שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

המלחמה על עתידה של הספרות דורשת אומץ, הקרבה ולהפסיק לקרוא

מאת |

מבקר ספרות מבוגר כותב את טור הביקורת האחרון שלו בגיליון האחרון של הירחון, בעקבות ספר שהסעיר אותו אך אימת את חששו על גורלה של הספרות. בטור הוא מציע את הפתרון המושלם והיחיד להתמודד עם המתקפות על הספרות בעת הזו. סיפור קצר

שבעה ימים נזקקו לי, בהם שני בקרי ראשון חורפיים, על מנת לתעל את הבלבול שעטף אותי לכתיבת ביקורת זו. אמנם ביקורות, טבען שעולות בדעת המבקר מעת שקרא את העמוד הראשון ועד העמוד העשירי בלבד. אך בספרה של הסופרת הנ"ל, או שמא הכותבת הנ"ל, או שמא הרושמת ותו לא – או שמא אכן סופרת היא – נעשתה הביקורת הפכפכה וחמקמקה ככל שכבדו הדפים על בוהן השמאלית, האוחזת את חלק הספר הנקרא נגד שאר האצבעות עליהן נשענים הדפים העתידים להיקרא. הבוהן נעשתה אדמומית מעט, האחיזה נוקשה והראש מיוסר. תחילה דמה הספר לכוס ויסקי, ואז ליין מתקתק ומשכיח, ואז לערק איילים ומיד ליין אדום ויבש. שבוע שלם חלף מאז השלכתי את הספר לפח, כראוי לו, ושרעפי אינם מניחים לנפשי. הלכתי בדירתי חזור ושוב, מן המקרר אל המחשב ואל המיטה הגדולה הסתורה תדיר, ולא מצאתי לנפשי מנוח מצד שרעפיה, ומגורלה הנקמני של המחשבה.

> המסע לארה"ב: בין יאוש לתקווה

הספרייה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים (אילוסטרציה: אוליבר פיטוסי / פלאש90)

הספרייה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים (אילוסטרציה: אוליבר פיטוסי / פלאש90)

אך פרנסה היא פרנסה, והעורך המציק והמתרה דחק בי לסדר את הדברים בכל זאת. לפנים בישראל הייתה מלאכת הכתיבה קבע והעריכה עראי, אך סיבה הובלה בידי מסובב, והנה אני כותב את שבפירוש ביכרתי שלא, רק משום גסותו של העורך, שאינו שועה להבחנתי כמבקר ולי כשם דבר בסלונים מפורסמים, על כך שהנה לנו ספר שאינו ראוי לביקורת כלל ודינו להיקרא ולהישכח. מעולם לא אמרתי כך על ספר – מילים המאורגנות במשפטים התחומים בשורות ומסודרות בטורים רציפים, המוטלים על ניירות בין כריכה לכריכה. מעולם לא כפרתי בשילוש הקדוש של סופר-עורך-מבקר ומנערותי הידועה בסלונים הנ"ל לחמתי בעוז שלא להכניס לספירת הספרות הזכה הזו גם את הקורא. זו לי הפעם הראשונה. היחידה! שאני עושה כן. עורך זה הוא לא פחות מבהמה חזירית שאפו תחוב בישבנו, בור ועילג והמוני בתכלית ההמוניות. אין עולה בדעתי כיצד רק אמש קיימנו שיחה משכילה ורצופה במשך כשעה ומחציתה. בדעתי עולים הרעיונות שערם זה על גבי זה, שאמש בחסות המשקה נדמו לי נאים, ונראים בעיני עכשיו עקמומיים ונכלוליים וצבועים וילדותיים כפי הראוי לעורך שאינו מבין דבר ומעולם לא הבין איזשהו דבר, וכל ערכו בא לו משימוש אחרים – ומחיקוי עלוב וגמלוני. אך פרנסה היא פרנסה, והנה התיישבתי לכתוב כמצוותו.

**

חשוב להתייחס דווקא לפיסוק, על אף שאיני מהולכי רכיל המניחים דעתם בזוטות. סופרים כבר לא מאריכים, והמשפטים הקצרים מופיעים דווקא במקום בו נפשך יוצאת לעוד ועוד. "דבורה נסעה לבית סבתה בבית חלקיה", מספרת המספרת. רצוני שתיעצר נשמתי, שתתרומם רוחי, שייעתק הדיבור מפי – שב ריקם. דבורה היא דבורה, והיא כשהיא דבורה נוסעת אל ביתה של סבתה, המתגוררת במושב בית חלקיה. הפשטות היא אם כל חטאי הספרות החדישה, "הרעננה" בפי מוכרי ספרים. כמו רהיטי איקאה היא חודרת ללב ממקום לא צפוי, ולכן הרסני, נעדרת כבוד לעשרות אלפי המילים וצירופי המילים שבשפה. ואכן, כמו רהיטי איקאה אין לנו אלא להתאבל על העץ הנכרת על לא דבר, על נייר שהושחת וגזעים שנפלו, רק כדי להתאהב בקלות אצל הקוראים הטבעיים, שרוח הספרות לא ציננה אותם מעולם. ומדוע הם קוראים? משום שאנשים קוראים אף ספרי בישול, במין רעב-בולמוס תאוותני וסקרני לדעת עוד – רעב שלעולם לא יבוא על סיפוקו מספרים בינוניים – וגם אם כן היה בא, הרי שלא לשם כך נועדה הספרות, כפי שלא נועד הבישול לתת שלווה, אף אם הוא אכן מעניק אותה מפעם לפעם.

עירוב התחומים שמשתלט על הקורא בניגוד מוחלט לרצונו והשקפתו הוא הוא חוסר הנוחות החדש – וזהו ביזיון. הכותבת מחליפה את חוסר הנוחות הקל שתעורר בך אמנות ראויה, בחוסר נוחות בלתי מוסרי. אני לא רוצה להתפלפל: ספרות לא נועדה לשום דבר מלבד לה עצמה. אוסף הבדיחות של דרויאנוב, או מדריך טיולים לונלי פלאנט לרומא ולנאפולי הכרוכות יחד (שערורייה בעצמה) אינם ספרות. דומה שהסופרת בזה לאמיתה זו, אך הבוז שלה נשען דווקא על היכרותה עם הדיונים המלווים את הספרותיים שבינינו. אוהבי ספרות נקראים איפה לדגל: אם הצעד יעבור בדממה, הרי שבצדק ייזכר דורנו כמי שנטש את ספינת הספרות כדי להתפנק בנמנום נינוח בתוך סלסלת צמר לאוּרה של אח.

דברים אלה אמורים לגבי כמה בחירות מצידה של הסופרת: משפטים קצרים כאמור, פיסוק קליל, היעדר רפרנסים לסופרים גדולים יותר – על אף שניכר בגיבוריה זכרן של דמויות ספרותיות מוכרות, שפה פשוטה מחד אך נעדרת סלנג (ואם כן ריגוש) מאידך, דמויות אחידות שההבדל ביניהן מתרחש רק בקורותיהם – משל לא היינו אנו בני אדם נבדלים אלא בהתלבטויות המתגלגלות לפתחנו, ומן מחזור בעלילות הדמות המרכזית שכאילו תוכנן במרתפי חוג ספרות במכללה שהוקמה מתקציבי המשרד לפיתוח הנגב והגליל.

בטרם אסיים את ההערה הזו אדגיש שלוש נקודות חשובות אך משמעותיות:

1. איני משתמש במילה "חוצפה" שמשמעותה ערעור על ההיררכיה. חוצפה מבורכת אם לא היה שמץ חשש שהסופרת הנ"ל משתמשת בכך כדי לפרוץ חור בדופן ספינת הספרות, או שמא סירת הספרות, או שמא רפסודה – או שמא אכן ספינה – ולקרוא לקרב.

2. על אף שאין ההערות הללו נוגעות לפיסוק טהור, והן נוגעות אף במבנה העלילה ולעתים אף באפיון הדמויות ובשפת הספר, מבחינתי אינן אלא הערות על פיסוק. אני אתעקש על קטגוריה זו בכל הכוח שיש לי כבעל הטור הזה בירחון הזה שהיה משמעותי כשעוד היה ערך לדברים המודפסים (ועדיין נקרא בסלונים הנ"ל). מקריאת הספר ניכר כי את כל האלמנטים הללו עטתה הסופרת כדי לטשטש את הסיפור כשלעצמו. לא מעט קראתי בחיי מכדי שאפול בתרגיל נבזי שכזה. ולכן אני לא חש להפריד את הביקורת לפיסוק מהביקורת עצמה, על אף שאיני הולך בדרך כלל בדרכי המבקרים האנקדוטיים הבוחרים בזוטי דברים.

3. אודה אף כי אבוש: כתיבתה השובה של הסופרת מפתה להאמין כי ספרות גבוהה לפניך, וכי אתה עד להופעתה של קלסיקה, שזה שנים לא האירה את שמינו. נדרשים איפה שאר רוח, ידע רחב ואף אומץ כדי להאיר לתוך קרביו ולהתעלם מהברקים וסימני נבואת הכזב, ולחשוף את המזימה. זהו תפקידו של המבקר. כננס על גבי ענקים שלפני ואינם עוד אני נדרש לכך על אף עננת צחנה המלווה את עבודת הבורסקי. אם למדתי די כדי להסיר את המסווה מעליו, היה זה שכרי – על אף שמוכרח אני להודות, ולהתבייש בכך מיד, שמדי פעם הרהור כפירה חולף בי ומערער את גווי בצינה רעה.

**

עתיד הוא הספר, שהעותק אותו רכשתי מתגולל כעת עם שאר זבל שדחו דיירי שכונה זו מביתם – כראוי לו, להפוך למרכזי יותר ויותר בעולם הספרות. זהו הגיליון האחרון של הירחון הזה, ומשום שאף עורך אחר לא פנה אלי, קרוב לוודאי שאחדל מכתיבת הביקורות ואתעסק בעריכת כתבי עד כה. בעוד כמה שנים אמות, או אעשה טרחן לסביבתי עד שלא יחושו לדברי. בעת ההיא יהיה הספר בשיא כוחו, והסופרת – שאני מקווה ומתפלל שתחדל מלכתוב ספרים – תהיה הוגה נחשבת בסלונים חדשים ונוצצים. תלמידי תיכון ינתחו את היחסים בין הגיבורים, יבדקו את מוצאה וזהותה מול נופי העלילה ויקראו לכל התפרחת הזו "יצירה". רק מהעובדה הזו לבדה אני מתגרד בכל גופי. על אף שייחלתי למותו פעמים רבות, יחיה העורך העלוב של הירחון מספיק שנים בכדי לראות בכך, והלא זהו עונש כבד מהמיתה. הנה, קודמי המבקרים אינם פה כדי לסבול כמוני. הם שקטים עכשיו במאורות הקבורה תחת לוחות השיש, ושום פרח – רענן ככל שיהיה, לא אומר דבר על החרפה המתחוללת בשדות הקטל של הספרות. לעתים חש המבקר כמו סמוראי בודד מול טייסים וטנקים, מסרב לראות את שלפניו אך מונע משליחות קדמונית – ולעתים אינו אלא זקן ערירי הממתין למותו המאחר לבוא. זה אכן נגמר, אך לא מבלי מחאה.

הדימוי, אותו כלי פסול על משוררים צעירים שאינו מתקבל בברכה אף אצל סופרים, הוא הנשק שבידי המבקרים. תאמרו צביעות? תאמרו. אף שנתפס כגס רוח, הוא משמש אותנו כדי להכות בסופר התורן. מבקר טוב הרי הוא סופר גרוע, וסופר גרוע סופו שיהיה מבקר חד – מערכת יחסים שטובה ממנה יש רק בין הפוליטיקאים לעיתונאים, אך אין בכך פסול. אנחנו מוצאים עצמנו בתוך התפקידים כמו מהגרים בשיכון עולים, מחליפים דור בדור ושפה בשפה. רק אירועים יוצאי דופן, והספר הזה הוא בהחלט אינו אחד מהם, מסחררים את עולמנו עד כדי מחשבה מחדש. אני עייפתי כבר מלחשוב מחדש, וכל שנותר לי ולבני דורי הוא לחסום מחשבות שאינן נשענות על הערכים עליהם נלחמנו. מחשבה טבעית שאינה מהולה בגאונות, והספר הזה בוודאי אינו מהול בה ואפילו לא במעט, היא מחשבה מסרסת, כמו ברז הדולף רק משום עוני בעליו – ולא מחמת הגיונו הנעלה על היגיון שכנו, שברזיו אטומים והגונים כפי שברזים, וספרים, אמורים להיות.

> "המזרחים הפכו להיות בשר התותחים של חוק הגיוס"

חנות צומת ספרים בירושלים (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

חנות צומת ספרים בירושלים (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

הצלחתו העתידית של רומן זה מביאה אותנו כבר עכשיו, בטרם הצליח, להבנת המחיר שמשלמת הספרות על נוכחותו של הקורא. הספרות ברוחם של מבקריה היא ספירה נקייה המתנהלת ללא נגיעות שאינן ספרותיות: הסופר המתקיים בזכות עורכו, והמבקר העמל על המסגרת. המשולש סופר-עורך-מבקר מזין את עצמו, והקורא – אם ישנו – זכאי להביט מרחוק בלבד. כניסתם של קוראים לתוך המשולש הזה על אהבותיהם, חיבתם והילולת רבי המכר שהם מנהלים בחוצות היא לא פחות מאשר אסון.

חמישים שנה שאני קורא ומבקר, ומעולם לא פרסמתי ולו שיר אחד. ככל בני דורי חטאתי בכתיבה, אך לעומת רבים מהם לא חשתי לפרסם – אף שכתיבתי הגונה וראויה. מדוע לא פרסמתי? ובכן, החשש מהשפעתו של הקורא, עליו למדתי מקודמי, היה חזק יותר מהרצון לתהילה. כיצד יוכל קורא אלמוני, חסר היכרות עם מורשת הספרות ונעדר חוש טעם, הבנה ויכולת להבדיל, להיות גורם משמעותי כל כך על התפתחות הספרות? מי יכול לקחת על מצפונו את ההרס הטמון בכך?

מול המגמות השמות את חשקי הקורא כשיקול ספרותי, אנו מתבקשים לנקוט בצעד שכנגד, שאף אם יהיו שיראו בו דרסטי – הוא חובה וזכות במלחמה על עתידה של הספרות. בכל הענווה והצניעות שאני מגייס ובשם הגדולים שלפני אני קורא את חובבי הספרות לחדול מלקרוא. פשוט כך. אם ספר, שבז ליסודות הספרות תוך שהוא משתמש בטכניקות אותן יצרה, ושאינו ראוי למדף הספרים, מתעלה כל כך עד שאפילו אני – שקראתי ושניתי – אחוז רשמים אחר הקריאה בו, הרי שפעולת הקריאה בעת הזו היא האיום הגדול ביותר על הספרות עצמה, לאחר שבמשך שנים עמדה מנגד. אוהבי הספרות והחרדים לעתידה נקראים איפה לחדול ממלאכת הקריאה, חדשה כישנה, ולהתכנס בתחומי בידור אחרים עד אשר תעבור הרוח הרעה.

אין דבר קשה למבקר ספרות מאשר הקריאה לחדול מלקרוא, אך כפי שהטבתי לבאר – אין ברירה. בשם הפטריוטיות שלנו, נאמני הספרות האחרונים, אנו בוחנים איך הובלנו לכאן, ואין מנוס מההבנה כי זו הקריאה. לקרוא לסופרים לחדול מלפרסם בעידן של שור בדישו זה חסר טעם, ולהפנות את הדרישה לקוראים האחרים ולא לעצמנו זה אינו ראוי. כנראה שלא אחיה עד שתעבור הרוח הרעה מהארץ, ובזה אני גוזר את עצמי מהקריאה (שאף פעם לא הייתה חביבה עלי במיוחד) לנצח, אך אני עושה זאת בלב שלם ונאמן ובידיעה כי ההיסטוריה, השופטת תרבות על פי מאבקיה, תוקיר לי על כך בבוא העת.

> ללמוד לקיים יחסי מין בהקשבה

אלי ביתאן מתל אביב, כותב ועובד בתקשורת החרדית, בין השאר כותב בעיתון ״בקהילה״ ועורך באתר ״בחדרי חרדים״.

גדלתי בבית שמש ובירושלים, את השכלתי רכשתי בבית ספר יסודי של ש״ס, בישיבה קטנה ליטאית בירושלים, ובישיבת פוניבז׳ בבני ברק.

כשהגעתי לתל אביב הבנתי פתאום, שאף במיעוט החילוני הישראלי החותר לשוויון, הופכים ההבדלים הערכיים בין החרדים לחילונים לסיבה שבשמה אפשר להדיר, להפלות ולהתנכל לחרדים. זה קומם אותי.

אני כאן גם כדי לספר לכם על זה.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf