמדו בבתי-הספר שלה אין מי שיזהה את סיפוריו, הרי שאצל הפליטים הם יעוררו זיכרון: "רוב האנשים לא שמעו על השמות הללו. בוודאי לא למדו עליהם בבית הספר. אבל במחנה הפליטים ג'נין יושבים אנשים רבים אשר יוכלו לספר לכם הכול לפרטי פרטים" (157); "תרשום יא עמי. תרשום, האנשים מעבר לגבול מכירים היטב את המקומות הללו. כל צעד ושעל… כל אבן ואבן. הבטחנו להם שלא נשכח את השכונות של המולדת. שנתעד הכול עבור החיים ועבור הדורות הבאים" (189).
לנכדיו הוא מספר על העבר: "הוא הושיב את נכדיו הקטנים מסביב לאח הבוערת כדי לספר להם על אותם ימים רחוקים" (166), וגם לילדיו הוא מבקש להוריש את הסיפור במקום את הבית: "הוא אהב לדבר על ימים עברו. כאשר הרגיש שהסוף קרב, קרא לילדיו והתחיל לספר להם את הסיפור מתחילתו".
לצד זאת הוא גם כותב חלק מסיפוריו: "הוא החזיק בידו יומן קטן… אם היומן הזה ילך, יסתלקו גם חיי… כל קורותיי מתועדים בו. אני אומר לעצמי: אני אמות, אבל ההיסטוריה תישאר כתובה. אולי יש אנשים שרוצים למחוק את ההיסטוריה. אבל הכול רשום ביומן" (172). מלבד תפקידו כעד בעל-פה, השיח' מחורץ הפנים בוחר גם בכתיבה, ומאמין בכתיבה ובכוחה להנצחי, אף לאחר המוות והאסון.
זכרו, מורשתו
אבל מותו של השיח' מעורר פחד של אובדן אצל מאזיניו: "עם מותו ייעלמו נופי המולדת. ומה אם היומן ייפול למים וייסחף עם הגלים? ההיסטוריה תלך לאיבוד" (173); "צער העקירה, כאב הגלות… כיצד ייראו פניו של שיח' אשר הספיק לדרוך על כל אדמה ערבית? איש שידע בחייו גלויות רבות?… ארור הזמן" (198). השיח' מוריש לתלמידיו את תפקיד הורשת הזיכרון: "למן ההתחלה ידענו שהשיח' שלנו לא יחיה לנצח… הוא הלך בעקבות הזיכרון ואנחנו בעקבותיו. הוא רצה שנמסור ונעביר אותו הלאה, לדורות הבאים. כדי שלא נסבול אנחנו כפי שסבל הוא במשך כל אותן שנים ארוכות" (229), והם חשים מול לכתו: "אתה מסתלק אבל המולדת לא תסתלק מתוכנו… עוד נשוב. לא משנה כמה זמן זה ייקח, אנו עוד נשוב. לא שכחנו" (230).
כאשר השיח' מחורץ הפנים נשאל מה הוא ישאיר, הוא עונה בתחילה "לא כלום", ואחר כך מוסיף מתוך אמונה בכוחה של הספרות להחיות את מה שנחרב, לעורר את הזיכרון: "אולי את סיפורו של כפר. כדי שישאר חי בלבבות. כפר שוקק חיים… כך הוא לא ייעלם מן הזיכרון".
סלמאן נאטור נפטר בכפר דאליית אלכרמל, כפרו שבו הוא נולד בשנת 1949. הוא העניק לנו ספרים רבים בערבית, ספר אחד שכתב בעברית על שיחותיו בבית-שאן עם תושביה היהודים, "הולכים על הרוח", ובשנים האחרונות כמה וכמה ספרים מופלאים שלו תורגמו על-ידי יהודה שנהב-שהרבני: "ששים שנה/ מסע מדברי" (רסלינג 2014), "היא, אני והסתיו" (הקיבוץ המאוחד 2012), "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" (רסלינג 2015). לאורך שנים ערך נאטור את "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד", ותרגם רבות בין העברית לערבית. כל מי שפגש אותו יזכור את ההומור השופע שלו, את סיפוריו הנהדרים ואת כוח החיות שלו, ואת ראייתו הנוקבת את המציאות העברית-ערבית והיהודית-פלסטינית.
אלמוג בהר הוא סופר, משורר וחוקר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
