פרידה מהסופר שהשב"כ תרגם לעברית

סלמאן נאטור רצה שיתרגמו אותו לעברית. לא לעברית של מודיעין צבאי, אלא לעברית שאנשים מדברים בה. הוא רצה גם לדבר עם יהודים בערבית. והוא רצה שבהלוויה שלו נצחק ולא נבכה. שלום לך, אלאוסתאז

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

בתחילת שבוע שעבר נודע לי על מצבו הרפואי של הסופר הפלסטיני סלמאן נאטור. עמוק בלבי האמנתי שזה רק אשפוז חולף, ולא האמנתי לרגע כשחברו הטוב, יהודה שנהב, אמר לי: "סלמאן גוסס". אבל ההודעה הארורה הגיעה תוך שעה. "נפטר".

מה נפטר? פשוט ככה? אולי יש עוד סיכוי שהרופאים טועים, משהו? היו לו עוד הרבה תכניות לשנה הבאה. הוא אמור בקרוב להשיק את התרגום של ספרו "מסע על מסע" לעברית, תרגום עליו עבד בחודשים האחרונים עם יוני מנדל.

אבל הזמן עבר וזה רק נהיה יותר אמיתי: יש הלוויה, יש מועד ומקום. תוך כדי שאני מנגבת את ים הדמעות, כתבתי לחגי מטר ויעל מרום, עורכים בשיחה מקומית. שאלתי אם מישהו יכתוב על זה, כי פחדתי שהתקשורת לא תיתן לאיש החשוב הזה את מלוא הכבוד שמגיע לו, בעיקר התקשורת העברית. הם כתבו לי שכבר עובדים על טקסט, ושאלו אם ארצה לכתוב עוד אחד. החלטתי להמשיך לבכות בינתיים ולכתוב בהמשך.

וכך, המומה, מצאתי את עצמי נוסעת ללוויה. עוד ועוד חברים עם פנים המומות באים לנחם את המשפחה ולהיפרד. שחקנים שהכיר מתקופת פעילותו בתיאטרון כשחקן ומחזאי, אקדמאיים, פוליטיקאים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים, חילוניים, קומוניסטיים, שמרנים, דתיים, מבוגרים, צעירים ומי לא היה שם. ונשים פמיניסטיות, מזועזעות מההפרדה המגדרית, מנסות להתגנב לרחבה של הגברים, שבה עלו בזה אחר זה נואמים גברים בלבד. כולנו מנסות בכוח לכבד את המעמד ולהתגמש הפעם, כי זה לא הזמן ולא המקום, אבל בליבנו יודעות שסלמאן מתהפך בארונו איתנו.

> סלמאן נאטור: האיש שהאמין שלסופר אסור לוותר על המוסר

סלמאן נאטור (נאיף נאטור, CC BY-SA 3.0)

סלמאן נאטור (נאיף נאטור, CC BY-SA 3.0)

הנשים נפרדות ממנו בשירה, סגנון לוויה שלא הכרתי, אבל לשמחתי חברתי הטובה ביותר היא דרוזית, כך שהיא הכינה אותי מראש לאופי הטקס. בין המון הנשים אני פוגשת את נדא, האישה היפהפייה שהייתה מלווה אותו לכל כנס או אירוע ספרותי שבו נאם. מחפשת את עיניה, ולא יודעת מה להגיד לה. רק בוכה, כי זה המקום היחיד שבו בני אדם מישירים מבט ודומעים יחד.

דיירי קבע, דיירים זמניים

בין הנואמים אני שומעת את חברו הטוב ומורי, יהודה שנהב, אומר בערבית עם מבטא ספק עיראקי ספק פלסטיני "יא אח'י…". נזכרת בכל פעם ששמעתי את יהודה קורא לסלמאן במסדרונות האוניברסיטה "יא אח'י שנו תסאווי?" ("אחי, מה אתה עושה?"). יהודה סופד ואומר בערבית: בזכותך חזרתי לדבר בערבית.

בראשי קראתי להם תמיד "צמד חמד", כי בשנים האחרונות היה קשה להגיע לאירוע או לכנס על ספרות ותרגום מערבית שלא כיכבו בו שניהם שם, משלימים האחד את סיפורו של השני: האחד פלסטיני שנולד שנה אחרי הנכבה, והשני יהודי ערבי שנולד שנתיים אחרי "מבצע עזרא ונחמיה", שבו הגיעו יהודי עיראק לישראל.

השניים עבדו יחד על תרגום ספריו של נאטור לעברית, ופרסמו את "היא, אני והסתיו", "ששים שנה/ מסע מדברי", ואת "הזיכרון שוחח איתי והסתלק". לאחרונה עבדו על הקמת הוצאה לאור לתרגום ספרות ערבית לעברית – תרגום ספרותי, לא מודיעיני, כפי שאלאוסתאז ("המורה") נהג להסביר תמיד. סלמאן היה מתבדח תמיד על הלילה שבו אנשי שב"כ לקחו אותו מביתו, כדי לספר לו אי שם במרתפים שלהם שהם יודעים על הכתיבה הפוליטית שלו, כי הם תרגמו את הכל. והוא, האיש שתמיד ידע איך להצחיק ולעקוץ, ענה: "איזה יופי, תמיד רציתי להיות מתורגם לעברית".

אני לא יודעת למה הוא כל כך רצה להיות מתורגם לעברית. אולי הוא קיווה להשפיע בכל זאת על דעת הקהל. אולי קיווה שתדעו שהוא מבחין בין "דיירי קבע" לבין "דיירים זמניים", כפי שכינה זאת, שאלה האחרונים מגיעים לתקופה זמנית, ולא מעוניינים להשקיע במקום אליו הגיעו, ולא לומדים את שפתו, לעומת דיירי הקבע שרוצים להיות חלק מהאזור ולהשתלב בו, ללמוד את שפתו וללמוד לחיות עם הנוף שלו ולא להפוך אותו לאי מערבי תלוש מהסביבה.

משאלתו האחרונה

ביום אחרי הלוויה ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. כתבתי ליעל העורכת שהכאב לא חלף גם ביום שאחרי. מסתבר שגם שבוע אחרי זה לא. ואז פתאום המתקבל מייל, שמעדכן שהטקסט שהוא שלח לתרגום – "מת ללא אזהרה" – תורגם ופורסם בערבית ובעברית באתר העוקץ.

אזרתי אומץ ופתחתי את הקישור, אחרי שלא הצלחתי לפתוח את הקובץ ששכב אצלי על המחשב כבר חודש בתור תיקייה של פרויקט תרגום רחב יותר של ספרות פלסטינית. מהר מאוד הדמעות נמהלו בצחוק תוך כדי הקריאה. סלמאן מתאר הלוויה דמיונית שלא משאירה מקום לדמיון. "בדיוק ככה רצה להיפרד מאתנו", חשבתי לעצמי וצחקתי, כי זה מה שהוא מבקש, שנצחק, אבל מרשה לנו גם לבגוד ולבכות קצת.

אז סליחה שאני שוב בוגדת כשאני קוראת את הטקסט שלך, שכולו אלגוריה על עצמך, אוסתאז סלמאן, אבל אל תדאג – צחקתי גם מכל הבדיחות, ובעצם אני נפרדת ממך כמו שביקשת:

גופתו נעטפה על גבי מזרון שהגביהו כחצי מטר מעל לרצפה. התכריכים השחורים, המשייים, לא הותירו אבר מאברי גופו חשוף, להוציא את פניו ואת גב כפות ידיו.

באולם הגדול נפרשו שטיחים פרסיים ועליהם הונחו מזרונים ושמיכות צמר. האולם היה מלא מפה לפה בנשים שישבו סביב כריסטין וקרובות הנפטר, כשהן משננות את קינות הפרידה והאובדן, אשר לשמען תתלחלח גם האבן, ולמרות שכריסטין הודיעה להם על צוואת אבו עמאר, שלא יבכה עליו איש, היו דמעותיהן שוטפות.

'מה את רוצה, כריסטין, שנשיר ונרקוד כמו ביום חתונתו?' אמרה אישה שישבה בפינה הדרומית.

וחברתה אמרה, 'אני מתארת לעצמי את אבו עמאר פוקח את העיניים וקם ומספר בדיחה כדי שנתגלגל מצחוק, ואחר כך חוזר ועוצם את העיניים וממשיך לָמוּת'.

سجي جثمانه على فرشة ترتفع نصف متر عن سطح الأرض.

لم تترك الأكفان السوداء الحريرية عضواً مكشوفاً من أعضاء جسده إلاّ وجهه وظاهر يديه.

قاعة كبيرة، فرشت بالسجاد العجمي وعليها فراش وأغطية من الصوف. غصت القاعة بالنساء اللواتي جلسن حول كريستين وقريبات الفقيد وهن يرددن اناشيد الفراق والغياب التي يندى لسماعها الحجر وقد انهمرت دموعهن رغماً عن كريستين التي أبلغتهن وصية أبي عمار بألا يبكي عليه أحد.

“هل تريدنا كريستين أن نغنّي ونرقص كما في يوم عرسه؟”

قالت امرأة جلست في الزاوية القبلية، وقالت أخرى:

“أتخايل أبا عمار يفتح عينيه وينهض فيحكي نكتة ويتركنا نفرط من الضحك وبعدها يغمض عينيه ويكمل موته”.

[תרגמה מערבית לעברית: רחל חלבה]

מייסלון דלאשה היא סוציולוגית החוקרת את השלכות הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים או סגרגטיביים בישראל על הבוגרים הערבים-פלסטינים שלמדו בהם, בדגש על חשיבות השפה הערבית והעברית בהבניית הזהויות בתקופת הלימודים, כמו גם את ההשלכות של לימודיהם אלו בכל הנוגע להשגת השכלה גבוהה ותעסוקה. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

> זקוף גו פסע והלך לעולמו: פרידה מהמשורר סמיח אלקאסם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf