שלא יעבדו עליכם: העובדות על כל הספינים של חברות הגז

הגז לא יישאר באדמה כי הוא כבר זורם. תשובה לא באמת הסתכן כל כך. מי שמעכב את פיתוח מאגר לוויתן הן החברות עצמן. הסיפור האמיתי מאחורי שוד הגז הגדול

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אורי בן-דב

במסגרת המאבק על עתיד מונופול הגז אנחנו שומעים לא פעם מחברות הגז וממי שמדבררים אותם בתקשורת ובכנסת שורה של טיעונים שמסבירים למה חייבים לתת חברות כל מה שהן רוצות, ולא להגדיל את הרווחים שלנו – הציבור – מהגז שלנו.

הנה כמה מהטיעונים הבולטים האלה, מול מצב העניינים האמיתי בשטח. (אפשר למצוא קצת רקע בסיסי על כל סיפור הגז וגלגוליו כאן).

הטיעון: הם השקיעו וסיכנו מיליארדים וראויים לתמורה על הסיכון

המציאות: הסיכון הגבוה בחיפושי גז הוא בשלב הראשוני והפחות יקר. את הסיכון הזה לקחה על עצמה חברת "בריטיש גז", שיחד עם הגיאולוג יוסי לנגוצקי היו הראשונים לחפש גז בים העמוק. עלות הסקרים שבצעה הייתה 17 מליון דולר. כששותפות הגז הנוכחית נכנסה לתמונה, היא נכנסה בחינם, ובסיכוי גבוה מאוד (יחסית) לתגלית – של 30 אחוז.

שותפות הגז של נובל אנרג'י ודלק השקיעה בחיפושים עוד 300 מיליון דולר. השקעה זו כבר הוחזרה במלואה תוך פחות משלוש שנים. כל השקעה בהפקה אחרי הגילוי היתה נטולת סיכון ואין סיבה לרווחים עודפים על "הסיכון שלקחו".

אגב, שווה לציין שרוב השקעות בחיפושים מומנו בעזרת החיסכון הפנסיוני שלנו, שקיבל מניות נחותות יותר מאלו ששמרו החברות לעצמן. בשורה התחתונה: תשובה לא מממש סיכן כסף מכיסו.

הטיעון: הגז יישאר קבור באדמה כמו בארגנטינה

המציאות: הגז ממאגר תמר זורם כבר שנתיים לחברת חשמל ולחברות נוספות (עם רווחיות "יוצאת דופן", לפי דיווחי הבורסה של "נובל אנרג'י" עצמה). מאגר זה יספיק לצרכיה של ישראל לעוד 10-20 שנה.

מאגרי הגז של ישראל הם רווחיים, ואף אחד לא ישאיר אותם קבורים באדמה, כל עוד יישאר למפעילים רווח מספיק. הוא לא חייב להיות חזירי כדי לעודד אותם להפיק את הגז. התשואה הנוכחית במאגר תמר היא קיצונית ביחס לעולם (23 אחוז מול ממוצע עולמי ש כ-10 אחוז), ורק אם המחירים ירדו אפשר יהיה להקל על התעשייה הישראלית ועל יוקר המחייה.

אשר לארגנטינה, מדובר למעשה בדוגמא שמוכיחה את הטענה ההפוכה לגמרי לזו של נתניהו והחברות, כמו שכתב פה ג'ון בראון. בארגנטינה הגז זרם כל עוד המדינה שלטה בחברות הגז. אחרי ההפרטה חברות הגז עשו הון עצום על חשבון האזרחים. כשהממשלה ניסתה להאבק בזה – חברות הגז הפרטיות סגרו את הברז. המסקנה היא, אם כן, לא לתת לחברות הגז את כל הגז שלך בלי פיקוח.

> מורה נבוכים: מה הסיפור של שוד הגז הגדול?

אסדת קידוח גז בברזיל (Divulgação Petrobras  ABr - Agência Brasil CC BY 3.0 BR)

אסדת קידוח גז בברזיל (Divulgação Petrobras ABr – Agência Brasil CC BY 3.0 BR)

הטיעון: צריך לפתח את מאגר "לוויתן" מהר

המציאות: במאגר תמר יש גז לפחות לעוד 10 שנים. חשוב לפתח צינור נוסף מתמר ולשחרר את המשק מצוואר הבקבוק, ואז את לוויתן לפתח במחשבה ובמתינות.

אגב, באופן אבסורדי לאורך השנים האחרונות דווקא החברות הן אלה שלוחצות לא לפתח את לוויתן, ובהסכמת הממשלה הן "משאירות את הגז באדמה". הסיבה היא שמחירי האנרגיה העולמיים נמוכים מאוד כרגע, ונובל אנרג'י מעדיפה לחכות ולא להפיק עכשיו. בו זמנית חברות הגז מנסות להשתמש בצורך של המשק בגז כדרך לחוץ על המדינה לתת להן עוד כסף על חשבון הציבור.

הטיעון: לא צריך פיקוח על המחירים כי תהיה תחרות

המציאות: אין ולא תהיה תחרות במשק הגז. ככה זה בעולם כולו. למעט מקרים בודדים ויוצאי דופן, שווקי גז הם מונופוליסטיים מטבעם. החוזים הם ארוכי טווח, התשתיות עולות הון עתק ואופי השינוע לא מאפשר תחרות. כך זה גם בישראל: שני המאגרים העיקריים נשלטים ברובם על ידי אותן שתי חברות (דלק ונובל אנרג'י) אבל הם בכלל לא משווקים במקביל. שני מאגרים קטנים נוספים לא יכולים בכלל להתחרות בגדולים. במקביל, בצד הלקוחות, יש לקוח אחד גדול שהוא חברת החשמל, שהביקוש שלה מעצב את המחיר גם הוא. לכן לא תהיה פה תחרות.

הטיעון: מחירי הגז בישראל לא גבוהים מדי

מציאות: מחירי הגז (שמופק בתמר) עלו בערך ב-56 אחוז מאז 2009. הגז המצרי נמכר אז בפחות מ-3 דולר ליחידת אנרגיה. אחרי הפסקת הזרמת הגז ממצרים המחיר עלה ל-4.5 דולר, בתחילת 2015 הגיע בערך ל-5.35 דולר, וכעת הועלה שוב ל-5.75 דולר ליחידת אנרגיה. דוחות בינלאומיים קובעים שהמחיר בישראל הוא מהגבוהים בעולם למדינה שמפיקה גז בעצמה.

הטיעון: אם תקשו עלינו, אף חברה אחרת לא תבוא לחפש פה גז

המציאות: לדלק ונובל אנרג'י יש רישיונות חיפוש ל-90 אחוז משטחי הים, כך שממילא אף חברה אחרת לא יכולה להתקרב. לפי יוסי לנגוצקי (שהיה ממחפשי הגז המקוריים), יש סיכויים קלושים למצוא עוד מאגרים משמעותיים. במקרה הטוב יימצאו עוד כמה מאגרים קטנים שלא יוכלו ליצור תחרות משמעותית.

הטיעון: על כל דולר שישלמו למונופול אזרחי ישראל יקבלו 56 סנט, והמונופול ייקח 44 סנט. האזרחים מרווחים

המציאות: המיסוי הזה נכון רק ברמת המיסוי הגבוהה ביותר שקבעה ועדת ששינסקי, לא בכל מצב. כרגע, למשל, המונופול בכלל לא משלם מס על רווחי היתר שלו, עד שיחזיר 240 אחוז (!) מהשקעתו, ולכן המס שהוא משלם יותר קרוב ל-30 אחוז.

גם כשהמיסוי לפי מתווה ששינסקי יכנס לתוקף, אז אם מדובר בגז שנמכר לארץ, הרי שהדולר הזה מגיע מראש מכיסנו. במלים אחרות, אנחנו ניתן למונופול (דרך חברת חשמל) דולר מכיסנו והוא יחזיר, לממשלה 56 סנט. בחישוב אחרון: אנחנו מפסידים.

ודבר אחרון, והחמור ביותר: במקרה של ייצוא גז, המס ישולם לא לפי מחיר המכירה בחו"ל, אלא לפי המכירה בארץ. כלומר: אם למשל ימכרו גז לחברה בריטית במצרים במחיר של 10 דולר ליחידת אנרגיה, בזמן שבארץ מוכרים אותו ב-5 דולר – אז המיסוי יהיה לפי המחיר שבו מוכרים בארץ. כלומר לא 56 סנט נקבל מכל דולר לייצוא, אלא הרבה פחות.

בקיצור, יש מספיק סיבות טובות לבוא להפגנה בשבת.

אורי בן-דב הוא קולנוען, מורה ליוגה, וממובילי מאבק הגז. הפוסט נכתב בעזרת "צוות ההסברה – מטה מאבק הגז"

> מלחמות האנרגיה: מחירי הנפט הצונחים מטלטלים את המזרח התיכון

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf